פסטיבל ירושלים 2022: "אמריקה", "ציפורים שיכורות", "סבוי"

סוף השבוע האחרון של פסטיבל הקולנוע של ירושלים התחיל הבוקר, כי כנראה אי אפשר לעצור את הזמן (אם כי היו סרטים בפסטיבל שהיו קרובים ללהצליח בזה, בואו נודה באמת), טקס הפרסים ממש עוד כמה שעות, אבל אנחנו ממשיכים בסיקורים היומיים שלנו עד שלא נוכל עוד, או עד שיסלקו אותנו. זה כבר הטקסט השישי שלנו מאז נפתחה חגיגת הקולנוע המרגשת על הרי יהודה, אם מחשיבים גם את הסקירה שלי "ברוקר", ובאמת שמדהים לראות את כמות האנשים שמגיעה להקרנות, ולחוש את האווירה מטעינת האנרגיה בחצר הפסטיבל בכל ערב.

בסיקור הזה שלי תוכלו למצוא שלושה סרטים, שני ישראלים ואחד קנדי, מבחר קטן מכל אלו שהספקתי לראות מאז הדיווח הקודם שלי. לפני שנגיע אליהם, אני רוצה בקצרה להצטרף לחברי בסריטה להילולת "קריוקי" של משה רוזנטל, אחד הסרטים הישראלים הסוחפים והמרשימים של התקופה האחרונה. התנופה הקולנועית של רוזנטל בסרט הביכורים שלו, יחד עם הופעות המשחק הפנומנליות של ששון גבאי (האיש הזה פשוט לא מפסיק להדהים. זה לא הגיוני) וריטה שוקרון, כמו גם העריכה המבריקה של דפי פרבמן והצילום של האשף דניאל מילר, הוא משהו שמחזיר את הצבע ללחיים של הקולנוע הישראלי.
הנבואה היא לשוטים כידוע, או לכתבי קולנוע שלא יכולים להתאפק ומסכנים את מעט המוניטין שיש להם, אבל אני לגמרי יכול לראות את הסרט הזה מצליח לגעת אפילו במצביעי האקדמיה האמריקאית. אבל בשביל זה נצטרך לחכות לאופירים הממשמשים ובאים. על זה עוד נדבר בהמשך. כמו תמיד, אתם מוזמנים לראות את מיקומו בדירוג כל סרטי ירושלים של בלטרבוקסד.

בינתיים, לא מעט קורה בירושלים אז אני שוב מעודד אתכם למצוא את הזמן ולהגיע לכאן, אם יש לכם את האפשרות. למקרה שזה לא המצב, אנחנו פה ממשיכים לקרב את הפסטיבל אליכם כמה שניתן גם אם זה אומר להישאר מאוחר בלילה כדי לכתוב על הכל (כן, זה היה אני מנסה להשיג מחמאות והערכה. אל תשפטו אותי, אני בגדול עשוי מבירה, פיצה ושתיקות מזרח-אירופאיות בשלב הזה. די בטוח שיש לזה השפעה).

"אמריקה"

אחרי "אנטרטיקה" של יאיר הוכנר, "אפריקה" של אורן גרנר ו"אסיה" של רותי פרי-בר, מצטרף אל עולם הקולנוע הישראלי סרט נוסף על שם יבשת – "אמריקה" של אופיר ראול גרייצר. זהו סרטו השני אחרי "האופה מברלין" גם הוא הוקרן בירושלים, זה שב-2018 סחף את פרסי האופיר ועדיין נותר אחד הזוכים הכי יוצאי דופן אי פעם (והסרט הלהט"בי היחיד בתולדות האקדמיה שלקח את הפרס הגדול). כמו סרטו הקודם, גם הפעם משתף גרייצר פעולה עם המפיק איתי תמיר, הצלם עומרי אלוני, העורכת מיכל אופנהיים והמלחין דומיניק שרפנטייה. הרכב מנצח לא מחליפים וכו' וכו'.

"אמריקה", שבשונה משאר סרטי התחרות של ירושלים לא נרשם לפרס האופיר השנה, מגיע לפסטיבל אחרי בכורה עולמית בקארלובי וארי, ותחילת עלילתו בהודעה טרגית: אלי, מדריך שחייה ישראלי שחי בארה"ב (מיכאל מושונוב), מתבשר על מות אביו. כדי לטפל בענייני הצוואה הוא חוזר לישראל אל בית ילדותו ממנו נמלט בעקבות חוויות קשות מנשוא, ושם מתאחד עם יותם, חבר ילדותו מהבית ממול (עופרי ביטרמן) המאורס לאיריס (אושרת אינגדשט), מנהלת חנות פרחים. לא הרבה לאחר מכן טרגדיה נוספת מכה, ואלי מרגיש את הצורך להשתהות עוד קצת בישראל, בבית מלא הזיכרונות המרים, ולהתמודד עם מה שקרה. זה הסיפור בגדול, עם כמה שפחות ספויילרים שניתן.

אם התקציר החסכוני הזה לא הסגיר זאת עד עכשיו, הדבר הראשון שצריך לדעת לגבי "אמריקה" הוא שהסרט מצטרף בגאון ובראש מורם לז'אנר המלודרמה, זה שבעבר נחשב נחות ואפילו מושא ללעג, עד שהתיאורטיקנים הפכו את דאגלס סירק לאוטר, ואת פדרו אלמודובר ליקיר הפסטיבלים והקהל. כנראה שרק בהסתכלות מודרנית אפשר היה למצוא בתת הז'אנר הזה גם מסרים חברתיים נוקבים ולהעריך את העולם הקולנועי העשיר שהביא בעבר למסך. עם זאת, בשונה ממה שהתרגלנו מניאו-מלודרמות, "אמריקה" נטול אירוניה לחלוטין. לא מדובר ביצירה מודעת לעצמה, קורצת או מתחכמת, לדעתי לפחות. זוהי פול-און מלודרמה על כל מאפייניה: דרמה גדולה, עיצוב קולנועי שמגבה אותה עם שימוש בצבעים רוויים שהופכים לדמויות בפני עצמן, פנייה לרגש לפני האינטלקט, וכיוצא בזה אירועים עלילתיים שמגיעים בעיקר לנוחות התסריט, מונולוגים ארוכים שמעניקים אינפורמציה חשובה, וקפיצות גדולות בזמנים.

אם בטעות נשמע שבדברים האלו קיימת נימת ביקורת מצדי, זה לחלוטין לא המצב. להפך. יש משהו כל כך מעורר חיבה ומזמין באהבה של "אמריקה" למלודרמה שהוא באמת מעורר רגשות כנים, וזה עוד לפני הפירוט על כל האלמנטים שהופכים אותו לסרט מוצלח. האמת היא שמבחינתי, אם לפנות לפופוליזם רק לרגע, "אמריקה" הוא כמו סרט של אלמודובר, רק בלי כל מה שמרתיע ומתיש אותי בקולנוע של החבוב הספרדי, בין אם אלו דמויות שאני לא מבין מה ולמה הן פועלות כמו שהן פועלות, היסטריה כללית מהמשחק ועד לאחרונת הוואזות במעמקי הפריים, ובחירות מוזיקליות אקלקטיות (הערה מעורך הדין שלי: אף אחד מהדברים הנ"ל לא תקף למאסטרפיס "דבר אליה". רק לכל השאר החל מ-1986).
למרבה השמחה, כל אלה אינם בנמצא בסרטו השני של גרייצר.

אז כן, התסריט מאוד צפוי למי שמכיר את המלודרמות, בין אם של המערב ובין אם של המזרח, ובהחלט היה אפשר לוותר על כמה רגעים בהם סצנה נעימה מופרת על ידי שיחת טלפון שבסופה שתיקה שמעידה על חדשות דרמטיות. וכן, כמו כל סרט מאז 1979 שאורכו מעל 100 דקות היה עדיף להדק את החגורה וכולם היו מרוויחים. לא אתווכח עם זה. ועדיין, "אמריקה" יוצא כמנצח בכל הרבה חזיתות, שהוא בקלות אחד הסרטים הישראלים הבולטים לטובה של העת האחרונה.
צריך להתחיל בצילום של עומרי אלוני שברא פה כמה מהאימג'ים הכי יפים של השנה. קרדיט גדול צריך להגיע גם לעיצוב האומנותי המדוקדק והמתפרץ של דניאל קוסואו, אבל אלו צילומי החוץ שעצרו את נשמתי. שוט אחד רחב של טבע ישראלי בו גבר בבגד שחייה כחול סוחב גבר בבגד שחייה אדום הוא אימג' שלא ייצא לי מהראש. גם הליווי המוזיקלי של שרפנטייה נהדר.

ובזמן שיש אינספור כישרון בסרט, מבחינתי "אמריקה" מכתיר מלכה אחת ויחידה. אני לא רוצה לקחת מההישגים של מיכאל מושונוב באחד מתפקידיו הטובים ביותר, של עופרי ביטרמן הנהדר או של שאר שחקני המשנה המשובחים (ייתכן וכל סרט יהפוך ליותר טוב בזכות ריאקשן-שוטס של רובא בלאל-עספור. היא אפילו לא צריכה להגיד כלום, רק להביט, וזה חזק יותר מכל מונולוג), אבל זוהי אושרת אינגדשט בתפקיד איריס שעליה נשען רוב רובו של הסרט. התגלית הזו היא אחת מהגדולות של השנה, עם הקול השברירי והממכר שלה, והמבט מלא ההבעה שלה. היא מכשפת ומייצרת התאהבות מיידית. נדרש ממנה לא מעט בסרט, אבל היא היא האיזון המושלם בין הפאתוס והגרדיוזיות של העלילה והעיצוב, לבין הרגש והעדינות שגרייצר חתר אליהם. אני ממש לא מקנא בשופטי הפסטיבל שצריכים לבחור בין אינגדשט, שוקרון, מילי עשת ואניה בוקשטיין. בהצלחה עם זה.
ל"אמריקה" נרשמות לא מעט הצלחות, כמו גם אי אילו מעידות קלות בתחום הכתיבה (כיאה לז'אנר, אפשר לסייג), אבל זוהי הפריצה הקולנועית של אינגדשט שמשנה הכל. אם יש צדק בעולם, כוכבת חדשה נולדה בפסטיבל ירושלים 2022.

"ציפורים שיכורות" – Drunken Birds

על הסרט הזה שמעתי לראשונה בשנה שעברה, כשנשלח לייצג את קנדה בטקס האוסקר. הוא נפל כבר בחצי הגמר עם הכרזת 15 הסרטים, ובזמן שעל פניו זה בהחלט לא אומר כלום, עכשיו אחרי שצפיתי בסרט זה מאוד לא מפתיע. הוא רחוק מלהיות איזושהי קטסטרופה, אבל יש בו משהו כל כך מפוזר, מתחנף ואפילו מזוייף, שקשה מאוד להגן עליו. האמת שהתכוונתי להכריז על סרטו של אוואן גרבוביץ כחלש ביותר מבין כל סרטי התוכנייה הבינלאומית, אבל מאז צפיתי בשניים אחרים שנותנים לו פייט קשוח ביותר על התואר, "ליקוי החמה" ו"תוכנית 75", אז אולי כדאי שלא להתחייב בשלב זה.

"ציפורים שיכורות" – שכבר מהשם הזה שאיננו אומר דבר אפשר לזהות חוסר הכוונה כללי – מתרחש ברובו בחוות חסה קנדית אליה מגיעים עובדים זרים, אחד מהם, ווילי, התגלגל לשם לאחר שנמלט מראש מאפיה אכזרי כי גנב את ליבה של אשתו הצעירה. לאחר שהרומן התגלה, הזוג המאוהב התפצל כדי להציל את חייהם, וכעת ווילי מנסה לאתר היכן היא. בחווה חיים משפחה בת שלוש נפשות – האב המנהל את המקום, אשתו שהתאהבה באחד העובדים במהלך הקטיף הקודם, ובתם המתבגרת. הסיפורים האלו מצטלבים יחדיו לסרט שמצולם באופן מרהיב עם שוטים יפייפיים והמון אווירה (לראייה, שניים ממנו נלקחו לטריילר המצוין של הפסטיבל), אבל גם נטייה קיצונית לקלישאות, מחזור עלילתי, סצנות מיותרות בקטע קיצוני, ופעולות נראטיביות שלא מאוד מסתדרות עם כלום. כך יוצא שדרך כל מיני פיתולים ווילי נאשם באונס של הבת הצעירה, משהו שלגמרי יכל להימנע בכמה דרכים שונות, ומוצא את עצמו נמלט שוב. ובאופן כללי הבחור הזה לא לומד וכנראה לכל מקום שהוא מגיע מסתבך פאתולוגית עם בעל השררה. גם סיפורה של הרעיה העצובה משורטט בגסות, ולמרות שמעוצב נהדר ויזואלית, משהו בדמויות פשוט לא חוצה.

לא היה קל לדכא את הציניות שמטפסת במעלה התודעה בזמן הצפייה בסרט, על פיה גרבוביץ סימן לעצמו כל מיני נושאים שעובדים טוב בסרטי פסטיבלים ורצה לנסות לתפוס כמה שיותר בתקווה לאיזה פרס או שניים – הגירה, אהבה אסורה, פשע מאורגן, עבודה לא חוקית, נישואים במשבר, אונס, שנאת זרים, מרד נעורים ועוד. כל אלו נמצאים פה אבל מרגישים מסומנים למדי, כאילו נלקחו מסרטים אחרים שעסקו בהם באופן מורכב ואמין יותר. זה רחוק מלקבל תואר של אחד מהסרטים הגרועים של השנה, ואני מרגיש צורך שוב לכתוב שהוא באמת מצולם יפהפה, אבל לי הוא בעיקר הזכיר חוויות פסטיבליות לא מאוד מוצלחות, מסרטים שמוצגים להם במהלך היום ולא משאירים הרבה חותם לאחר סיומם.

הקרנה נוספת:
יום שישי 29.07.22 | 16:00 | סינמטק 3

"סבוי"

האמת שלא תכננתי לכתוב על סרטה של זוהר וגנר המשתתף בתחרות דיאמונד לקולנוע תיעודי ישראלי. לא כי איננו מעניין או לא ראוי להתייחסות, ההפך המוחלט הוא הנכון, אלא שמאז שצפיתי בו (קצת לפני הפסטיבל) לא לגמרי הצלחתי לנסח לעצמי את דעתי עליו באופן רהוט, על הדברים הטובים שבו ואלו שפחות עבדו לי. גם כששאלו אותי לגביו מצאתי את עצמי מגמגם וסותר את עצמי, ומכיוון שהדבר המינימלי שאני יכול להציע לכם הקוראים הוא סקירה מנומקת ומקצועית עד כמה שאני יכול, הנחתי אותו בצד.
אבל אז הגיע הפסטיבל, במהלכו צפיתי בכמות די נכבדת של סרטי תעודה (ראיתי את כל תחרות דיאמונד להוציא אחד, ועוד כמה זרים), והתמונה התבהרה לי. המשכתי לחשוב על "סבוי" לא מעט, גם אבל לא רק, מול הסרטים האחרים וזה חידד לי כמה דברים. ובהתחשב בכך שאני משוכנע בכל לבי שהוא הולך לזכות בתחרות שתוצאותיה יוכרזו הלילה, הגעתי למסקנה שכדאי להתמקד בו כחלק מהסיקור הנוכחי.

"סבוי" הוא הייבריד מאוד מעניין ולא שכיח במחוזותינו בין עלילתי ותיעודי. וגנר, במאית דוקו עם רזומה לא קטן ("סימני מתיחה", "ימי זוהר", "21 יום ולילה" ועוד), כמו גם מוזיקאית ואפילו מבקרת קולנוע בעברה, חוזרת אל מרץ 1975 במהלכו התרחש אירוע טרור במלון סבוי התל אביבי. באותו הלילה קבוצת מחבלים השתלטה על המלון והחזיקה בנוכחים בו כבני ערובה בזמן משא ומתן עם כוחות הביטחון. מי שתיווכה בין המחבלים לישראלים הייתה אישה בת 31, כוכבה לוי, ששהתה במלון בסתר במהלך מפגש עם מאהבה, ושליטתה בערבית עזרה למאמצי הגישור וההצלה.
וגנר נשענת על צילומי ארכיוניים מהאירוע, שבאופן טבעי היה מתוקשר לגמרי בזמן אמת, כמו גם סלילי סאונד מדהימים שנלקחו על ידי מקליט חובב שהגיע למקום, ובתוך בניית הנראטיב התיעודי הזה מכניסה סצנות מצולמות ומתוסרטות שמתרחשות בתוך המלון עצמו. את כוכבה מגלמת דאנה איבגי, את מאהבה אימרי ביטון, והמחבל אליו היא מתקרבת הוא עלא דקה. קבוצת שחקנים שאפשר לסמוך עליה בעיניים עצומות. כך "סבוי" רץ ומתפתל בין הארכיון למבויים, ומביא לנו גרסה קולנועית במיוחד של אירועי אותו הלילה.

קשה לחשוב על הרבה דברים קשים יותר לביצוע מאשר להחליק מעבר בין ארכיון לפוטג' מבויים. המציאות חזקה מדי, בטח כאשר היא מובאת באמצעי תקשורת ישנים יחסית, ולכן כל סט, שחקן ואיפור עלולים להיכשל בלשכנע כשהם ניצבים לצד המתועד. מה גם שהסצנות אותן וגנר מביימת מורכבות מבחינת האקשן, הדינמיקה בחלל והאינטנסיביות של האירועים. סרטי פעולה וחילוץ מאוד נדירים בקולנוע הישראלי, בעיקר בגלל התקציב אפשר להניח, ולכן האתגר שלקחה על עצמה וגנר הוא עצום.
אחרי שראיתי מספר ניסיונות היברידיים כאלה ממש בימים האחרונים, אני יכול לפסוק שבעיני וגנר עמדה במשימה הזו בגבורה מרשימה במיוחד. לא רק שסצנות הפאניקה והיריות אמינות ומחזיקות – הרבה מאוד בזכות עבודת הסאונד המעולה, עליה חתום אביב אלדמע – אלא שהן גם עומדות בפני עצמן עם מתח והתפתחות. אם אינני טועה זאת הפעם הראשונה שווגנר מנסה את כוחה בקולנוע לא-תיעודי, והמיומנות שהיא מביאה למסך – בעזרתם של הצלם משה משעלי ("שבוע ויום", "מסווג חריג") והעורכים נילי פלר, מבכירת העורכות בישראל, ושאולי מלמד שרק לאחרונה הציג את סרטו הראשון כבמאי "מיני די וי" – עוזרים לשילוב הזה של תיעוד ובדיה לעמוד איתן.
זאת גם אחת הסיבות שאני משוכנע שהיא תיקח את התחרות (וכמה מטופש זה להמר על כך. אני אלקה את עצמי אחר כך). פשוט אי אפשר להשוות את זה לשום דבר אחר, בטח במסגרת התיעודית של הפסטיבל. אזכיר שבמקביל "סבוי" משתתף בתחרות העלילתית של האופירים, עוד הוכחה לכך שהחלוקות בין תיעודי ובדיוני כבר הרבה זמן אינן רלוונטיות.

בעיני הניתוב של הסרט בין האלמנטים ובניית הסיפור עובד היטב רוב הזמן, מה גם שווגנר ממשיכה את סרטה לאחר שאירועי הלילה נגמרים, ומתמקדת ביחס המחפיר והמיזוגני להחריד לו זכתה כוכבה לוי מהתקשורת הישראלית. האמת היא שבעיני זה דווקא היה החלק החזק ביותר בסיפור והייתי שמח אם הוא היה מרכז העניין, אבל כנראה שזה לא הסרט שווגנר רצתה לעשות וזה כמובן זכותה, הרי זו היצירה שלה.

במקביל לכל ההצלחות, כנראה הדבר שאותי הוציא מהיסחפות מוחלטת אחרי "סבוי" והטריז המשמעותי שלי בהקשרו, הוא הליהוק של דאנה איבגי לתפקיד כוכבה לוי. לא בגלל ההופעה של איבגי, שעובדה שרירה וקיימת היא שמדובר באחת השחקניות הטובות ביותר בישראל בלי ויכוח בכלל, אלא הבחירה בה.
איבגי עושה תפקיד מצוין ואפשר אפילו לראות דמיון פיזי בינה ובין לוי. עם זאת, וגנר בחרה להשמיע את ההקלטות האמיתיות של כוכבה כפי שהונצחו באותו הלילה, ודרכן אנחנו נחשפים באופן הכי מובהק לאישה האמיתית. שם נפער פער מאוד גדול בינה ובין המציאות והמבוים.
אי אפשר לחשוב על שני סוגי קול נשיים שונים יותר מלוי ואיבגי. אבל לא רק שזו הראשונה מדברת בקול גבוה מאוד, היא גם מתבטאת בעברית שכמעט ולא מדברים בה כיום, חוזרת על מילים מסוימות שממש מאפיינות אותה ואת המצב המלחיץ בו היא נמצאת. בחוויה שלי דבר מזה לא נמצא אצל איבגי, שקולה נמוך בהרבה אבל גם מדברת בז'רגון מודרני. המעבר בין הארכיון הקולי של לוי לבין הנוכחות החדשה של איבגי כל הזמן הדף אותי החוצה, הזכיר לי שיש פה שני סוגי עשייה שונים מאוד, ומנע ממני לראות את החומרים כמקשה אחת. לא הצלחתי למצוא את הקשר בין שתי הנשים, הדמות האמיתית והשחקנית שמגלמת אותה. יכול מאוד להיות שזו הייתה החלטה של וגנר, לייצר איזשהו ניתוק מסויים כדי לעמוד על צדדים באישיותה של הגיבורה שלה, אבל אצלי נוצר דיסוננס גדול שהיה לי קשה לעקוף.
כך או כך, "סבוי" הוא סרט שכדאי להכיר ולצפות בו, גם בהתמקדות ברגע בלתי נשכח בהיסטוריה של ישראל העכשווית, וגם כאתגר קולנועי גדול שראוי לשבחים ולו בזכות נדירותו בקולנוע שלנו.

בסיקור הבא שלנו, שיהיה מאת עופר, כבר נגלה מיהם הזוכים אבל זה לא יעצור בעדנו להמשיך לכתוב עד סוף הפסטיבל, אז תוכלו למצוא אותנו פה ובאולמות. אנחנו לא זזים.