פסטיבל הקולנוע הגאה 2020: מדריך והמלצות

המהדורה ה-15 של הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה, או TLVFest בכינוי החיבה הקבוע, לא נותנת למגפה לשבש את הגאווה. למעשה, הפסטיבל מיסודו ובניהולו של יאיר הוכנר היה מהראשונים לספק הסחות דעת קבועות לאורך כל התקופה רבת הסגרים והמגבלות, בצורת צפייה ביתית בחודשים האחרונים. השיא השנתי אמור להגיע בפסטיבל, שנדחה מהקיץ אבל מתקיים כעת למרות הכל. שום אירוע קולנוע בישראל של 2020 אינו מובן מאליו, כך למדנו השנה שוב ושוב, אבל בראבו מיוחד מגיע לפסטיבל הגאה על גדול ועושר התוכניה – 185 סרטים באורכים שונים, כנראה המספר הגבוה שהוצג בפסטיבל ארצי בודד השנה. להקיף את מלוא התוכניה יהיה קשה עד בלתי אפשרי, אבל נשתדל לעזור עם הבלטת חלק מהסרטים שכבר ראינו. עוד חשוב להבהיר כי גם מי שלא בהכרח בוחרות או בוחרים סרטים לצפייה על פי נושאים להט״ביים, הפסטיבל הוא קודם כל אירוע קולנוע מלא אהבה, והוא גם לרוב מוחק סטיגמות שאולי עדיין קיימות לגבי קולנוע גאה.

הפסטיבל ייערך השנה החל מיום חמישי ה-12.11 ועד שבת ה-21.11 בעיקר במתכונת אונליין. יש כבר שני אירועי דרייב-אין תל-אביביים במוצאי שבת הקרובה, בה יוקרנו ״קסנדרו, האקזוטיקו!״ על המתאבק/לוצ׳דור המקסיקני הססגוני מן הכותרת, ו״הנסיך״ של סבסטיאן מוניוז הצ׳יליאני, עליו עופר כתב בפסטיבל ונציה הקודם. פרטים והוראות הגעה באתר הפסטיבל. מאותה מהדורה של ונציה יגיע סרט צ׳יליאני נוסף, ״אמה״ של פבלו לאריין, עליו אפשר לקרוא את דעתו של אורון (ולהתרשם מהתמונה בראש הפוסט). לצד לאריין, עוד שם גדול עם סרט חדש בפסטיבל הוא קזבייה דולן עם סרטו ״מתיאס ומקסים״, עליו כתב אור סקירה נפרדת ממש אתמול. אבל לא רק שמות מוכרים יש בפסטיבל השנה, אלא בעיקר עבודת ליקוט משלל פסטיבלי קולנוע עולמיים, לצד בכורות מקומיות.

את עינינו צד בין היתר הפוקוס על קולנוע ברזילאי, תגובת נגד של אמנים ואמניות במדינה שמנוהלת בידי הומופוב מוצהר, פוקוס שמתוכו תוכלו לקרוא בהמשך על שני סרטים באורך מלא מתוך ארבעה (ויש גם מקבץ קצרים). מבין ההיצע הישראלי, אולי יהיו מוכרים ״חתונה הפוכה״ של הרב מרדכי ורדי, שכבר הוקרן בדוקאביב האחרון, ו״עסקה עם אלוהים״ של רחלי רוסינק ואיל בן משה, מפסטיבלי הסתיו הקודם. כאמור, זה רק על קצה המזלג ומומלץ להיעזר באתר הפסטיבל להתרשמות מן התוכניה כולה, כאשר הדרך הכי מומלצת להנות מן ההיצע היא לרכוש כרטיסיה וירטואלית ולדגום כמה סרטים במחיר מוזל. אנחנו מצידנו בחרנו שישה סרטים בהם צפו ועליהם יכתבו כעת עופר ואורון. נתחיל עם סרט הפתיחה בעל האפיל המסחרי ונמשיך לייצוג של כמה שיותר מאותיות להט״ב.

סרט הפתיחה:
אמא מרימה
Stage Mother

כל פסטיבל, גם וירטואלי, ראוי שייפתח בסרט מרים ומרומם מצב רוח. במובן מסויים זה בדיוק מה שהסרט שנבחר לו השם הסמלי ״אמא מרימה״ אמור לעשות, עוד משלב התקציר – אישה טקסנית, מנהלת מקהלה בכנסייה שמרנית, יורשת בהפתעה מועדון הופעות דראג. מהשורה הזו בלבד קל לדמיין קומדיה עליזה וצבעונית, על המפגש בין גברת מהדרום הנוקשה של ארצות הברית לבין הפתיחות של סן פרנסיסקו בכלל וקהילת מלכות הדראג בפרט. לפרקים, זה בדיוק מה שקורה בסרט, שמירב ההומור והכיף הנובעים ממנו בשפע מגיעים מההתנגשות התרבותית הנ״ל. אולם, מקור העלילה הוא בדרמה גדולה והסרט מלא רצון לרגש ולגעת ללב. זאת משום שאת המועדון יורשת אם מבנה המנוח, לאחר שהתנכרה לו במשך שנות בגרותו ואל חייו היא נחשפת באמת רק לאחר לכתו בטרם עת. כך שזה גם סרט קומי-מוזיקלי על אמא שצריכה להרים את המועדון שספג מכה קשה בעקבות מותו של כוכב ההופעה, מה שהשפיע על כל הצוות, וזו גם דרמה רצינית להפתיע על אמא שמרימה את ראשה וצריכה להסתכל לעצמה בעיניים אחרי שנים של בחירות שגויות, להרים את עצמה ואולי אפילו להרים את קולה כשמדובר בבעלה המאובן.

ג׳קי וויבר הנהדרת מגלמת את הגיבורה, מפזרת קסם דרומי למכביר למרות שהיא בכלל אוסטרלית, ומביאה עומק רגשי לדמות. לצידה לוסי לו (פייר, התגעגעתי) בתפקיד חברתו הקרובה של הבן המנוח המתחברת אל האם בכמה דרכים, המעניקה את ההופעה השנייה בטיבה בסרט. אדריאן גרנייה שמצליח להפריע כמה שפחות בתור האלמן הטרי ששונא את חמותו, בעוד ג׳קי ביט ומיה טיילור הן שתיים ממלכות הדראג. התסריטאי בראד הנינג (״The Hot Flashes״) סיפק די והותר חומר למחשבה על אהבת אם ועל דילמות של הורים לילדים להט״ביים, שאולי חיים בחרטה מתמדת על אי ההכלה שלהם את ילדיהם. הבמאי טום פיצ’גרלד (״הגן התלוי״) לא מקמץ בהופעות המוזיקליות כשם שהוא לא בורח מסצנות טעונות רגשית, אבל כן משכיל לשמור על קלילות יחסית כדי שיהיה אפשר לסיים את הצפייה לא ממוטטים אך כנראה גם לא לצאת בשירה וריקוד. את זה אולי הייתה עושה מסיבת פתיחה ראויה, אבל נסתפק בהחלט בערב הפתיחה הווירטואלי ו/או במפגש זום עם יוצרי הסרט במוצאי שבת ה-14.11 בשעה 21:00 דרך אתר הפסטיבל.
(אורון שמיר)

סיפורו של מגזין Curve
Ahead of the Curve

פרנקו סטיבנס הייתה יהודיה אמריקאית טובה שאפילו לא ידעה מה זה לסביות עד שלמדה על המושג באוניברסיטה, בעודה כבר אישה נשואה. היא החליטה לא רק לעזוב את בעלה, אלא גם ליצור בית תרבותי לנשים כמותה וללסביות בכלל. בראשית שנות התשעים זה בא לידי ביטוי בהקמת כתב עת ראשון שיצהיר בגלוי על היותו מיועד לנשים לסביות, בתקופה בה היה חשש כי חנויות לא ירצו לשים מגזין עם מילה זו על המדפים. לאורך פחות משלושים שנה, סרט זה מראה את השינוי שעבר על המחלוקת סביב המילה הספציפית הזו, והתמורות שחלו במגזין שבחר להוריד אותה מן השער בגלל שהיא לא מכלילה מספיק (ומסיבות נוספות). בין נקודת הפתיחה ונקודת הסיום, הסרט מספר את סיפורה של פרנקו ושל המגזין שהקימה, שתחילה נקרא "דנב" ומאוחר יותר שמו שונה ל-"Curve" (נראה אם תנחשו מדוע). ההיסטוריה שלו כללה לא מעט רגעים של מאבקים כלכליים ופוליטיים קשים, לצד נוכחות בשינוי השיח סביב היציאה מן הארון בארה"ב – מתקופה בה מפורסמות לא רצו להופיע על השער או להזדהות בגלוי גם בתוך הקהילה, ועד לימינו.

דבר אחד שחשוב לדעת על הסרט הוא שהבמאית שלו, ג'ן ריינין, נשואה לפרנקו סטיבנס ובהחלט מדובר בדיוקן מעריץ מבעד לעיניים אוהדות. אך הסרט הוא לא רק פולחן אישיות סביב המייסדת – הוא גם מסע בין נשים שונות במגוון גילים וממגוון רקעים, המספרות על ההשפעה של כתב העת בעבר ועל הדרך בה הוא עשוי להיות מהותי גם היום, בעידן בו גם הקהילה מצויה במקום אחר (אך רחוקה מסיום המאבק). גם הצורך בכתב עת מודפס נמצא במחלוקת. לא מדובר בסרט גדול, אבל כן בסרט שמאיר מעט על מאחורי הקלעים של ההיסטוריה הקרובה וגם בסרט שיכול להותיר תחושה של אופטימיות בקרב הצופים.
(עופר ליברגל)

קוראים לי בגדד
My Name Is Baghdad

הבמאית הברזילאית קארו אלבס דה סוזה פותחת את סרטה במה שנראה כהצגת דמות ראשית מלאה בזעם. בגדד מן הכותרת היא נערה המאמצת מראה של טומבוי ונראית גולשת על סקייטבורד בעצבים, מרססת גרפיטי גס. אפיון הדמות הבסיסי הזה מתחבר למעמד של סקייטינג בתרבות כביטוי למרד בסמכות והליכה בדרך עצמאית. אולם, כמו מספר סרטים שהציגו את הכלי בשנים האחרונות ("להתגבר על הפער", "סקייט קיצ'ן", "אמצע שנות ה-90"), גם הסרט הזה בסופו של דבר חותר תחת הדימוי הזה. מה שמתחיל כסרט על מרד נעורים, מתגלה כיצירה על גיבוש זהות גם דרך חבירה לאנשים אחרים ופיתוח קשר רגשי עמם, כולל אנשים בעלי זהות שונה והעדפות שונות מן ההעדפות של בגדד עצמה. הסרט בנוי דרך מבט ארוך על כמה מעגלים חברתיים בהם פועלת בגדד, כל אחד מהם מעצב את דמותה כמי שעוד מעט תהיה בוגרת, אולם היא עדיין לא בטוחה או מזדהה עד הסוף בכל ההיבטים השונים של חייה או לגבי השאיפות שלה לעתיד.

בגדד (שבחרה לעצמה את השם הלא שגרתי) חיה בבית שמורכב רק מנשים  – אמה, אחיותיה, דודתה. היא מסתובבת בחברת בני נוער אחרים הגולשים כמוה בסקייטבורד, כמעט כולם גברים פרט לנערה בעלת מראה נשי מסורתי יותר שמתחילה להשתלב בקבוצה. בין לבין היא גם מתחברת עם השותפים של אמה במספרה – הומוסקסואל חולה בסרטן וטרנסג'נדרית. בגדד מגלה את עצמה לא רק כגולשת, אלא גם כמי שאולי תהיה צלמת או אמנית והסרט מראה אותה מתבוננת באחרים ולוקחת משהו מהם לגיבוש אישיותה. היא רחוקה מלהיות הדמות היחידה שחולמת: הרצון של אחותה הקטנה להיות אסטרונאוטית נראה בהתחלה כהפוגה לא רצינית, אולם הוא בונה דמות אחרת בסרט כנחושה וכבקיאה יותר מן הצפוי בתחום בו היא חושקת. לצד המבט על בגדד בסביבות השונות בהן היא מרגישה בטוחה, הרדיפה של מיעוטים מיניים או של השונה בכלל בחברה הברזילאית נמצאת ברקע והופכת לדומיננטית בכמה סצנות, שאינן משתלטות על הסרט או מורידות ממנו את הדגש על גילוי עצמי או תקווה. התקווה באה לידי ביטוי גם דרך נסיעה למרכז העיר ומפגש עם קבוצת גולשות נשית, אך גם מול עזרה נשית ברגע מצוקה שמגיע לאו דווקא מן המקום הצפוי.

יש במבנה העלילתי של הסרט משהו שמזכיר את "אמה" של פבלו לארין, שהוזכר לעיל. הסרט של לארין אומנם מורכב יותר בסיפור שהוא מחביא בתוכו (גם בגלל שהוא מציג דמות בוגרת יותר), אולם שני הסרטים נשענים על דמות ראשית ייחודית אשר בדרכה שוברת את הציפיות של הקהל. היתרון של "קוראים לי בגדד" הוא בצניעות מסוימת בעשייה שלו, שעושה אותו קל יותר לפענוח, גם בגלל שהבמאית מתחמקת משפה צעקנית במיוחד או ממסר שהוא מעבר להצדעה וקריאה לצורך בחמלה ואחווה. יצירה משלימה אחרת לאווירה היא הסרט התיעודי הקצר "שובר גלים" (Quebramar) – סרט מקסים המוקרן אף הוא בפסטיבל ועוסק בקבוצה של צעירות לסביות מאזור דומה בברזיל. "קוראים לי בגדד" עוסק בגיבורה מעט צעירה יותר וייתכן גם כי הזהות המינית שלה לא מגובשת לחלוטין, אולם המרד והתקווה שעולה בשני הסרטים דומה.
(עופר ליברגל)

רוח יבשה
Dry Wind

דיון בסרטו של דניאל נולסקו הברזילאי חייב לציין את הכמות הגדולה של סצנות מין גרפיות מאוד, כולל חזיונות של סאדו-מאזו ומגע בין גברים שמוצג בדרך שאינה מייפה את המציאות. אולם, הסצנות הללו לא משרתות מטרה פורנוגרפית, אלא מחקר דמות מרתק של גבר מבוגר המתקשה לבטא את עצמו או למצוא את מקומו בעולם. הדבר נובע גם בגלל ההסתרה החלקית של זהותו כהומוסקסואל וגם בגלל הזדקנות הגוף שלו מול התשוקה לגברים צעירים יותר.

הגבר הזה הוא סנדרו, עובד ותיק במפעל דשן בחבל ארץ בו כמעט ולא יורדים גשמים. יש גם יובש לכאורה בסוגים אחרים של סערות בחיים. סנדרו מצוי במשבר פנימי הגורם לעתים לזעם או לפחות אדישות לגילויי חיבה מצד עובדים אחרים (בהם גם ידידה ותיקה). חיי המין שלו לא סובלים מיובש, שכן הוא מקיים יחסי מין בטבע עם עובד אחר במפעל. בחלומותיו הוא מתעמת עם דימוי שהופך מורכב יותר, של גבר בבגדי עור המגלם כלב. הגבר הזה הוא גם ביטוי לתשוקה של סנדרו וגם ביטוי לגרסה צעירה יותר של הגיבור עצמו. צעיר נוסף שמגיע למפעל מצית בסנדרו תשוקות נוספות, אף כי הוא מתקשה לחשוב שמדובר באופציה עבורו, גם משום שהוא מבלה עם קופאית בסופר, דמות חדשה נוספת בקהילה הקטנה. דברים אינם כפי שהם נראים, גם בגלל שהם נחווים דרך תודעה של דמות אשר ממעטת לתקשר או לומר את אשר על ליבה. הכניסה לתודעה של סנדרו נעשית דרך סצנות ארוכות של שהות בבריכה לצד גופים של אחרים, קטעי פנטזיה לא קצרים, ומקרים בהם הוא הופך רגע ספציפי בחייו לארוך יותר ומהותי עבורו. הרגע הבולט ביותר הוא בילוי ביריד שעשועים, בו מתקן מפחיד הופך עבור הגיבור לרגע של שחרור או התקרבות לסוג הפנטזיה שלו.

ההנאה מן הסרט נובעת גם מדמויות המשנה המורכבות. אלה שהן בעלות סיפור רקע, תשוקות נסתרות, וגם פשרות בחיים. אך כל הדברים הללו נראים רק ברמזים בגלל הדומיננטיות של המבט של סנדרו על מה שנראה על המסך. המבט הזה משולב לכאורה גם בהסתכלות שלמה יותר על השינויים במפעל או אפילו דיווחי מזג האוויר המציגים את היובש, אך גם מראים כי אינו טוטאלי. כך גם העולם אולי מכיל יותר הבנה או מקום עבור סנדרו ממה שנדמה לו. "רוחות יבשות" הוא סרט שמורכב מפרגנטים מרשימים שלא תמיד החיבור בהם נהיר או מבוצע ביעילות. הפרגמנטים עצמם, חלקם בוטים בתוכן ורובם עדינים בסגנון הצילום, נוטים להיות טובים מאוד בפני עצמם או אפילו מרהיבים. החוויה החושית של הסרט מובילה לשיא נוסף בסצנת הסיום. לא מדובר בסיום הכי מקורי או מפתיע, אבל הוא מבוצע היטב ומצליח להעניק ליצירה כולה עומק רגשי.
(עופר ליברגל)

שפה משותפת
Lingua Franca

אומנם אי אפשר לומר שהקולנוענית איזבל סנדובל הגיעה משום מקום, שכן ״שפה משותפת״ הוא סרטה השלישי באורך מלא ולזכותה עוד מספר סרטים קצרים – אבל הכל רשום תחת זהותה הקודמת. כבמאית זהו בעצם סרטה הראשון, וכיוצרת טרנסית היא שברה מספר תקרות זכוכית, למשל בפסטיבל ונציה 2019 עם סרטה העצמאי הנוכחי. היא גם כתבה, ערכה, הפיקה ומככבת בתפקיד הראשי, ואת הכל היא עושה בכשרון בלתי ניתן לערעור, מה שמעלה שאלות על מי מחלק את הכשרונות בעולם הזה ובעיקר הופך את הסרט הפצפון הזה להישג עצום, על אף שאינו מושלם.

סנדובל מגלמת את אוליביה, אישה טרנסית ומהגרת פיליפינית נטולת ויזה. היא מתגוררת בשכנות ברייטון ביץ׳ אשר בברוקלין, ניו יורק, אצל קשישה בשם אולגה (לין כהן, שהלכה השנה לעולמה) בה היא מטפלת ואותה סועדת. אוליביה חרדה ממשטרת ההגירה ועובדת קשה על מנת לשלוח כסף למשפחתה בפיליפינים, וגם כדי לשלם לבחור שיסכים להינשא לה למטרות גרין קארד. הבדידות שלה שוברת לב, אך מופגת לרגע כאשר אל התמונה נכנס הנכד של המטופלת שלה, אלכס (אימוֹן פארן). הוא עצמו מצוי במסע לתקן את דרכיו, עם עבודה חדשה בבית המטבחיים של הדוד שלו ועזרה בטיפול בסבתו. הוא גם נדלק על אוליביה ומנסה להתקרב אליה, אך ספק אם היא מאמינה שבכלל מגיעה לה גם להיות נאהבת באמת וגם אולי לזכות בכרטיס הנכסף שישאיר אותה באמריקה.

שני הנושאים המרכזיים בסרט, כפי שאני תפסתי זאת, הם גופניות והגירה. והם כרוכים זה בזה. גופניות הן במובן של קירבה ואינטימיות, בסרט שלא חוסך בסצנות מסוג זה אך שומר על איפוק ועידון, והן בדיון על הקשר בין גוף ונפש. הדבר מתבטא אחרת אצל כל אחת מן הדמויות: אוליביה כטרנסית שהחברה סביבה נוטה לשפוט את המראה שלה דווקא כשהיא מרגישה בנוח עם עצמה; אולגה שגופה עדיין לא בוגד בה אבל צלילותה בסכנה; ואלכס שהעבודה החדשה שלו סביב בשר לשחיטה מוביל אותו לחפש מזור לנפשו, בין אם ברומנטיקה או שתייה.

גם נושא ההגירה מתחיל מפני השטח, מהדור של אולגה, רוסייה שהגיעה אל אמריקה לפני עשורים רבים והתמקמה בקהילת ברייטון ביץ׳, ועד הדור של אוליביה, שמחוברת לחברות מהפיליפינים שכבר התמקמו בארה״ב ורוצה להשיג את המעמד הזה בעצמה. יותר מכך, ההגירה בסרט מתוארת כשילוב בין הפחד להיתפס לבין הרצון להשתייך, מה שמקביל למאפיין המגדיר של הגיבורה כטרנסית – היא כמהה לאהבה אבל מוכנה להתפשר על העמדת פנים. מדובר בסרט עדין מאין כמוהו, בעיקר בתיאור ובטיפול שלו בנושאים הסנסציוניים במהותם. הרבה מזה הודות לכוכבת-יוצרת בהופעה יוצאת מן הכלל. אולי עם מערכה אחרונה קצת יותר חזקה, ועם פרטנר ברמתה, הסרט הזה היה הופך לאחד המדוברים של תקופתו. ואולי יש מי שיתרשמו יותר ממני מן ההופעה של פארן, אחרי הכל שחקן רב קבלות (לאחרונה בסדרות ״המכשף״ ו״טווין פיקס״). בכל מקרה, מדובר לעניות דעתי המאוד לא מוסמכת בנושא בסרט שמבהיר את הכוח והייחוד של יוצרת טרנסית, כזו שמגיעים לה כל התקציבים לפרויקט הבא.
(אורון שמיר)

שתינו
Deux

בתקופה הקצרה בה סינמטק תל אביב נפתח מחדש השנה, פסטיבל הקולנוע הגאה ערך יום הקרנות מיוחד עם סרטי התכניה. כך קרה כי "שתינו" הפך לסרט האחרון בו צפיתי על מסך קולנוע גדול בבית קולנוע של ממש, עד לרגע זה. רק מן הבחינה זו שמור לו מקום חם בלבי, אף כי הוא הצנוע והכי פחות יוצא דופן לכאורה מבין כל הסרטים העלילתיים עליהם אני כותב בפוסט זה (כולל הסרטים עליהם כבר כתבנו בפסטיבל ונציה).

הכותרת מצביעה על הכיוון הכללי של הסרט הצרפתי, העוסק בזוגיות בין שתי נשים. זוהי זוגיות אוהבת ששרדה שנים רבות בסתר, עוד טרם התקופה המתוארת בעלילה. מרטין שבלייה וברברה סוקובה האגדית מגלמות שתי שכנות המנהלות קשר זוגי סודי בדרום צרפת במשך עשרות שנים. הן מתכננות מעבר משותף לאיטליה כדי לחיות פחות בנסתר ולבלות יחד את השנים האחרונות. עבור אחת מהן, המעבר דורש יציאה מן הארון בפני ילדיה הבוגרים וזה משהו שלוקח לה זמן למצוא את האומץ לעשות. בטרם היא מצליחה, אירוע אחר משנה את הדינמיקה של הקשר בין השתיים וגם בתוך המשפחה שלא ידעה על הזהות המינית, והיעדר ההכרה בזוגיות מקבל משמעות קשה יותר. מתיאור של זוגיות אוהבת שכוללת גם מחלוקת מדי פעם, הסרט הופך להיות סרט מאבק על עצם ההכרה באהבה ואפילו על היכולת של שתי האוהבות להוסיף להתראות, או להיפרד כראוי.

הבמאי פיליפו מנגטי משלב את העלילה הריאליסטית במשחק מחבואים סימבולי, אשר נוגע גם לאיבוד הקשר וגם לחיפוש של הגוף אחר נעורים ולעצמאות מול זיקנה. אולם, הסרט פחות אפקטיבי כמאבק סמלי ויותר כתיאור של התנהגות אנושית. זאת הודות לצוות השחקניות האיכותי, אשר פרט לשתי הראשיות כולל גם את ליאה דרוקר בתור דמות שהיא לעתים האנטגוניסטית בסרט, אולם גם המניעים שלה תמיד מובנים בדרכם. לעומת הסרטים הדרום-אמריקאים בתוכניה השנה, הסרט הזה כאמור הרבה יותר ישיר בהתפתחות הנרטיב שלו ,מה שהופך אותו גם ליצירה נגישה יותר עבור קהל הנרתע מחלק מן התכנים של הפסטיבל לקולנוע הגאה. דבר זה לא נאמר בגנות הסרט, שבשיאו כולל כמה סצנות פשוטות ומדויקות של התמודדות הן עם הזיקנה והן עם חוסר ההכרה של הסביבה בהגדרה העצמית של הדמויות.
(עופר ליברגל)