״בוסית בהפרעה״ (I Want Your Sex), סקירה

שנת 2026 מסתמת כשנה ששבה ומסמנת את אוליביה ויילד כסיפור הצלחה וסמל מין, או לפחות סמל לעיסוק במיניות. הסיבה העיקרית לכך היא הסרט "ההזמנה" (The Invite) אותו היא ביימה ועליו עדיין לא כתבנו, במקרה שלי מכיוון שראיתי שאחרים נלהבים הרבה יותר ואני מוצא אותו רק כביצוע טוב (עם משחק טוב מאוד עד מצוין) לחומר גלם לא משובח בפני עצמו. אולם, דמותה של ויילד היא מרכזית כשחקנית וגם כאישיות בסרט אחר, "בוסית בהפרעה" (I Want Your Sex), בו היא מגלמת אמנית שנכנסת למערכת יחסים מינית, הכוללת BDSM ומשחקי שליטה אחרים, עם עובד מאוד צעיר שלה. ויילד היא אכן נכס מרכזי בסרט הן מבחינת שיווק והן מבחינת היכולות שלה כשחקנית, אבל זה גם סרט הקאמבק לקולנוע של הבמאי-תסריטאי גרג אראקי, אחרי יותר מעשור בו יצר רק לטלוויזיה.

אראקי הוא אחד מן הבמאים המזוהים ביותר עם הקולנוע הגאה החדש, בעיקר בשנות התשעים שם פרץ עם טרילוגית "אפוקליפסת הנוער" שכוללת את "דפוק לגמרי" (Totally F***ed Up), "דור מזוין" (The Doom Generation) ו-"שום מקום" (Nowhere), שבישרו אותו כמי שיוצר קולנוע בוטה ומסגונן באופן הממשיך את ג'ון ווטרס, באו צורה שהיא לעתים מתריסה בסגנון ובתוכן אך לעתים יש בה גם הבנה ללבטים של מתבגרים או אנשים צעירים. הדבר המשיך להיות נוכח בסרטיו בין אם פנו לכיוון מעודן ומורכב יותר, ובין אם המשיכו את ההתפרעות. אראקי הוא לא רק במאי שעוסק במיניות על כל סוגיה, הוא במאי שעוסק באנשים צעירים. כעת הוא מוצא את עצמו בתקופה בה על הדור הצעיר נאמר שהם "לא רוצים לקיים יחסי מין", לכאורה, נושא שזוכה לביטוי בסרטו. עדיין יש תחושה כי הניסיון של הסרט הנוכחי להיות עדכני לתקופה בה הוא מתרחש ויוצא, כולל עיסוק בפודקאסטים למשל, לא לגמרי מוסיף רובד מעבר לסימון וי על הנושא.

אולם, העבודה על התסריט נמשכה יותר מעשור, עם גלגולים שונים ודגשים אחרים. את התסריט המקורי כתבה קרלי שורטינו – בלוגרית, מנחה, תסריטאית ולעתים שחקנית – שכל הפרוייקטים שלה קשורים בחקר המיניות על גווניה השונים, כולל אלו שהם טאבו. בגרסה הראשונה שלה, שורטינו כתבה על מתלמדת צעירה שנכנסת לקשר מנצל, מתעלל אך גם מתגמל עם בוס שהוא אמן מבוגר יותר. בערך סביב פרשת ויינשטייין, אראקי החליט על היפוך מגדרי. בינתיים ארקאי ושורטינו שיתפו פעולה כתסריטאים בסדרה ״Now Apocalypse״ והתסריט של הסרט הנוכחי המשיך להתעצב עד לתוצר המוצג כעת.

"בוסית בהפרעה" מכריז על הסגנון ועל המופרכות שלו כבר בפתיחה, עם גופה עירומה בבריכת שחייה ביתית, רפרור מיידי ל"שדרות סאנסט", ועם כיתוב המזכיר את "9 וחצי שבועות של שכרון חושים", על מנת להדהד סרט עבר סנסציוני על מיניות והקו הדק בין התעללות להנאה. דרך פתיחה וקפיצה בזמנים, אנו חוזים בתחילת מערכת היחסים בין אריקה טרייסי (ויילד), אמנית חזותית מצליחה הידועה בזכות עבודות הקשורות למיניות, לבין העוזר הצעיר החדש שלה, אליוט (קופר הופמן).

שתיים מן הסצנות הטובות ביותר בסרט הן אלו המציגות את תחילת הקשר, גם אם הן לא בהכרח מוצגות כרונולוגית בתחילת הסרט – הראיון בו אריקה מקבלת את אליוט לעבודה והשיחה בה היא חוצה את הגבול שכבר נחצה, ומדברת על הרצון לשכב עמו, בתנאים שלה. הסצנות הללו עובדת בעקבות המפגש בין סגנונות המשחק של ויילד וקופר, כאשר ויילד לוקחת השראה מ"שדרות סאנסט". כמו שגלוריה סוונסון שילבה בין סגנון משחק של קולנוע אילם למדבר, ויילד משלבת בין מה שסוונסון עשתה, הבעות קאמפיות של מופעי דראג יחד עם מיניות נשית שהיא גם בוטה וגם פארודית. סוג של פאם-פאטל על אקסטזי וגם יצירת אמנות הנעה סביב המיניות, ספק עם עומק נוסף.

לעומתה, הופמן מציג משהו קצת הפוך לתפקיד הפריצה שלו ב"ליקריץ פיצה", בו גילם נער עתיר ביטחון. בסרט הזה, הוא מגלם גבר צעיר שנראה נטול ביטחון, אך בו בזמן הוא שמח להיות "מנוצל" ולהיות בקירבתה של אריקה, אפילו אם זה כרוך בהשפלה בזמן האקט המיני ובסיטואציות אחרות. עבורו, הקשר בריא ואף מועיל בשלבים מסוימים. בשלבים אחרים, הגבול נחצה והוא חש שלא בנוח, או שנוצר נזק שיכול להיות מתמשך עד הורס חיים. הסרט בו בזמן מראה את הערך שיכול להיות במיניות מגוונות ומערכות יחסים לא בדיוק מוסריות, והוא בצד של פתיחות מינית ומינות בכלל, אבל הוא גם מראה את הנזק האפשרי.

רבדים פחות מוצלחים של הסרט הם מבנה של חקירה משטרתית שהסרט חוזר אליו מדי פעם, עם הופעות של ג'וני נוקסוויל ומררגט צ'ו שאמורות להיות קאמפיות, אבל לא ממש מוצאות כיוון של מה הם אמורים להקצין. גם הפארודיה על עולם האמנות מוכרות מדי ולא מחדשות ולרדת על השטחיות והצביעות מתחיל לחזור על עצמו. זו חגיגה של קוויריות, אבל גם כזו הנראית נטועה בעבר, בסרט המנסה להיות עכשווי יותר. חגיגה שכוללת כמות גדולה של דמויות חד-מימדיות במודע, שמגביל את מידת המורכבות ומייצר כמה בדיחות צפויות למדי. למשל, החברה של אליוט, המגולמת בידי צ'ארלי XCX על מנת לייצג את הדור, או את חוסר הרצון להביע מיניות פעילה, כאשר היא מוצגת כבת-זוג שלא רוצה לשכב עם החבר שלה. אם כי ייתכן והיא, כמו אליוט, בעיקר לא רוצה לעבור את הטרחה שבהכרזה על מערכת היחסים כשייכת לעבר.

דמות משנה שחיבבתי הרבה יותר ומצאתי אותה כגיבורה הסמויה של היצירה היא אפל (צ'ייס סו ונדרס), השותפה לדירה של אליוט והידידה הוותיקה שלו. גם היא לא מקיימת הרבה יחסי מין, אבל אצלה זה לא רק מבחירה אלא גם מביישנות, וגם בגלל שהיא לא סגורה עד הסוף מה היא מחפשת במיניות. בתחילה, צד זה של הדמות שלה נאמר בצורה ישירה ובהומור, אך בהמשך דומה כי החיפוש שלה אחר מיניות מורכב יותר והוא בעיקר גם חיפוש רגשי. זה מה שהופך אותה לעבורי לדמות מעוררת הזדהות של ממש, בסרט עתיר קריקטורות והקצנה.
"בוסית בהפתעה" הוא אכן סרט חזרה של אראקי: גם חזרה לעשיית קולנוע מבדר, אך גם חזרה על דברים שעבדו טוב יותר בעבר. זה לא מבריק ואולי גם לא זכיר לטווח הארוך, אבל בכל זאת מספק בדרכו.