• מה לראות בפסטיבל קולנוע דרום 2021
  • ״הוולווט אנדרגראונד״, סקירה לסרטו של טוד היינס
  • סרטים חדשים: ״חולית״ מגיע סוף סוף אל המסך הגדול
  • לקראת ״חולית״: חזרה אל הספר ועיבודים קודמים
  • ״תמונות מחיי נישואין״, סקירה למיני-סדרה של חגי לוי
  • ונום 2
  • אוסקר 2021/22: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • פסטיבל ניו יורק 2021: דיווח מסכם של אורון
  • ״פריצה״ ו״מפה לא יוצאים״, סקירת נטפליקס כפולה
  • פסטיבל ניו יורק 2021: סרטי ריוסוקה המאגוצ׳י
  • אימת החודש - אוקטובר 2021: חלק ראשון
  • ההיסטוריה של השחקנים הערבים בפרסי האופיר
  • ״קופסה כחולה״, סקירה
  • ״פיג״, סקירה
  • ״לא זמן למות״, סקירה

דוקאביב 2021: הזוכים, ״איך אומרות שתיקה״, ״הטיפול״, ״להיות ענת קם״, ״המיטות שלנו בוערות״

11 ביולי 2021 מאת עופר ליברגל

פסטיבל דוקאביב מגיע כעת לסיומו כאירוע פיזי בסינמטק תל אביב, אולם חלק מהסרטים ימשיכו להיות זמינים להשכרה לצפייה ביתית באתר הפסטיבל. גם בלי קשר לכך, רבים מן הסרטים הישראלים יוקרנו בקרוב בסינמטקים ו/או ישודרו בטלוויזיה. בפוסט זה, אחרון לפסטיבל השנה, אכתוב מעט על עוד כמה מהסרטים הישראלים שהוצגו במהלך השבוע וחצי האחרונים. אולם וקודם לכן – רשימת הזוכים. נכון לרגע כתיבת שורות אלו טרם צפיתי בכל הסרטים הישראלים, אבל מבין אלו שראיתי, עושה רושם שהפעם הדעה שלי ושל חבר השופטים בתחרות הישראלית הייתה קרובה.

הזוכים והזוכות

לילות קיץ

זוכי התחרות הישראלית:
פרס פרנק לאוי לסרט הישראלי הטוב ביותר: "לילות קיץ". בימוי והפקה: אוהד מילשטיין
פרס יוסי קאופמן לבימוי: "כל העצים נושבים ברוח" בימוי: תומר הימן, הפקה: ברק ותומר הימן
פרס ראש עיריית תל־אביב-יפו לסרט ביכורים: " איך אומרות שתיקה" בימוי: שיר ניומן, הפקה: דנה שלו ועוזי קרין
פרס חבר השופטים: "הטיפול" בימוי: צבי לנזמן, הפקה: אורי שטרנפלד וצבי לנזמן
פרס הצילום: "כל העצים נושבים ברוח"  צילום: אורן לוי ואיתי רזיאל, בימוי: תומר הימן, הפקה: ברק ותומר הימן
פרס העריכה:  "ויראלי" עריכה ובימוי: שגיא בורנשטיין ואודי ניר, הפקה: אודי ניר, שגיא בורנשטיין, כריסטיאן ביטס, גאורג טשורטשנטהאלר
פרס התחקיר: "קופסה כחולה" תחקיר: לילי יודינסקי, מיכל ויץ ולי רוטברט, בימוי: מיכל ויץ, הפקה: אסף אמיר, אינה פישמן, אריק גוסנס, אורי שמאלי, פרדריק ניקולאי

זוכי התחרות הבינלאומית
הסרט הטוב ביותר: "סבאייה" בימוי: הוגיר הירורי (תמונה בראש הפוסט)
ציון לשבח: "נשיא" בימוי: קמילה נילסן

פרסי "מעבר למסך" על שם אילנה צור
פרס מעבר למסך: "לרחובות" בימוי: נלסון נוורטה ומקס קאייסדו
ציון לשבח: "ילדותו של עימאד" בימוי: זהבי סנג'אבי

תחרות עומק שדה
פרס החזון האמנותי: "בגרון" בימוי: אפי ואמיר
ציון לשבח: "סרט: איש ומצלמה" בימוי: גווידו הנדריקס

תחרות קצרים
הסרט: "הקשיבו לפעימת הדימויים שלנו" בימוי: מקסים ז'אן-בפטיסט ואודרי ז'אן בפטיסט
ציון לשבח: "הדוד טיודור" בימוי: אולגה לוקובינקובה

תחרות לסרטי סטודנטים
פרס ראשון: "עדר" בימוי: עומר דאידה, בי"ס לאמנויות הקול והמסך, מכללת ספיר (וגם: מלגת הצטיינות בצילום לעומר דאידה)
פרס שני: "חמישים כלבים זקנים" בימוי: נטע עמירם, מכללת מנשר לאמנות (וגם: מגלת הצטיינות בעריכה לנטע עמירם)
פרס שלישי: "פעם שרנו" בימוי: לידיה מורוזוב,  מכללת מנשר לאמנות

וכעת, ולעוד מילים על חלק מן הסרטים.

"איך אומרות שתיקה"

סרטה של שיר ניומן מתחיל כמסע בעקבות סוד משפחתי ועובר משם לסוד משפחתי אחר, כאשר לשני הסודות יש גם קשר למהלכים גדולים יותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. אולם זהו לא סרט על תחקיר והבנה מחודשת של העבר, אלא סרט של התמודדות עם קשיים בהווה. המסע בעקבות העבר הוא רק צעד עבור הבמאית בדרך לדיבור ולחשיפה עצמית של דבר לגביו היא שותקת, אבל לבסוף חושפת באומץ ובצורה מטלטלת. על פניו, יש כאן עומס יתר של שלושה נושאים שלכל אחד מהם פוטנציאל לסרט משלו. בפועל, המעבר באמצעות סיפורים מהעבר המשפחתי תורם לעיסוק בסיפורה של הבמאית, הן דרך הדמיון בשתיקה והן דרך השינוי בין כל המצבים ובין הגישה הקולנועית השונה לכל חשיפה.

הסרט מתחיל עם המוות של הסבתא, שאימצה את אביה של הבמאית לאחר שלא יכלה ללדת, כאשר מעבר בצילומים ישנים עם פינוי חפציה של הסבתא, מסגיר כי עברה בעבר הפלה. התחקיר של ניומן מעלה תחילה עדויות משלימות וסותרות לגבי חייה של סבתה בתור אישה צעירה, ולבסוף מהדהד כתם בהיסטוריה של התנועה הקיבוצית בהתהוותה. משם עובר הסרט לחשיפת סבתה הביולוגית של היוצרת ולעוד סיפור של בחירה אשר נכפתה על אישה, ושל שתיקה שנמשכה במשך שנים ונחשפת רק אחרי המוות עבור חלק מהמשפחה.

הסוד של הבמאית עצמה כבר נחשף בעבר בפני הוריה, אך השיחות על השלכות המקרה טרם נערכו. ניומן בוחרת שלא לחשוף רק אותן, אלא גם את ההתמודדות שלה עם הזיכרונות והכאב. זה כולל סצנה קשה לצפייה של התמוטטות פיזית בעקבות הכאב הנפשי, שניתן לקבל רק בגלל שהבמאית שחתומה על היצירה היא זו שעוברת את הרגע הקשה מול המצלמה. אך זהו לא רק סרט אישי או משפחתי – זהו סרט על הדרך בה לספר סיפור יכול להיות אקט של צבירת כוח להתמודדות פנימית ולבנייה מחדש של קשרים קרובים עם העבר וההווה. ניומן בחרה היטב מה להכניס לסרט ומה לא להכניס ובאלו שלבים לחשוף את המידע. השעה שאורך הסרט מספקת בנייה של דמויות במשפחה באופן מדוייק עם רגעי חן לצד רגעי הטראומה, באופן המראה כי בין הדורות עברה גם אהבה וחדווה – ולא רק שתיקה.

"הטיפול"

סרטו של צבי לנזמן עוסק בסוגיית טיפולי ההמרה של הנטייה המינית, סוגיה הנמצאת בשיח הציבורי בארץ אך לרוב לא מצד מי שחווים אותה בפועל בזמן אמת. הבמאי מדרכי ורדי דן בטיפולי המרה בסרטו "חתונה הפוכה" אשתקד, בעוד לנזמן הולך רחוק יותר ועוקב אחר הטיפולים, כולל צילום בתוך הטיפולים עצמם. הוא עושה זאת לא מתוך רצון להצדיק, אלא מתוך רצון להבין. הבמאי עוקב במהלך מספר חודשים אחר שני גיבורים, כל אחד מהם בעל שם שיכול להיות סימובלי.

לב, חרדי מבוגר ואמריקאי שבעברו ניהל אורח חיים חילוני מחוץ לארון בניו יורק, בטרם חזר בתשובה והקים משפחה בלי לחשוף את עברו. כעת הוא גרוש לאחר שאשתו גילתה על הנטייה שלו והוא פוקד במשך שנים טיפולי המרה מתוך רצון לנקות את נפשו. במקביל אנו נפגשים גם עם בן, שבראשית הסרט כבר חזר בשאלה וחי כגיי מחוץ לארון, אבל בעבודה שלו על טיפולי המרה הוא רוצה להדגיש שיש בהם גם צד חיובי. הוא לא מתחרט על שנכח בהם, ולמעשה ממשיך להיות מטופל על ידי אותו בן אדם, אלא שאופי טיפול השתנה, או השתנה לכאורה. בן עובר שינוי ביחס שלו לטיפולים במהלך הסרט, בעוד לב נותר שלם בכמיהה שלו לשנות את הנטייה, כולל דיבור בעד הטיפולים כאשר הנושא עולה להצבעה בכנסת. כיאה לשמו, לב הוא ליבו של הסרט ואת הדמות שלו לא ניתן לקטלג אך ורק כקורבן או כשוגה באשליות; בן מדבר בכנות על הנטייה שלו בזמן הטיפול וגם מחוץ לו, תוך שהוא בלבוש חרדי ושואף לאורח חיים של שירות השם. האמונה הדתית מגדירה את הזהות שלו לא פחות מן הזהות המינית, נקודה שלא תמיד עולה בדיונים על הטיפולים. לא תמיד הזהות המינית היא כל מה שמגדיר את האדם ולפעמים העינוי הנפשי יכול להיות גם עינוי עצמי של חיים בין הזהויות.

יש לציין כי הסרט לא מצדיק את הטיפולים, אם כבר להיפך. אבל לנזמן מראה דרך פנים אנושיות כי התמונה היא מורכבת יותר, תוך שהוא מציין כי יש גם סוגי טיפולי המרה אלימים יותר מאלו שהוא מראה. הטיפולים לאורך השנים אולי עוזרים ללב ולבן בהבנה כי הם אינם לבד, אולם לפחות במה שנראה בסרט אין להם יעילות בשינויי הנטייה במקרים אשר מוצגים. כולל במקרה של לב שנראה נואש לפרק חדש בחיים ממש מתחילת הסרט. הוא נפתח בסצנה שנראית כמו סיום של סרט קלאסי: חתונה. אלא שהחתונה אינה רק סוף המסע של הכלה, אלא סוג של תחילה של מסע העינויים של אבי הכלה, המבקש מבתו ברכה על מנת שימצא אהבה. זהו לב, ובשלב זה בתו עוד לא יודעת מה הטבע האמתי של הבקשה, אולם תחושת הייאוש והכמיהה שלו למחילה ולהשגחה בתוך המשפחה נוגעת ללב גם במעמד ההפוך בו בתו הופכת לסוג של אם חלופים עבורו. הסרט מנסה לעסוק בסוגיה פוליטית מבלי להטיף ותוך דגש על הסתירות באופי האנושי.

"להיות ענת קם"

סמוך לראשית סרטו של שלומי אלדר אודות העיתונאית שהדליפה מסמכים צבאים מסווגים, מופיע רגע מטריד: ענת קם אומרת כי מצדה הסרט נעשה בהסכמה אך לא ברצון. היא לא רוצה להמשיך את העיסוק במעשה שביצעה בצעירותה, בעוד הסרט חושף כי הוא מגדיר את חייה ומונע ממנה אפשרות תעסוקה גם בארה"ב. יצירת סרט העוקב אחר אישה במהלך טיול ארוך ברחבי ארה"ב, כאשר נראה שהיא לא בדיוק שמחה מן הנוכחות האחרת בטיול ולא שמחה מעצם העיסוק בפן מסוים בחייה, הוא סוגיה מטרידה מבחינה אתית. במיוחד כאשר בסצנה אחרת בסרט קם נפגשת עם דניאל אלסברג, חושף מסמכי הפנטגון. בניגוד לקם, הוא הפך לגיבור ולא למוקצה עקב הדלפת סודות מדינה. אלסברג מבקש רשות מקם לחבק אותה, שמא יואשם במגע בניגוד לרצון האישה. קם מצהירה למצלמה כי היא מקבלת את החיבוק ברצון ובשמחה, מה ששב ומעלה את השאלה לגבי אופי הסרט.

לזכותו של אלדר, הוא משלב בסרטו את הרגעים בהם קם מרגישה שלא בנוח עם המצלמה שלו, ואינו מעלים את הפן האתי הבעייתי ביצירה. הוא גם משלב בהדרגה הסברים לכך כי קם כן נהנית משותף כלשהו לנסיעה, כולל הסבר שלה לקמט עצבים שגורם לה להיראות זועפת גם כאשר היא לא. בסופו של דבר, קם נרתעת מן הסרט ומתמסרת לו בו-זמנית, שכן הוא לא רק שב לעברה, אלא גם שב להיותה אישה שלא מוגדרת רק על ידי המעשה שהפך אותה למפורסמת. היא מוצגת כמי שמחפשת דרך חדשה באמצעות נסיעה בכל רחבי ארה"ב, אבל גם כמי שבנעוריה ולמעשה עד היום הפגינה תשוקה לעיתונאות. זו עדיין בוערת בה גם בנתיבים בהם היא בוחרת לבקר בסרט, ובמסלול אשר משתנה בעקבות הזדמנות לסקופ.

גם היחס של הסרט למעשה בו הואשמה הוא מורכב. אלדר מעלה טיעונים משפטיים לזכותה ולכך כי המעשה שלה הוגדר כריגול למרות שלא היה למען אויב. כל מה שפורסם עבר את אישור הצנזורה הצבאית, בעוד קם מסבירה בשלבים שונים כי המניע היה אידיאולוגי, אך לא רק אידיאולוגי. היא גם שיערה שמה שיפורסם ויטריד את הציבור מתוך המסמכים שהדליפה – יהיה שונה. חוסר הרצון של קם במצלמה, לצד שיתוף הפעולה שלה עם הסרט לעתיים קשה לצפייה, אבל יוצר בסופו של דבר דיוקן מרתק של אישה. בתחילת הסרט אלדר מגדיר אותה כאישה עייפה או מנוצחת ובסיום הוא חושף רגעים בהם רוח של שמחה ונעורים בוקעת ממנה. התחושה היא כי דמותה עדיין מרוכבת יותר ממנה שנחשף, כפי שהדבר נכון לגבי כל אדם וכל מעשה שהוא קצת ריגול או בגידה – אבל באור אחר, זהו גם אקט מוסרי ואפילו פטריוטי, או טעות נעורים מעוררת חרטה.

"המיטות שלנו בוערות"

נסיים בסרט שהוקרן מחוץ לתחרות והוא אולי אף מחוץ למסגרת של מחשבה טיפוסית של סרט תיעודי: רובו מורכב מטקסטים המוקראים בידי שחקנים. יגאל בורשטיין ממשיך ליצור קולנוע אינטלקטואלי שהוא גם מצחיק מאוד ואישי מאוד, בעודו יוצא מתל אביב למדינה שמדורגת גבוה במדד האושר ותוהה על הלך החשיבה של הפשיזם בארץ ובעולם. הסרט מכיל חומרי ארכיון חזותיים, אבל הוא מתמקד בטקסטים מילוליים שכתבו הוגים פשיסטים ממדינות שונות החל מסוף המאה ה-19 ועד גרמניה הנאצית. האפילוג הוא של הוגים בני דורו של הבמאי, כלומר אנשים שגדלו אחרי מלחמת העולם השנייה ונזקיה. הטקסטים של ההוגים ממדינות שונות מוקראים ברחבי תל אביב בידי שחקנים שרובם הם למעשה גם או בעיקר במאי קולנוע ותיאטרון. חלקם מזוהה עם נטייה פוליטית הפוכה מן הטקסטים שהם מדקלמים בסרט.

ההנכחה של הטקסטים במציאות הישראלית לא רק מראה כי יש להם הדהוד גם בישראל או בכל מקום בעולם, אלא גם חושפת משהו ממקור המשיכה: לא רק תחושה של עליונות, אלא גם תחושה של זהות ורצון להרגיש שייכות וגאווה. בורשטיין חושף כי מוסליני כנראה הושפע מסופר צרפתי שכתב נגד האיטלקים וכי בהנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל היו מעריצים לפשיזם האיטלקי וגם להיטלר, "למעט היחס ליהודים". הוא עושה זאת תוך הפרעה מתריסה, ולעיתים קומית, למראות של ישראל המודרנית. היחס בין הנאמר לסביבה הוא לפעמים של ניגוד, אבל לפעמים גם של הרמוניה או לפחות של יחסים מורכבים. דוגמה היא מהגר מאפריקה שעובר בפריים העוסק ביחס להגירה לצרפת בסוף המאה ה-19, או פסל של בן גוריון שהוא גם יהודי חלש וגם מנהיג לאומי בעצמו (אם כי לא פשיסט במוצהר).

כותרת הסרט לקוחה מאמירה של פשיסט צרפתי במאה ה-21 והבעירה היא חדירת המהגרים והאיסלם לצרפת. אבל היא מתייחסת גם ובאותה מידה לשמאל הליברלי, כאשר האנשים המדקלמים את הטקסטים באים לפחות ברובם מן הצד הזה של המפה הפוליטית. הסרט יורד לשורשי הפשיזם על מנת לשאול עד כמה הפשיזם נוכח בחיים של מי שנראה שהם נהנים מתל אביב שמשית ושלווה, אך השאלה לכמה זמן. השאלה היא גם האם יוצר הסרט מפחד ממה שהפשיזם יעולל לו, או מכך שהוא יעמוד מן הצד מול רדיפה פשיסטית בימינו, המהדהדת את האנטישמיות שחווה בתור ילד. כפי שמציינת כותרת הסרט, ייתכן וזה כבר קורה – לא סתם הוא מכניס הגות פשיסטית לעיר שלו, ובסופו של דבר גם לבית שלו. זהו סרט מבוסס מחקר היסטורי הדן בהווה ובעתיד, כפי שהוא סרט תיעודי אשר כולו משוחק ומוצג בפני המצלמה. הזהות של חלק מן השחקנים (בהם דני מוג'ה, אבי מוגברי, מיקי גורביץ, דורון צברי, פיני טבגר ועוד) מתכתבת עם כך.

תגובות

  1. אלה הגיב:

    חבל שאין סרט נורמלי על ענת קם שלא עוסק בענת קם אלא מסביר לישראלים הסתומים שהיא גיבורה מסוג וויסל בלואר. הצבא פשוט פעל על דעת עצמו בניגוד לפקודות שקיבל מהמדינה (!) ואף אחד לא ידע מזה והיא הביאה זאת לידיעת האזרחים כמו שצריך. במקום זה מלווים אותה מתרוצצץ בארה"ב, נו באמת…

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.