• סרטים חדשים: ״מי שעומד מאחורי...״
  • ״מפעל אמריקני״, סקירת נטפליקס תיעודית
  • מי שעומד מאחורי
  • הסיפור של אולפן הקולנוע ״הנד מייד״, שהוקם בטעות
  • ״השיר של רוז״, סקירה חצויה
  • ״ילדים טובים״, סקירה
  • פרזיטים
  • ״היו זמנים בהוליווד״, סקירה
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן: ״יהודי טוב״
  • The Art of Self Defense :מחכים לתרגום
  • טוויסט בעלילה: וידוי של אדם שלא חושש מספוילרים
  • מידסומר
  • ״סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה״, סקירה
  • הכירו את
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוגוסט 2019

אוסקר 2018/19: הסרטים הדוקומנטריים, קצרים ובאורך מלא

19 בפברואר 2019 מאת אורון שמיר

בניסיון להמשיך ולכתוב על כל הסרטים המועמדים לאוסקר ה-91 בכל הקטגוריות, הפוסט הנוכחי והאחרון מסוגו לעונה זו יתרכז בסרטים התיעודיים. אלה שלרוב מרוכזים בשתי קטגוריות ייעודיות ונדיר מאוד שזוכים ליותר ממועמדות אחת, וגם אז זה פרס השיר המקורי הטוב ביותר או משהו. אנחנו בסריטה משתדלים לא להפלות סרטים רק כי הם דוקומנטריים ולראייה, מדובר בטקסט השלמות בלבד – כי חצי מן המועמדים כבר סקרנו מראש. בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא הקהל הישראלי יכול היה לפגוש את שני הפייבוריטים לזכייה – ״RBG: רות ביידר גינסבורג״ שהוקרן לראשונה בדוקאביב (ובהמון מקומות מאז) ו״סולו חופשי״ שהחל את דרכו בפסטיבל דוקאביב גליל וכעת מוקרן בסינמטקים. על שניהם יצא שכתבתי אני ולכן היה לי גם חשוב ונחמד להשלים את שלושת הסרטים האחרים בחמישייה, שינסו להפתיע. הם יהוו את חלקו הארי של הפוסט, והסיבה שלא התייחסנו אליהם קודם למרות שהיו מדוברים למדי במהלך אשתקד היא ששלושתם לא הוקרנו (וכנראה גם לא יוקרנו) בישראל. עוד לפני כן ובתור מתאבנים, התייחסות מקוצרת לקטגוריית הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר, כלומר סרטים שאורכם 40 דקות ומטה.

הסרט הדוקומנטרי הקצר הטוב ביותר

כפי שהזכרתי אתמול בסקירת הסרטים הקצרים האחרים, עופר כבר כתב על שלושה מהדוקו-קצרים המרכיבים את הקטגוריה הזו עוד לפני פרסום המועמדויות, אז אתייחס אליהם אפילו עוד יותר בקיצור מאל שני חבריהם הנותרים לחמישייה. את כל הסרטים הללו אפשר לראות אונליין ובאופן חוקי, בנטפליקס או באתרים של עיתונים כמו הניו-יורקר והגארדיאן.

שלב הסיום – End Game
הסרט הארוך מבין החמישה הוא סרט של נטפליקס, מאת הדוקומנטריסטים הוותיקים רוב אפשטיין וג׳פרי פרידמן. השניים מלווים מספר חולים סופניים בימיהם האחרונים, בעודם שוקלים טיפולים מאריכי חיים לעומת אשפוז הוספיס או מקומות דומים שיאפשרו הקלה על הסבל ברגעי הסוף. לצד הרבה רגעים מרוממי נפש דווקא בשל הנושא המדכא מאין כמוהו, היה לי קשה הרבה יותר עם שאלות של אתיקה מאשר עם מראות של גסיסה מתקדמת. כלומר, האם זה באמת הכרחי לדחוף מצלמה לפרצוף של המשפחות שזה עתה איבדו את יקיריהם אחרי מחלה ארוכה? לא מצאתי בכך שום זיכוך.

ערב במדיסון סקוור גארדן – A Night at the Garden
את הסרט הקצר ביותר במקבץ אפשר לראות ב-20 בפברואר לציון 80 שנים לאירועים המתועדים בו. מדובר בכ-7 דקות של חרדה וחלחלה, למרות שהבמאי מרשל קארי צימצם למינימום את המניפולציה הקולנועית בסרטו המורכב אך ורק מחומרי ארכיון. מסתבר שבערב הקודר ההוא ב-1939, עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ניערך בהיכל הניו-יורקרי המארח הופעות ומשחקי ספורט כינוס של רבבות נאצים-אמריקאיים שחגגו את הרייך השלישי. תמונות של גדולי האומה האמריקאית התנוססו לצד צלבי קרס ועשרות אלפים הצדיעו במועל יד באולם בזמן שבחוץ הפגינו מעטים (אחד אף שניסה לעלות לבמה ברגע הדרמטי ביותר בסרט). מבהיל לחשוב כמה הסרט הזה רלוונטי לאמריקה של היום, ולא אתפלא אם זה יהפוך אותו לרלוונטי לזכייה. לא תשמעו אותי מתלונן אם אכן כך יהיה, סרט קצר וקולע.

כבשה שחורה – Black Sheep
כפי שתשימו לב גם בהמשך, הרוב המכריע של הקטגוריה השנה מורכב מסרטים המתמקדים בתופעה או מתפזרים על פני מספר פרוטגוניסטים. סרטו של אד פרקינס (״Garnet's Gold״) הוא בעצם היחיד אודות אדם אחד וסיפור אחד, פורמט הרבה יותר סביר לסרט קצר לטעמי האישי. שלא במקרה, זהו גם הסרט המצטיין מבחינתי ואשמח מאוד לראות אותו זוכה. הסרט מביא את סיפורו של קורנליוס ווקר (בתמונה לעיל), המישיר מבט למצלמה ומתאר פרגמנטים מכריעים מנעוריו, בעוד מדי פעם הסרט חותך לסצנות שחזור המקרים. ווקר הוא אנגלי בן למהגרים מניגריה שעברו מלונדון אל הפרברים של אסקס לאחר תקרית גזענית בשכונה, אבל הנער לומד על בשרו ששם המצב מלא שנאה לא פחות ומחליט להתיידד עם הגזענים בדרך מצמררת. הסטוריטלינג נהדר והטיפוס שבמרכז העלילה, המספר על האירועים במבט מפוכח וממרחק הזמן, כל-כך נוגע ללב.

סירת הצלה – Lifeboat
למקרה שהיה חסר למישהו או מישהי בעולם סרט על בעיית הפליטים העכשווית, הגיע הבמאי סקיי פיצג׳רלד כדי לתפוס את המשבצת השנתית (תמונה מתוך הסרט בראש הפוסט). הסרט מתפזר בין כמה מוקדים ודמויות סביב חופי לוב, דרכם מנסים אפריקאים מכל המדינות הדרומיות לה לצוף לחוף מבטחים אירופאי. בין סירות הצלה שונות המורכבות ממתנדבים, לבין צפון-אפריקאים המושים גופות מנופחות ממים שנסחפות אל החוף, מתקבלת תמונה די מזעזעת של מצוקה רבתי. וזהו, בעצם. כלומר, לא מצאתי בסרט שום ערך מוסף מלבד סיפור סיפורם של הפליטים, עניין ראוי לכשעצמו, אבל כזה שמגובה בעשייה דוקומנטרית מהסוג הכי פחות חביב עליי. הסרט נע בין גלוריפיקציה לסבל של הניצולים המצטופפים ברפסודות מאולתרות, ניסיונות מאולצים למצוא רגעי חסד בין הזוועות, ותובנות חבוטות של המחלצים חסרי האונים בעצמם. אין מה לעשות מול סרטים כאלה חוץ מלנענע את הראש בייאוש, מה שעלול לגרום נזק לצוואר אחרי 35 דקות חסרות נראטיב מהודק, ומבחינתי אין גם שום סיבה בעולם להראות גופות של אנשים נטולי ברירות. זה גם לא מכבד.

מייצרות כנפיים – Period. End of Sentence
את השם העברי הגו בנטפליקס, אז אני מסיר ממנו אחריות, גם אם נחמד מצידו לנסות ולשמר את משחק המילים מן הכותרת המקורית. הסרט מתרחש בהודו ומציג את הבורות של המדינה הענקית לגבי המחזור החודשי ואת היעדר הסניטציה. היחס של הנשים לנושא מפודח ושל הגברים מבודח, אבל האחרונים מופיעים רק בהבלחות וכל הדמויות המרואיינות והפועלות בסרט הן נשים בכל הגילים, באופן טבעי אך לא מובן מאליו. לאחר הסברים על מצב העניינים במאות השנים האחרונות, בגדול פחד וביישנות מן הדימום החודשי וחוסר הבנה לתפקידו, מגיעה אל כפר בפאתי דלהי הזדמנות לגאולה – מכונה לייצור פדים אותה מפעילות נשות המקום, שגם הופכות לשגרירות ומבשרות הבשורה. אם חשבתי שהיה משהו ספק חומל וספק מתנשא בסרטה של רייקה זהטאבכי, במאית איראנית-אמריקאית, האסימון נפל עם בוא כתובית ההבהרה בסיום כי מדובר בפרויקט היגיינה נשית עולמי שהחל בקליפורניה. לא שאני אומר שזה לא חשוב חלילה, אבל זה גם לא הופך את הסרט לטוב או רע יותר – והוא אכן איפשהו באמצע.

Hale County This Morning, This Evening
מחוז הייל הבוקר, הערב

בזכות אורך של 76 דקות בלבד, בחלק מבתי הקולנוע מוקרן סרט זה יחד עם ״ערב במדיסון סקוור גארדן״ שהוזכר לעיל. האורך הנוח לצפייה היה גם הסיבה הראשונית בגינה חשבתי שזה עומד להיות הסרט החביב עליי מבין החמישייה התיעודית הבכירה, לצד תיאורים המבטיחים יצירה המתפייטת על השגרה שזכתה לחיבתם של מספר מבקרים אמריקאים, בראשות איי. או סקוט. בפועל, אני יכול להגיד שבהחלט מדובר באחד מאותם סרטים שבזכותם רבים מתאהבים בקולנוע מופשט, בעוד אחרים סותמים את האף מרוב פלצנות ותוהים על מה המהומה או הוגים בשפיות דעתם של מבקרי קולנוע. לצערי הרב מאוד, אני במחנה השני הפעם.

יצירת הביכורים של ראמל רוס מורכבת מכמה סוגי תיעוד. יש כאן קצת מהקולנוע של פרדריק וייזמן, כלומר מבט-על של מקום ספציפי בארצות הברית, במקרה זה התבוננות מרוחקת ונטולת התערבות במחוז הייל אשר באלבמה, בו מרוכזת קהילה שחורה. עם זאת יש גם מספר דמויות חוזרות ושתיים שהופכות להיות מכין גיבורים של הסרט, שניהם צעירים בשלבים שונים של חייהם החולמים על עתיד טוב יותר לעצמם או למשפחתם – אחד מקווה להיחלץ מן המקום בעזרת אימוני כדורסל שיהפכו אותו לכוכב, והאחר מנסה לדאוג לאשתו וילדיו בכל דרך שהוא יכול. בין לבין מפציעים עוד טיפוסים שחלקם מדברים ישירות עם הבמאי-צלם על עצם התיעוד, אחרים משתפים סיפורים – והחיים קורים.

הסרט מכיל לא מעט רגעים יפים, מעניינים, ומערבים רגשית, אבל ההתעקשות היא על היומיומי כאשר מדי פעם מוטחים במסך שיאים. זה אומר שעל כל רגע רב-משמעות יש ארבעה אחרים שהם נסיעה חסרת פשר ברחוב ראשי או שוט רציף של תינוק מתרוצץ בבית בזמן שאפילו הוריו כבר השתעממו ממנו. בכל פעם בה קיוויתי שהסרט לכל הפחות יעשה חלק מהעבודה וייצור הקשרים בעריכה, קיבלתי טיפות זיעה הניגרות ופוגעות ברצפת אולם ספורט ואז קאט לגשם היורד על מדרכת רחוב – תבינו מזה מה שתרצו. המאמץ ליצור קולנוע לירי ניכר ומודגש לעייפה, ורוב השוטים לא רק ארוכים אלא גם חסרי תכלית, מה שקצת יותר מדי דומה לחיים בעיניי. וזה לא שיש כאן יופי בלתי רגיל המתגלה בלב הבנאליות, שכן מבחינה אסתטית מדובר בסרט כמעט-ביתי המורכב ממיני חומרי גלם וללא התחשבות בגורמים כמו פוקוס או תנאי תאורה.

בסצנה החביבה עליי, משיג הסרט את מה שאני הבנתי שהיה מבוקשו כל הזמן הזה – החיפוש אחר הפיוטי והחמקמק שמתערבב בעצם הנכחת התיעוד. זה קורה כשהיוצר מנסה לסדר את מצלמתו מול מראה מהפנט של עשן סמיך המיתמר משריפה יזומה, היוצר מעין מסך מול עצי היער שדרכם חודרות קרני השמש השוקעת. הדימוי הוויזואלי נותר זהה בעוד ערוץ הסאונד מספק שיחה אקראית בין היוצר לבין עובר אורח התוהה על מטרת התיעוד והצילום, מתקשה להבין או להבחין ביופי אבל מפרגן לעשייה מעצם היותה. כיוון שאנחנו לא רואים את המשוחחים אלא רק שומעים אותם, בעוד התנועה היחידה בפריים היא של העשן בו משחקות קרני אור, אפשר לפרש את המטפורה בכל דרך שרק תחפצו. אני בחרתי לראות בה ייצוג של הסרט עצמו – ניסיון להעביר יופי גדול באמצעים דלים, שנקטע שוב ושוב בידי הכוונות של היוצר עצמו ובשל מי שמתועדים על ידו כדמויות נוכחות-נפקדות שאין בהן עניין אמיתי. או במילים פשוטות, כמה יומרני ככה משעמם ככל שחושבים על הסרט יותר.

Of Fathers and Sons
על אבות ובנים

סרטו של טלאל דרקי (״The Return to Homs״) יכול להיחשב כחלק מסוגת ״עיתונות אקסטרים״, שכן כפי שמסביר הבמאי בקריינות בפתיחה מדובר בסכנת חיים. היוצר הפועל בברלין שב אל מולדתו, סוריה, בעודו מתחזה לג׳יהאדיסט כדי לזכות באמונם של מוסלמים רדיקליים ולצלם את חייהם. הוא הותיר מאחור את משפחתו באירופה הבטוחה ובילה כשנתיים עם משפחה אחת ושכניה המתפללים לכינון אומת האיסלאם עד אדמתם תחילה. ברם, אלמנט החשש לחייו של המתעד או הסכנה שבחשיפת זהותו נעדרים לחלוטין מכל חלק אחר של הסרט, שכן לא נראה שאת המתועדים מטרידה במיוחד הדעה של אחרים לגבי איך הם נראים בעיניי העולם. הם בטוחים בצדקתם ומשוכנעים כי כל מה שקורה להם הוא רצון האל.

הסרט מתמקד במשפחת אוסמה, זה שמה למרבה הסמליות, החיה בעוני מחפיר ומונהגת בידי פטריארך קיצוני. הוא קרה לילדיו על שם טרוריסטים מפורסמים, כך שבנו בכורו הוא אוסמה אוסמה, וכל שמונת ילדיו יודעים לדקלם פסוקים מן הקוראן עוד לפני שלמדו לדבר ובהמשך חייהם גם למלא אחר רצון האב בכל התחומים. רצונו הנוכחי הוא לאמן אותם בסוג של קייטנת ג׳יהאד, שתיתן להם את הכלים להיות לוחמי חופש או אפילו קדושים כאשר יהיו גדולים מספיק. בינתיים, כאילו כדי ליצור עוד עלילת משנה מותחת בסרט, האב גם יוצא בעצמו לשטחי לחימה בסוריה ומסייע באיתור ופירוק מוקשים. מימיי לא ראיתי מנטרל פצצות זהיר פחות, כך שפחדתי מפיצוץ בכל רגע.

כיוון שמדובר בתיעוד דל אמצעים, הייתי מוכן לסלוח על שוטים בהם המתועדים מביטים הישר למצלמה כשהיא לא אמורה להיות מורגשת (אלה בעיקר הילדים, אז זה נסלח פעמיים) או בכלל על בחירות אסתטיות בעייתיות שייתכן ונבעו מחוסר ברירה ומתוך רצון ללכוד אירועים אמיתיים בזמן התרחשותם. מה שקצת יותר קשה למחול עליו זו הרגשה של בניית נראטיב מאולצת, כולל בעיות של המשכיות ורצף, המתבטאות למשל באורכים משתנים של שיער הילדים או זקני הגברים בין סצנות עוקבות, מה שלגמרי דופק את האמינות והאותנטיות. ואם זה היה שווה את זה לא הייתי מתלונן, אבל מלבד נקודת מפנה הממוקמת היטב באמצע הסרט היה אפשר באותה המידה לסדר מחדש את שאר הסצנות ולהגיע לאותה תוצאה רפה.

רוצה לומר, הסרט אינו מתגבש לשום מסה קריטית באף אחד מהנושאים שהוא מעלה. הייתה אמורה להיות כאן היכרות עם אבות המחנכים את ילדיהם לשנאה אבל בעצם מתכוונים לטוב? אז חבל שכולם נראים, נשמעים ומתנהגים כמו נבלים מסרט של דיסני, או גרוע מכך כשהם ״מתבדחים״ עם הזאטוטים שיפשטו את עורם ויחשמלו אותם. אולי אמירה על הדרת נשים בחברה הסורית? הן בהחלט לא נמצאות בסרט והמשתתפים טורחים לציין זאת, אבל להצביע על בעיה גם אני יכול. האם הסרט באמת חושב שמדובר בתגלית כאשר הילדים מספרים למצלמה שאינם רוצים להיות ג׳יהאדיסטים או לחטוף על כך מאבא? ומילא הילדים, אבל למה אני צריך לראות סצנות של התעללות בבעלי חיים? בקיצור, נותרנו עם הצצה אינטימית לבית חרושת לשאהידים בו נדמה שאף אחד לא באמת רוצה להיות. כולל אותי, אגב, כי ממש לא הייתי זקוק לסרט הנפול והנפוח הזה בחיי.

Minding the Gap
לשים לב לפער

אם הגעתם והגעתן עד לכאן בטקסט אני מרגיש שמגיע לכולנו בונוס – נגיד, סרט טוב. למזלי, הסרט הדוקומנטרי של הולו, שירות הסטרימינג שעדיין לא זמין בישראל, היה בדיוק זה. יתרה מכך, נדמה שהוא הופך את שני הנסקרים לעיל למיותרים בעליל, שכן הוא עושה במכה אחת את מה שכל אחד מהם התיימר לעשות לחוד, ועושה זאת טוב יותר: מדובר דיוקן תיעודי על עיירה אמריקאית ספציפית המייצר משמעות ופיוט מפיסות חיים שגרתיות, בעודו מעלה שאלות על התבגרות בחברה גברית אלימה ורעילה המחנכת בעזרת ״אהבה קשוחה״, או אלימות במשפחה אם לקרוא לילד בשמו. הכל מגובה בעשייה תיעודית הרבה יותר חכמה מכפי שהיא נראית במבט ראשון, ומבלי לשבור את הזווית האותנטית של קולנוען המתעד את חבריו הקרובים במעבר שבין הנעורים לבגרות.

כאשר הסרט רק החל לזכות בכותרות, שמו נכרך בסרטים ״סקייט קיטצ׳ן״ ו״אמצע שנות ה-90״, מעין טרילוגיה נושאית ומאוד לא רשמית של סרטי סקייטבורדינג בסוף השנה שעברה. זהו התיעודי שבהם והוא מתרחש ברוקפורד אשר במדינת אילינוי, סוג של שום-מקום מייצג בחוויה האמריקאית, כלומר עיירונת שכולם רק רוצים לעזוב מרגע שהם נולדים בה. במאי הסרט, בינג ליו, הוא דמות של נוכח-נפקד: הוא מתעד את חבריו מבצעים פעלולי סקייטבורד או סתם גולשים להנאתם מאז שכולם היו בערך בגודל של סקייטבורד. את סיפורו האישי הוא מספר דרך סיפורם של שניים מחבריו הקרובים, זאק וקייר. הראשון הוא מה שנקרא באמריקאית Bro, טיפוס קל דעת חובב בירה ושיגועים, והשני הינו נער רגיש וצחקקן שרואה את עתידו במקום אחר. השלושה נעשים חברים קרובים בזכות הגלישה, אבל במהלך הסרט מתגלה כי יש להם הרבה יותר מזה במשותף. או יותר נכון, שכולם בורחים אל הרחוב מתוך בתים הרוסים ברמה כזו או אחרת, עם דמות אב דומיננטית.

כמעט קשה לקחת ברצינות את העובדה שמדובר בסרט תיעודי, כיוון שהכל בו כאילו מתוסרט לפי תבניות ואקסיומות. נתחיל מזה ששלושת הגיבורים הם בחור לבן (שלא לומר ווייט-טראש), בחור שחור עם תסביכים בנושא ובחור אסיאתי שנותר ברקע. תודו שאי אפשר היה לכתוב את זה יותר טוב בעידן התקינות הפוליטית העכשווי, אלא שמדובר במציאות שהתהוותה הרבה לפני שמישהו ידע בכלל שעומד לצאת מזה סרט או שאמריקה תלך לכיוון הזה בקולנוע (אם כי קייר הוא תוספת מאוחרת אל חייו של הבמאי/גיבור). בנוסף, במהלך הסרט ישנם המון פרמיסים ופיי-אופים, משפטים שהדמויות אומרות שמהדהדות הלאה או מציגים באור אחר את מה שנראה על המסך קודם, כלומר מעין בנייה תסריטאית מחומרים קיימים. זה עובד גם ברמת הדברים שנאמרים ואפילו במספר החלטות משנות גורל שנלקחות על ידי המתועדים, שאיכשהו מהוות מעין עלילת משנה שמבהירה את העלילה הראשית של חייהן. קשה להסביר זאת מבלי לספיילר את כל הסרט, אבל מספיק לומר שעבודת בניית הסיפור בחדר העריכה היא ככל הנראה פנומנלית. לסרט יש המון קלפים קרוב לחזה, חפיסה שלמה, והוא חושף אותם באופן מדוד וברגעים הנכונים.

אם להישאר באותו שדה סמנטי, מדובר בסרט על טיפוסים שבפירוש לא יודעים איך להתמודד עם הקלפים שהחיים חילקו להם. בין אם זה הבמאי שמתחבא מאחורי המצלמה ומתקשה להתעמת עם חבריו או עם משפחתו ובלעדיה, זאק שהוא אחד הפאשלונרים הסדרתיים המצוי בהכחשה עצמית מן המזיקות שפגשתי על מסך, או קייר שכאילו מפחד להודות אפילו בפני עצמו באמיתות פשוטות – כולם נמלטים מחייהם בזמן אמת ומתקשים מאוד לעכל גם במרוצת הזמן. לסרט יש מעין ״אפקט בויהוד״ משום שהוא מכיל צילומים מכל מיני שנים, כך שאפשר לראות את הגיבורים גדלים לנו מול העיניים, הופכים מילדים לנערים ולאנשים. אני נזהר לא לכתוב שהם מתבגרים משום שנדמה לי שרק ממש בסוף הסרט תהליך כזה קורה, אבל הוא ממש נופל עליהם כרעם ביום בהיר. יש בכך משהו שלוכד את מהות ההתבגרות – גם מודעות לתהליך לא משנה את העובדה שלהודות בפני עצמך שאתה אדם בוגר הוא דבר פתאומי.

יותר מאשר מסע התבגרות או תצוגת סקייטבורדינג פוטוגנית, בעיניי הסרט הוא בסופו של דבר שילוב בין תמרור אזהרה ושיקוף של מציאות עקומה ושבורה. יש בו מהכל, מהצחוק או הבכי שמרכיבים את החיים אבל גם מהכלום שמהווה את הרוב המוחץ, אבל מה שבאמת עובד בו הוא תמונה של מעגליות אכזרית. כי מה הסיכוי של מי שבאו מבתים כאלה ומעיירה כזו להיות שונים מההורים שלהם, או מאבות אבותיהם? איך אפשר שלא לחשוב על הדור הבא שיתפוס את מקומם ונועד ליפול לאותן מלכודות? להערכתי זה מה שהטריד את היוצר בבואו לערוך את החומרים שצילם בהתחלה מתוך אינסטינקט ובהמשך מתוך הבנה שעצם התיעוד אולי יאפשר לו ולסובביו לכלוא את כל זה בעבר, להפריד זאת מן המציאות ולהסתכל אל עתיד אחר. זה בא לידי ביטוי בסצנה החזקה בסרט בעיניי, בה מראיין הבמאי את אמו ובה ציוד הצילום והתאורה נוכחים באופן המוחשי ביותר. מצד אחד יש כאן תזכורת לצופה שמדובר בסרט, מצד אחר די ברור ששני האנשים המתועדים בו חווים את אחד הרגעים הכי אמיתיים בחייהם כאם ובן מאז ומעולם. סוג של עדות נוספת לכוחו של הקולנוע להנציח ולהעצים את האמת והקיום.

תגובות

  1. איתן הגיב:

    מישהו באמת הצליח להאמין לדוקומנטריוּת שבסרט ״להתגבר על הפער״? זה באמת הרגיש יותר מדי מתוסרט, יחד עם זאת גם פיוטי ויפה (מדי מכדי להרגיש לי כמו דוקומנטרי אמיתי ואותנטי). חבל שזה לא היה פשוט סרט עלילתי, ופחות הייתי מנסה להתעצבן על חוסר האמינות בסרט. כולם הרגישו לי קצת כמו שחקנים בלתי מנוסים, והתסריט והצילום פשוט לא ספונטניים מספיק מכדי להרגיש אמיתיים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.