• אימת החודש - נובמבר 2019
  • סרטים חדשים: ״בשורות טובות״ של ארז תדמור
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019
  • מצעד סרטי העשור של סריטה - ארבעת הגדולים

פסטיבל חיפה 2019: "הביתה", "ליליאן", "הבקתה", "אפריקה", "זומבילנד: ירייה כפולה"

16 באוקטובר 2019 מאת אור סיגולי

אנחנו בנקודת האמצע של פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה 2019, והאנרגיות עדיין מחזיקות מעמד. באמת שהעולם האמיתי נראה רחוק מתמיד, וגם מזג האוויר – כנראה הדבר היחיד שפחות יציב כרגע בישראל מהממשלה – בטח לא עוזר. בסרטים נתנחמה.
כזכור, אנחנו פה במשך כל הפסטיבל עם סיקורים יומיים, כאשר עופר פתח, אני המשכתי, עופר חזר, ועכשיו שוב אני. לא מן הנמנע שזה ימשיך ככה עד כלות. הפעם תוכלו לקרוא על עוד נציג לאוסקר הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, האכזבה הכי גדולה של הפסטיבל עד כה, ההפתעה הכי גדולה של הפסטיבל עד כה, הסיקור הראשון שלנו מהתחרות הישראלית, ומלא זומבים. בגדול, כל מה שצריך בחיים האלה.

"הביתה"
Homeward

נציג אוקראינה לאוסקר הסרט הבינלאומי הטוב ביותר הגיע לחיפה מפסטיבל קאן שם הוקרן במסגרת מבט מסויים, ופה הוא אחד ממתמודדי עוגן הזהב לסרטי ביכורים (או סרט שני. יש לא מעט כאלה). הבמאי, נרימאן אלייב, הוא בן 27, וזה בכלל מוסיף המון נקודות לסרט היפה הזה.
"הביתה" מתחיל ברוסיה, כאשר מוסטפה, אבא טטרי פטריאכלי וקשוח, לוקח את גופת בנו הבכור שנהרג במלחמה בין רוסיה ואוקראינה, ויוצא למסע על מנת לקבור אותו בחצי האי קרים. רוב הסרט מתואר מנקודת מבטו של בנו הצעיר שהצטרף אליו, עלים, שאיננו מחובר למורשת של אביו ומנסה לבנות לעצמו חיים באוקראינה, ודרכו נחשף מוסטפה כאדם שדובק בגאווה פטריוטית שאיננה מחוברת למציאות, ושייך לעולם שכבר אין בו צורך.

ההתנגשות הזו בין הבן והאב היא הליבה של הסרט, והיא נחשפת בכל תחנה בדרך, כאשר הסרט שואל האם השניים יצליחו למצוא את הדרך גם זה אל זה. הכתיבה המצוינת ובעיקר הופעות המשחק המרשימות של אחטיים סייטאבלאייב כמוסטפה ורמזי ביליאלוב כעלים, מושכים את הסרט קדימה, מגובים בצילום באמת יוצא מן הכלל של נופי רוסיה ואוקראינה. גם כסרט מסע וגם כסרט ביכורים, "הביתה" הוא הישג משובח, מצליח להיות מרגש בלי לגלוש לקיטש ונמנע מהרבה מלכודות של הז'אנר, ממנו ראינו לא מעט.

הסרט קצת מאבד עוצמה איפשהו לקראת המערכה השלישית, והוא באמת מסתיים איזה שלוש פעמים לפחות, מה שאולי מעיד שאלייב הבמאי לא לגמרי ידע איפה לחתוך כדי להעביר את התימות שלו בצורה יותר חזקה. זה ממש מגיע לרמה שאני חושב שהסרט היה אגרוף הרבה יותר עצמתי אם המסך היה מחשיך משהו כמו 96 פריימים לפני מה שקורה בסופו של דבר, והקפיצה העצומה שהסרט מנסה לעשות בעוצמות הרגש שלו כבר מתחילות להתיש. ואם כבר בהתקטננות עסקינן, יכול להיות שהסרט היה מרוויח מקצת יותר לכלוך בחלקים מוקדמים יותר שלו, כי ההרגשה היא של נסיעה שהייתה יכולה להיות קצת יותר אמיצה בהצבת קשיים וחשיפת הרגשות המודחקים. "הביתה" לא מצליח לטפס עד לעוצמה 10, אבל זה לא לוקח מההצלחות שלו ומהחוויה הכללית.

הקרנה נוספת:
חמישי | 17.10 | 17:00 | רפפורט

"ליליאן"
Lilian

אחרי יומיים וחצי ותשעה סרטים בפסטיבל, עלתה בי תחושה קצת לא נוחה. או שמא יהיה עדיף לומר, תחושה נוחה מדי. אני לא יודע אם בגלל בחירת הסרטים שלי או השיבוצים של הפסטיבל במהלך הימים הפופולריים של החג, הרגשתי שאני צופה בעיקר בסרטים נעימים ולא מאתגרים במיוחד. טובים או לא זאת שאלה אחרת, אבל לפתע הרגשתי שאם אני כבר בפסטיבל סרטים אני צריך לחפש קצת אתגרים לעצמי. לכן, ברגע האחרון החלטתי לוותר על ההקרנה של "התקופה היפה בחיי" ולשנות כיוון ל"ליליאן" – כי סרט מסע של מעל שעתיים בהפקתו של אולריך זיידל נשמע בדיוק כמו מה שאני צריך.
אני חושב שזאת ההחלטה הטובה ביותר שעשיתי מאז תחילת הפסטיבל.

את הבמאי הבמאי האוסטרי אנדראס הורוואת' אני מכיר בזכות סרט תיעודי שלו, "הלמוט ברגר, שחקן", שהוקרן ב-TLVFest וגרם לי לכזו תחושה של חוסר נעימות שבכלל לא הצלחתי לסיים אותו. סרטו ה"עלילתי" הראשון אחרי שישה דקומנטרים (ועל כן גם הוא מתמודד בתחרות עוגן הזהב לסרטי ביכורים בחיפה) גם הוא הגיע לכרמל מפסטיבל קאן. הוא עוקב אחרי מהגרת רוסיה, עליה אנחנו לא יודעים דבר מלבד שמה ומוצאה, שהוויזה שלה כבר איננה בתוקף, והיא מחליטה לצאת למסע רגלי מניו יורק דרך כל צפון ארצות הברית לכיוון רוסיה. כבר במקום הזה לסרט יש נקודות זכות מבחינתי, בתור סאקר מוחלט של נופי אמריקה וההיקסמות שלי מהאמריקנה ומתושביה. כך שעוד בשלב פני השטח, ידעתי שאני בסרט שאתו אוכל להעביר אתו זמן ארוך. ואכן, כמוני, גם המצלמה של "ליליאן", בידיו של הורוואת' הבמאי, נמצאת פעורת פה מול הנופים המדהימים האלה בכל רגע. זה באמת מרהיב.

אבל גם מעבר לזה, "ליליאן" התגלה כסרט הכי טוב שראיתי נכון לנקודת הזמן הזו בפסטיבל. זו יצירה מפוארת ומלאת דימויים ומורכבויות שייקח לי עוד כמה ימים לרדת לעומקי כולם, אל עף שהסרט הזה כל כך דל בהתרחשויות או בפסיכולוגיה של דמות. תחשבו "הולכת רחוק" ו"אמריקן האני", רק שהעלילה צומצמה למשהו כמו 4%. זו צפייה די מאתגרת, במיוחד כשהדמות הראשית בגילומה של פטריציה פוואניק לא אומרת מילה מההתחלה ועד הסוף, אבל "ליליאן" עשה משהו שאף סרט בפסטיבל עדיין לא גרם לי לעשות – לחשוב ולא לקחת שום דבר שעל המסך כמו שהוא.

ליליאן יוצאת למסע מהמקום הכי צפוף ועשוי ידי אדם בעולם, אלא המקומות הכי פראיים, כשדי ברור לנו שדבר כזה אי אפשר לשרוד. הסרט עובר בהדרגה מהבניינים של התפוח הגדול אל עבר המישורים הבלתי נגמרים של צפון ארה"ב, כאשר כל חלק במסע רק מחריף את הניגוד בין דמותה הנשית הקטנה אל מול העולם האימתני הזה. מכיוון שהסרט איננו מנסה לפענח את הדמות, וקשה לומר שהיא עוברת תהליך כלשהו (היא בטח לא הופכת לשורדת טובה יותר), אני לא מאמין שהורוואת' משתמש בנופים כדי להגיד משהו על הדמות, כמו למשל ב"הפלנטה הבודדה ביותר" שבו החוץ מדמה את הפנים. יש פה משהו אחר, מרתק ומיוחד.
אחד הדברים ששמתי לב אליהם, הוא שהורוואת' מתייחס אל הנופים, אל היבשת, כאישה. הדימויים הנשיים הם מופלאים, מדלתא עצומה ועד אבטיח, איבר המין הנשי מיוצג פה כחלק מהטבע הענק, כאילו ליליאן היא ייצוג קטן של יקום שהוא כולו אישה.

האמריקה שליליאן פוגשת היא ניגוד בין העושר הפראי, לבין החיים הקטנים של בני האדם שמאכלסים אותה. אני לא חושב שיש פה ביקורת חיצונית על אמריקה, או מבט מלמעלה, כמו שבמאים אירופאים אחרים אוהבים (מסתכל עליך, פון טרייר) אלא דווקא חמלה לא מתנשאת לאנשים האלו, שמתמודדים עם פגעי טבע ועם שגרה שאין לה באמת שום משמעות או תכלית מול התמונה הגדולה, וגם כאשר אנחנו רואים גשרים מרשימים שנבנו על ידי האנושות, הם כאין וכאפס אל מול כל מה שמסביב. הבתים בסרט, רובם נטושים, כאילו החזיקו מעמד הרבה אחרי האנשים שגרו בהם, קליפה ריקה של חברה שהייתה פה במקרה.
האנשים שליליאן פוגשת, כמעט כולם, הם אנשים טובים או לפחות כאלה שלא מתייחסים אליה. הם לא שמים לב כשהיא גונבת מחנויות, ולרוב מציעים לה עזרה, גם אם חסרת תכלית לחלוטין. האנשים הם אפילו לא הפרעה, הם תוצר שיכול להיות שם או שלא. עם זאת, ליליאן לא הייתה שורדת בלעדיהם. למעשה, נוכחות אנושית היא זו שבאופן עקיף עוזרת לה לשרוד את אחד הרגעים מהם נראה שלא תקום, אז יכול להיות גם שהורוואת' מדבר פה על הרמוניה שקיימת בנינו לבין הפלנטה, ולא במקרה כמו שליליאן נראת כמו חרק קטן כאשר המצלמה עולה לגבהים, כך גם יותר מפעם אנחנו רואים זבוב מהלך עליה. היא הנופים הפראיים שלו (רגע אחד מבריק הוא שוט של מטוס הרחק בשמיים, כאשר הסאונד הנשמע הוא של הזבוב הקרוב).

ואחרי שעתיים, כשכבר הייתי בטוח שבסוף ההקרנה אני עומד לקפוץ במחיאות כפיים, הורוואת', מסיבות שאינני יכול להבין מעבר אולי להיותו אוסטרי סדיסט, החליט לסיים את הסרט – וזה איננו ספויילר כי זה לא קשור באופן ישיר לעלילה, אבל מבחינתי זו כן אזהרת טריגר – בכמה דקות של ציד לווייתנים, ודי ברור שלא מדובר במשהו שעורבו בו אפקטים. זה באופן כמעט אלים טרק אותי מחוץ לסרט.
יש נסיבות מקלות, אמנם. ברור שהציד לא נעשה בשביל ההפקה, ושהורוואת' חבר לציידים שהיו עושים זאת בכל מקרה, ולא מדובר בהנאה מהפעולה הארורה הזו. ועדיין, יש איזושהי הבנה של הציידים, והחיבור שלהם לתמונה הגדולה של היקום שלנו. הדיון האם זה בסדר או לא היא לגיטימית ואין פה תשובה אחת, אבל אני לא מסוגל להתמודד עם דברים כאלה באופן אישי, ולכן הדקות האחרונות של "ליליאן" היו בשבילי מכה קשה בסרט שמעבר לכל אלו הוא יצירה מדהימה.

הקרנה נוספת:
18.10 | שישי | 20:30 | סינמטק

"הבקתה"
The Lodge

ואם כבר אוסטרים…
את הסרט הזה הזכרתי לרגע פעמיים בעבר בסריטה, באימת החודש של מאי ויולי, לאחר שנחשף בפסטיבל סאנדנס ומיהרתי לסמן אותו כאחד מסרטי האימה שאני הכי מצפה להם השנה. פסטיבל חיפה וקולנוע לב כנראה חשו כמוני, ובזכות שניהם הוא הוקרן במסגרת טירוף חצות של הפסטיבל.
הסיבה האמיתית לסקרנות מ"הבקתה" הייתה זהות היוצרים שלו, סוורין פיאלה ו-ורוניקה פראנץ (אשתו של אולריך זיידל, מפיק "ליליאן" ובמאי ידוע בזכות עצמו), שסרט הקודם היה "לילה טוב, אמא" שאפילו ייצג את אוסטריה באוסקר. סרטם מ-2014 היה אחד מסרטי הז'אנר המדוברים של אותה שנה, כזה שהדביק אותי בהתלהבות למרות שאני מצאתי שהבעיות בו לעיתים מעפילות על הצלחותיו. מבחינה טכנית הוא היה עשוי מדהים, אבל טוויסט צפוי, טיזינג ארוך מדי וסיום קיצוני שלא הורווח ביושר הם אלו שנותרו אתי בעיקר מהסרט ההוא.
ועדיין, סרטי אימה איכותיים של במאים ובמאיות שהראו שיש להם את היכולת הוא משהו שאנחנו תמיד צמאים אליו, ולכן "הבקתה", הפקתם הבריטית-אמריקאית של סוורין ופראנץ, התמקמה כאחד מהסרטים שאני הכי מחכה לראות ב-2019.

אני יודע שכמוני, הרבה אוהבי סרטי אימה אוהבים לדעת כמה שפחות על העלילה, ועל כן אישאר עמום לחלוטין. בעיקר מפתיע לראות כמה דומים זה לזה לוחות המשחק של "לילה טוב, אמא" ו"הבקתה" – בשניהם מדובר בסרט על שני ילדים קטנים ואישה צעירה הנמצאים די כלואים בבית גדול ומעורר חשש, ובשניהם אנחנו די מהר מתחילים לאבד מהי המציאות האובייקטיבית ומה הוא ייצוג של תודעה מסוכסכת, ולרגע איננו יכולים להאמין לאף אחד. עוד משהו שמפתיע ממש, הוא הקרבה של הסרט הזה ל"תורשתי" מבחינת בניית העולם ואלמנטים מטרידים (סהרוריות, מוות של אדם מהמשפחה המתניע את סיפור הבלהות, וכמובן כתות). באמת, הסרט הזה אפילו נפתח בבית בובות מניאטורי. כמובן שאין פה האשמה להעתקה, הסמיכות של שני הסרטים האלו מעידה על כך שהם לא היו מודעים זה לזה, אבל האלמנטים הזהים פה הם פתח לאיזשהו מאמר על קולנוע אימה, תא משפחתי, ויחסי הורים-ילדים.

אם לומר זאת באופן הכי ברור שיש, "הבקתה" התגלה כאכזבה צורבת. הוא חוטא בכל הדברים ש"לילה טוב, אמא" נפל בהם רק עם מהלכי עלילה מופרכים וסתומים לחלוטין, והעמסת פרטים מיותרים שבמקום להוסיף לסרט ממדי אפלה מרגישים מיותרים ומדללים. ומכיוון שלא מצאתי אפילו דמות אחת לרצות בטובתה באמת קיוויתי שכולם שם יעלמו מהמסך במהירות האפשרית.
התסריט גם הוא בנוי מוזר. הוא מתחיל מנקודת מבט של שני הילדים (ליה מקיו וג'יידן מרטל, ביל הצעיר משני חלקי "זה") ואנחנו חווים את הכל דרכם, במיוחד את הדרך בה רואים את אהובתו החדשה של אביהם, לה היסטוריה אפלה שמוסגרת לנו הרבה יותר מדי מוקדם (ריילי קיו אהובתנו). אך אחרי כמה דקות הסרט די עוזב אותם, ומתרכז רק בה, איכשהו מפורר את המתח שעוד נותר לגבי דמותה. ואז כמובן מגיעים הטוויסטים והכל הולך לאיבוד.

מבחינה ויזואלית הסרט עשוי היטב, אבל לא באופן מרשים מספיק בשביל לחפות על תסריט לא טוב. לא מצאתי בסרט הזה טיפת נשמה או איזושהי אמירה מעניינת, והוא בטח לא מפחיד.

הקרנה נוספת:
17.10 | חמישי | 23:00 | סינמטק

"אפריקה"
Africa

צילום: עדי מוזס

הערב יוקרנו בפסטיבל שני הסרטים האחרונים שטרם ראיתי מתחרות הקולנוע העלילתי: "לידה" (אם יזכה, האם ירון שני יהיה הראשון שביים באותה שנה גם את זוכה ירושלים וגם את זוכה חיפה?) שבהקרנתו אתייצב, ו"נתראה בשמחות" שאותו לעצרי אפספס מכיוון שהוא מוקרן במקביל ל"המגדלור" ואין לי את היכולת הנפשית לוותר על ההקרנה הראשונה לסרטו של רוברט אגרס. התנצלותי.
כך שבזמן שיש עוד סיכוי לפסטיבל להפתיע, ואני בהחלט מאחל שכך יהיה, "אפריקה", סרט הביכורים של אורן גרנר, קיפץ היישר לראש רשימת המתמודדים כסרט הישראלי הטוב ביותר שראיתי בפסטיבל. וכנראה הסרט הישראלי האהוב עלי השנה, אחרי "מילים נרדפות".

אורן גרנר, בוגר מנשר, כבר סומן כהבטחה בזכות "גרינלנד" הקצר, שהיה מועמד לאופיר, אותו צילם בבית משפחתו כאשר הוא והוריו גם מככבים. על אף שהיה מדובר בסרט בעלי אלמנטים אוטוביוגרפיים – כך להבנתי – זהו תוצר של תסריט וחזרות, ולא סצנות תיעודיות. זה גם הקונספט של "אפריקה", שהוקרן בפסטיבל טורונטו, כאשר בשונה מ"גרינלנד" גרנר מעמיד במרכז הסרט בעיקר את אביו ואימו, מאיר ומאיה גרנר, המגלמים וריאציה על עצמם.
מאיר הוא הדמות הראשית של הסרט, פנסיונר בן 68, שאת ימיו מעביר בהתנדבות ביישוב בו הוא גר ובהתעסקות בנגרות. הסיפור עוקב אחר כמה שבועות בחייו ובחיי מאיה, כאשר ברקע מתרחש טקס חגיגות ה-40 ליישוב שלהם, בהם ייווכח מאיר שהעולם מתקדם גם בלעדיו, ותחושה של חוסר תכליתיות תתחיל לכרסם בו. אבל הוא בטח לא מתכוון לוותר בכזו קלות.

"אפריקה" איננו מתנהל בנראטיב קלאסי של סצנה מובילה לסצנה, סיבה ותוצאה. הוא די לינקלייטרי בהווייה שלו, רק בגרסה יותר מדויקת רוב הזמן. הסרט מביא תמונות בחייו של מאיר ומשפחתו, ודרך פעולות יומיומיות ומאבקים קטנטנים חושף לנו את הדמות הזו ואת תהליכיה הפנימיים, משתדל כמה שפחות לגלוש להסברים ושיחות אינסופיות על המצב. את מאיר אנחנו מכירים דרך מה שהוא לא אומר, דרך ההתעסקות שלו בנגריה, הדינמיקה הנפלאה שלו עם אשתו ועם שאר התושבים סביבו.
על אף שמדובר במכתב אהבה, וגם קצת התחשבנות, של גרנר עם הוריו (ואת זה היה ניתן לשמוע מקולות הצחוק בקהל, כאשר רגעים שברור שהם בדיחה פרטית של המשפחה התרחשו על המסך), הדמות של מאיר ומאיה, ומשחקם היוצא מן הכלל, הופכים אותו לסיפור שקשה מאוד שלא להזדהות אתו. או לרצות להרים טלפון להורים בסופו לשאול מה המצב. התסריט בולט באיכויותיו בעיקר בשימוש בסאבטקסט, אולי הדבר הכי נדיר בקולנוע הישראלי, והסבלנות של גרנר מגובה במצלמה של עדי מוזס והעריכה של גיל וסלי, מייצרת כמה רגעים נפלאים – בראשם הקלטת ברכת יום הולדת בפריים סגור, וראיון של מאיר עם נכדו. שתיים מהסצנות הכי יפות שראיתי בפסטיבל.

באופן אישי אני פחות מתחבר לאסתטיקה החיוורת והתאורה "הטבעית" שלרוב משטיחה את הפריימים המועמדים להפליא של "אפריקה" (השוני בולט מול סצנות הלילה המוארות נהדר, המעניקות אמירה ויזואלית מרשימה יותר לסרט), וגם הניסיון ליצור מתח לכמה מהסצנות בזכות הדגשת סאונד קיצוני של מכשירי חשמל או של הכלבה צילה* שקצת חושפים את העשייה הקולנועית ומושכים אותנו החוצה מהאמינות הדקה והיפה של הסרט, אבל אלו מהמורות שמאבדות משמעות בתמונה הגדולה.
"אפריקה", בהפקתו של איתי עקירב שזה גם פיצ'ר ראשון בשבילו, הוא סרט על נושא לא קל, אבל הטיפול בו כל כך עדין ואוהב, ועם זאת מצליח להימנע מלהיות חנפני וסנטימנטלי, שכל מה שנותר לנו לקוות הוא שגרנר לא ייאלץ לחכות עכשיו שנים ארוכות למימון ותקציב כמו שקורה לרוב אחרי סרטי ביכורים, ושסרטו השני כבר מעבר לפינה.

*ואם כבר – אני מבקש מפסטיבל חיפה ללכת בדרכו של פסטיבל קאן ולייסד את פרס "כלב הזהב" כדי שצילה תוכל לצאת עם איזשהו תואר מהטקס.

"זומבילנד: ירייה כפולה"
Zombieland: Double Tap

בהתחשב בכך שצוות השחקנים של "זומבילנד" מ-2009 הכפיל את כמות המועמדויות שלו לאוסקר, שהתסריטאים עשו לעצמם שם עם "דדפול" שהיה לאחד הלהיטים הגדולים של העשור, והבמאי חתום על הצלחה מפתיעה כנגד כל הסיכויים בשם "ונום", אין ספק שסרט ההמשך הוא תוצר של אהבה. הצוות הזה, מול ומאחורי המצלמה, לא באמת צריך "זומבילנד 2" בשביל הקריירה שלו (לפחות ככה זה נראה), כך שניתן להאמין שהם חתמו עליו בעיקר כי הם רצו. ובואו נודה על האמת, גם אנחנו. בכל זאת, מדובר בסרט שלקח את המקום ה-37 במשאל המבקרים לסרטי האימה הגדולים של האלף החדש שעשיתי בסריטה.
זאת גם התחושה הכללית שבוקעת מקומדיית הזומבים הזו. כולם שם נורא נהנים. קשה לי להאמין שהוא יגיע לרמת החיבה והקאלט של הסרט הקודם, אבל במה שהוא רצה לעשות, "זומבילנד: ירייה כפולה" פגע בול. הוא מצחיק, הוא רץ מהר, הוא מטופש, והוא יכול לגרום לנו לחבב שוב את ג'סי אייזנברג, כשכולנו יודעים שזו לא המשימה הקלה ביותר אי פעם.

סרט ההמשך מוצא את ארבעת גיבורינו כבר מורגלים לעולם הזומבים, והם אפילו מצליחים להוציא מזה את המיטב. אבל כדי שבכל זאת תהיה איזושהי התרחשות בסרט, משהו קורה, הצוות המתפצל, מתאחד פלוס עוד דמות חדשה אחת או שתיים, יוצא למשימה, ועומד מול זן חדש וקטלני למדי של זומבים. טוב, ברור שלא באנו לכאן בשביל העלילה, אלא בשביל הקישוטים. והם ללא ספק שווים את זה.
ההומור מצויין, רוב הפאנצ'ים נוחתים מעולה, יש לפחות קרב זומבים וואן-שוט מדהים אחד מספיק בשביל לגרום לנו גם להתפעל מהעשייה, והשחקנים עצמם מביאים כל כך הרבה כריזמה שלא אכפת לנו שהם כולם. מתנהלים. בדיוק. על. אותו. איפיון. במשך. 96. דקות. בלי. להשתנות. אפילו. לסצנה. אחת.

ג'סי אייזנברג, עדיין תקוע במצב הפעלה וודי אלן, נועד להחזיק את כל חוטי הסרט יחד והוא ללא ספק מצליח; וודי הארלסון פשוט בא לעשות כיף, ואם הוא בסדר עם זה כמובן שגם אנחנו; אמה סטון מופלאה כמו שהיא יודעת; ומאביגיל ברסלין למרבה הצער לאף אחד לא אכפת, אז מצאו לנכון לצמצם את התפקיד שלה וזה כנראה היה רעיון טוב. יש כמובן לא מעט טרמפיסטים חדשים, שאין טעם לחשוף אותם כעת (למרות שהם בכתוביות הפתיחה), כאשר הבולטת מכולם היא זואי דויטש, שכיום גם עושה תצוגת יכולת מרשימה בסדרה "הפוליטיקאי" של ריאן מרפי, ועל אף שפה היא עושה דמות שטחית וסטריאוטיפית להפליא, מצליחה לגנוב את ההצגה.

"זומבילנד: ירייה כפולה" בבימוי רובן פליישר מהנה כמו שהוא נשכח, ומשמח כמו שהוא נטול מרכיבים תזונתיים. למרות שהוא קצת לוחץ על כמה בדיחות (במיוחד עניין חוקי ההישרדות שמותש פה לחלוטין) הוא מתנה קטנה שקיבלנו השנה, בידיעה מראש שלא מדובר פה באיזשהו משהו גדול מסך חלקיו. יושבי אולם הסינמטק החיפאי אתמול נראו שמחזירים המון אהבה לסרט, על אף שעת ההקרנה המאוחרת.

אנחנו נמשיך, כנגד כל היגיון סביר, לסקר את הפסטיבל גם פנימה אל סוף השבוע. ויש עוד כל כך הרבה לראות ולספר.