אימת החודש – יוני 2021: "כישוף", "הגירוש", "אזהרה", "סיאנס", "נשמה"

אחרי שישה חודשים, ויחד עם החזרה לאולמות, סוף סוף נראה שהסכר נפתח. בחודשים האחרונים יצא לי להתלונן פה על זה שאני ממש מגרד כל מיני פינות בשביל למצוא סרטים ראויים לאימת החודש, וגם אם בסופו של דבר כמה מהם מתגלים כמעניינים באיזשהו אופן, עדיין לא הגיע איזה משהו ששווה להתאמץ במיוחד בשבילו. והנה עכשיו מורגש קצת שינוי לטובה.
זה לא שאני אומר שכל סרטי יוני הם חובה, ממש לא, אבל הסרטים יותר מסקרנים, החיפוש פתאום יותר פורה, וזה קצת פחות מרגיש כמו שיעורי בית. ולראייה, לא פחות מחמישה סרטים הצטופפו החודש, אחד מהם תוספת ממש של הרגע האחרון.

בתחום האימה בסריטה, מעבר לאימת החודש, כתבתי במהלך יוני על שני סרטי אימה בקולנוע, סיקוולים מדוברים ללהיטים מהשנים האחרונות, "מקום שקט 2" ו"לזמן את הרוע 3: בשליחות השטן", אחד אכזב ואחד הפתיע לטובה. בזמן הזה, אימת החודש של יוני 2020, שחוגג יום הולדת שנה, קיבלה בוסט קוראים מטורף, בהתחלה בזכות הגעת "יוצא מגדר הרגיל" לשידורי הלווין, וכעת עם "היית צריך לעזוב" ו"בקי". החיפושים גרמו לה להיות המהדורה הרביעית הכי נקראת של הפינה אי פעם (שאיננה סיכום שנה או מצעד), אז מגניב לגבי זה.
בנוסף, אני רוצה להפנות אתכם לאחד מהסרטים האהובים עלי ביותר משנה שעברה, "הזאב מסנואו הולו", שלאחרונה גם הוא צץ בערוצי הלווין תחת השם "זאב בשלג" וממש כדאי לכם ללכת עליו.

וכעת, לחמשת סרטי החודש, המגיעים מארבע מדינות שונות: אנגליה, אירלנד, ארה"ב ומלזיה.

"כישוף" – Spell

הסרט הזה הגיע לאחרונה ל-yes (ייתכן וגם למקומות אחרים), ועל אף שהוא מסתובב מאז האלווין הקודם בוי.או.די האמריקאי, מעולם לא שמעתי עליו. הספקתי לצפות בו ממש בערב לפני פרסום הפינה של יוני, אז קחו בחשבון שהרשמים שלי ממנו טריים יחסית.

זהו סרטו האמריקאי של מארק טונדריי, במאי בן 46 ממוצא בריטי, שצבר המון קילומטרז' בטלוויזיה הן בארה"ב והן במולדתו. הוא תרם כבמאי לסדרות כמו למשל "גותהאם", "דוקטור הו", "לוסיפר" ו"החמישיה" של הארלן קובן. כתסריטאי, וטוב שלא ידעתי על זה לפני הצפייה, הוא חתום על "עיר המתים 2", אחד מסרטי האימה הגרועים של השנים האחרונות. את התסריט לסרט כתב קורט וימר שלשמו כל מיני סרטי ז'אנר הוליוודיים באיכות משתנה מ"ספרה" דרך "שיווי משקל", "השתול", "סולט" והרימייקים ל"זיכרון גורלי" ו"נקודת פריצה". לא פרויקטים צדדיים וזניחים במיוחד.
שיתוף הפעולה של טונדריי ו-וימר מספר על מרקיז (אומארי הארדוויק מ"צבא המתים" ו"סליחה על ההפרעה"), עורך דין מצליח ועשיר עם אישה אוהבת ושני ילדים, המתבשר שאביו עמו לא היה בקשר שנים, נפטר. כדי לטפל בענייני העיזבון, מרקיז ומשפחתו טסים, עם המטוס הפרטי שלהם, מהכרך הגדול והכחלחל אל עבר האפלצ'ים, אך בדרך עוברים דרך סופה והמטוס מתרסק. מרקיז מתעורר פצוע ומרוסק בעליית גג של בית חווה כפרי, שלא נאמר מבודד מאוד, שם מטפלת בו אישה שחורה מבוגרת (לורטה דיוויין שעושה פה חיים משוגעים) יחד עם בעלה ועוד בחור צעיר. לא לוקח יותר מדי זמן עד שמרקיז מבין שהוא שבוי אצל אישה מוחפפת שעוסקת במאגיה שחורה, ושכנראה יש לו מעט מאוד זמן להימלט משם.

אחרי הצפייה הייתי מופתע אפילו יותר שאף אחד מהאנשים שאני עוקב אחריהם לא הזכיר את הסרט הזה (או לפחות לא באופן שנכנס לי לתודעה), כי לא רק ש"כישוף" עשוי טוב, הוא גם שונה למדי מסרטים אחרים שעוסקים בחוויית האימה השחורה מהשנים האחרונות, פוסט "תברח". לא אגיד שזה הדבר הכי מקורי אי פעם, כי כן יש פה דברים שראינו ב"מיזרי" או "סודות נעולים" עם קייט האדסון, אבל לרוב עלילות האימה השחורה היא מול הקהילה הלבנה, ופה דווקא הגיבור השחור נמצא בסכנה מול הקהילות השחורות בשולי אמריקה. אני חושב שזה די מדהים שלא היה דיון על הנפיצות של הייצוג השחור בסרט, בטח כשזה סרט אולפנים, אבל כנראה שהיות הבמאי שחור בעצמו החליק את זה.

אם להניח את התקינות הפוליטית בצד, "כישוף" אולי סרט מאוד מטופש, אבל הוא אפקטיבי ואפילו עם אופציה להיות סרט קאלט בעיני. אני חלילה לא מנסה להכניס אתכם אליו עם ציפיות, זה חד משמעית תוצר להנאה מיידית ולא משהו עמוק במיוחד, אבל הוא לגמרי מחבק את ז'אנר האימה עד הסוף והולך על אימג'ים וסיטואציות די מטרידות (יש פה מפגש בין מסמר לרגל שגורם ל"מקום שקט" להרגיש כמו קליפ של BTS. עדיין כואב לי בעקב). בנוסף, לא מדובר איזו הפקה שולית, והוא מאוד מרשים מבחינת הצילום (של ז'אק ג'ופרה, הצלם של "בלאדשוט" ושלושת סרטי "הטיהור" הראשונים) והעיצוב, ובאמת שלראות את לורטה דיוויין מתפרעת זה כבר שווה את זמן הצפייה מבחינתי. אז בסיכון של להרים לו יתר על המידה, אני מאמין שמגיע לו יותר תשומת לב ממה שקיבל.

"הגירוש" – The Banishing

את הבמאי כריסטופר סמית' הכרתי לראשונה בזכות סרטו השני, "Severance" מ-2006, שאני לא סגור על שמו בעברית ("קיצוצים"?), אבל אני יודע שיש אחד כזה מכיוון שצפיתי בו בסינמטק ירושלים כחלק מפסטיבל הקולנוע הבריטי עליו השלום. אני זוכר אותו כחביב מאוד, אך זה היה סרטו הבא שהותיר יותר חותם, ואפילו גם זכה לתהודה בישראל. שמו "משולש" והוא מין מעשיית מיינד-פאק מוצלחת שמתרחשת בספינה נטושה. חלקכם בטוח מכיר. סמית' חתום על שני סרטים נוספים מאז, שאני לא יכול לדווח עליהם בידענות, אבל כנראה שהם עבדו טוב כי אין ספק שמבחינת גודל ומורכבות הפקה, הוא קפץ כמה מדרגות.

"הגירוש" מתרחש באנגליה קצת לפני עליית הנאצים לשלטון, כשרוחות רעות (הא!) מנשבות ברחבי אירופה והדברים מתחילים להיות מעוררי חשש. בתוך הקלחת הזו מגיע זוג צעיר וילדתו הקטנה לאחוזה עצומה באנגליה, בעקבות מינויו של הבעל ככומר החדש של הקהילה. די ברור על ההתחלה שיש כמה דברים בדינמיקה המשפחתית שלא לגמרי מסתדרים, אבל זה עוד בקטנה כשהאישה (ג'סיקה בראון פינדליי מ"אחוזת דאונטון", שמאוד הזכירה לי את קירה נייטלי) מתחילה להרגיש שיש משהו מסתורי מדי בבית, שהבת שלה מתקשרת עם אנשים שלא נמצאים בחדר, וגבר עם מוניטין מפוקפק (שון האריס, מהמשכי "משימה בלתי אפשרית" ו"אופוסום") נכנס לחייהם ומביא עמו כל מיני תיאוריות קונספירציה, חלקם נוגעים בעולם שמעבר.

הסרט מתחיל איזה שלוש פעמים, בגדול. סצנת פרולוג מדממת, סיקוונס כתוביות משונה וארוך, ואז תחילת העלילה שקופצת שלוש שנים קדימה. על פניו זה לא אמור להגיד שום דבר לטוב ולרע, אבל בדיעבד זה כן מבשר על איזשהו חוסר החלטיות – או לחילופין, ניסיון לנצח ביותר מדי חזיתות – שהופך את הסרט למאוד לא אחיד.
מצד אחד יש בו כמה סצנות נהדרות שמבוימות להפליא, כמו רגע אחד עם השתקפות מראה די בהתחלה ממש הקפיץ אותי, וכמובן המשחק המפחיד ביותר שאפשר לשחק בבית גדול, "דג מלוח סיר נפוח" (כפי שלמדנו מ"בית היתומים" הספרדי. עדיין אחד השוטים הכי מפחידים בתולדות הקולנוע, לדעתי). גם השחקנים בסדר, וההפקה מרשימה.
עם זאת, אני מצאתי בסרט בעיית קצב רצינית, כזו שבהתחלה גרמה לי לחשוב שאולי הסרט הוא בעצם יותר מותחן פסיכולוגי מאשר סרט אימה, אבל אז במערכה השלישית הוא הולך פול-גז לטריטוריות הפחד והטרור, אז קשה לי מאוד לקטלג אותו. הוא הזכיר לי מאוד בהקשר הזה, ולא באופן חיובי, את "נוכחות זרה" (או "הזר הקטן" בתרגום ישיר).
כך שבזמן שזה בהחלט לא סרט רע, והושקע בו הרבה מאמץ, משהו בשבילי לא לגמרי ישב שם נכון. רק שאני לא בטוח אם זה התסריט שרוצה להיות הרבה דברים שלא קיבלו מספיק פיתוח, או משהו בעריכה שלא ידע במה להתרכז ועל מה לתת דגש.

"אזהרה" – Caveat

בחרתי לקרוא לסרט "אזהרה" מכיוון שאנחנו בתחום האימה, אבל יכול להיות שהיה נכון יותר לתרגם את שמו כ"סייג" או "תנאי". יש כמה אופציות איך להסתכל על זה, אבל אפשר לסכם שבאנגלית זה בהחלט נשמע יותר טוב.
אנחנו ממשיכים מערבה מאנגליה לטובת אירלנד, עם סרט שמצטרף לכמה יציאות לא רעות (מי יותר ומי פחות) של המדינה הג'ינג'ית והאהובה עד מאוד מהעת האחרונה, כמו למשל "יוצא מגדר הרגיל", "בן", "הבנים ממחוז השאול", "מחלת ים", "לצאת עם אמבר" או "ריאלטו", בין היתר.
"אזהרה" הוא לא הטוב ביותר מבין החבורה הזו, אבל הוא בהחלט אחד המיוחדים והמסויטים שראיתי לאחרונה, גם אם בסופו הייתה הרגשה של משהו שיכול היה להיות מהדהד יותר.

סצנת הפתיחה של הסרט כבר מבשרת טובות (כלומר, רעות) כאשר אנחנו נמצאים בבית משונה שם בחורה צעירה עם בובה מכנית של ארנב מהלכת לה לבד, ויורדת למרתף. אלו כמה דקות שגרמו לדם שלי לקפוא. העיצוב של הבית הוא בקלות הדבר הכי קריפי שראיתי המון זמן, וזה עוד כלום לעומת עיצוב בובת הארנב. מסוג הדברים שאתה לא רוצה להסתכל עליהם, אבל גם לא יכול להפנות את המבט. זה הרגיש כאילו הולך להיות פה מוטיב של "אליס בארץ הפלאות", או יותר נכון "אליס בארץ הבלהות", אבל אני לא בטוח אם הסרט נאמן לזה בהמשך, אלא אם כן פספסתי משהו.
בכל מקרה, השלב הבא הוא כשאנחנו מכירים את הגיבור שלנו, אייזק (ג'ונתן פרנץ'), בחור שלא נראה כאילו הוא בתקופה טובה מדי, שמקבל הצעה מחברו בארט (בן קפלן) לשמור על אחייניתו לכמה ימים תמורת סכום נאה. בייאושו אייזק מסכים, אבל מאוחר מדי הוא מקבל את האזהרות, או הסייגים, או התנאים. נגיד שהצעירה חיה בבקתה מבודדת על אי שאליו אפשר להגיע רק בסירה, נגיד שהיא לא לגמרי מתקשרת, ונגיד שבכל התקופה הזו אייזק צריך להיות קשור ברתמה עם שלשלת ברזל. וזה עוד הדברים שהוא מגלה במיידי, כי כשלתמונה נכנסים הארנב ההוא ואיזושהי מובלעת מסתורית במרתף, זה בכלל מורט עצבים.

אומר שכבר בשלב הראשוני לא הצלחתי להאמין לשום דבר שקורה בסרט, אבל האמת היא שזה דווקא עזר לי להתחבר אליו יותר. מלכתחילה להסכים לשמור על בחורה מעורערת בבית מבודד כשאתה מוחזק בשרשרת הוא משהו שאף אדם שפוי לא יסכים לו. ועם כמה שאייזק נראה שזקוק לעזרה, ההירתמות שלו (ראיתם מה עשיתי פה?) פשוט לא מחזיקה באופן אמין, וזה עוד לפני כל מיני דברים לא סבירים שהם בגדר ספויילר ועל כן לא אפרט. לכן די מוקדם אמרתי לעצמי שאולי לא צריך להסתכל על הסרט כנראטיב שגרתי, אלא כסיוט קולנועי סטייל דיויד לינץ'. כאילו אנחנו בתוך עולם של חרדות לא סבירים דרך עיניו של אייזק, ושלהיגיון באמת שאין מקום פה.
ברגע שזה שוחרר אצלי, סרטו של דמיאן מק קארטי (הרווח המשונה הוא בכוונה) ואני הסתדרנו היטב, למרות המבנה המוזר שלו והחורים בתסריט. העיצוב של הסרט מעורר התפעלות, בטח כשלוקחים בחשבון שלא מדובר בסרט עם תקציב גדול מדי, ואני מאוד מסוקרן מהמשך הקריירה של מק קארטי, שזהו סרטו הראשון.
אם לנסות בכל זאת לתאם ציפיות, אני חושב שאם הייתי צריך למצוא סרט שהווייב שלו מזכיר את זה לשמו התכנסנו, הייתי כנראה בוחר ב"רשימת חיסול" של בן וויטלי מ-2011. "אזהרה" פחות מגובש וקיצוני אמנם, ולכן נופל בהשוואה, אבל בכל זאת מעניק חוויית אימה מספקת למדי.

"סיאנס" – Séance

הנציגות האמריקאית של אימת החודש מהדורת יוני גם היא סרט ביכורים, אבל של מישהו שכבר הפך להיות דמות ידועה בקהילת האימה של האלף החדש. מדובר בתסריטאי סיימון בארט, שאמנם טבל את אצבעותיו באגם הבימוי עם סיפור המסגרת של האנתולוגיה "V/H/S 2", אבל בשאר הזמן התרכז בכתיבת תסריטים לחברו אדם ווינגארד, כמו "אתה הבא בתור", "האורח" ו"המכשפה מבלייר" רחמנא ליצלן. לכן לא מפתיע שהוא גם חתום על התסריט של הסרט הזה שיצא ממש לפני כמה חודשים.
האמת היא, וזה לגמרי במקרה, "סיאנס" חולק לא מעט דברים עם "הגירוש" שהופיע בהתחלה, כמו למשל שהוא מתרחש בלוקיישן אחד רחב ידיים ורדוף רוחות, ושהוא מנסה לשלב בין סרטי אימה ריאליסטיים לבין כאלו הנוגעים בעל טבעי. ומכיוון שהוא מתרחש בפנימייה יוקרתית, הוא גם זרק אותי ל"פברואר" (או "בתו של המעיל השחור") ו"על החגים ועל המוות".

אבל רגע, יש עוד רפרנס שאני חייב להתייחס אליו בהקשר של "סיאנס", אבל זה באמת לא רק בראש שלי, אלא משהו שהסרט די מכוון אליו – יצירת אימה שבכל יום שעובר רק מתגלה כאחת המשפיעות והחשובות ביותר בתולדות הז'אנר, "קארי", הספר של קינג והסרט של דה פאלמה. אפילו באימת החודש של מרץ השתתף סרט שהתייחס אליו באופן ישיר.
אני כותב שזה לא רק בראש שלי כי "סיאנס" נפתח בסצנה של תיכוניסטיות במלתחות של בית הספר (אם כי למרבה המזל הן לבושות לחלוטין), תהיה בו מישהי שנראה שהוטבלה בדם, ואם כל זה לא מספיק, לאחת הדמויות אשכרה קוראים קארי. ההבדל הוא שהיא כותבת עם K ולא C. מאוד חשוב. כמובן שיש עוד מוטיבים, אבל שוב, ספויילרים, אז לא אכנס לזה כרגע.
בכל מקרה, נקודת ההתנעה של הסרט היא כאשר תלמידה במוסד יוקרתי בצפון ארה"ב מתאבדת, ובמקומה מגיעה תלמידה חדשה, קמיל (סוקי וואטרהאוס), ותופסת את מקומה. כבר בלילה הראשון היא מרגישה נוכחות על טבעית בחדר שלה, אבל מה שיותר נורא זה שהיא צריכה להתמודד עם חבורת הבנות המקובלות והבריוניות של המקום. מכאן הסרט מתרוצץ להמון כיוונים שכדאי לדעת עליהם כמה שפחות, ולכן לא אפרט מהנקודה הזו.

קצת קשה לי להתייחס לסרט הזה כי אני חושש שמה שייווצר זו רשימת מכולת של הכשלים בו, אבל איכשהו האמת היא שזה סרט חביב למדי. יש בו כמה סצנות רצח מצוינות, הגיבורה – גם בתחום המשחק וגם בתחום הכתיבה – מחזיקה אותו יפה, הקליימקס מדמם ומשובח, והוא מצולם היטב בעזרת כארים חוסיין המוכשר, שהיה לדעתי צריך להיות מועמד השנה לאוסקר על "פוזסור". ועדיין, הוא מרגיש לא לגמרי מבושל עד הסוף. עזבו את זה שהוא מנסה באופן מאוד מסורבל לג'גלג בין ז'אנרים (ובכך יוצא נחות בהשוואה ל"על החגים ועל המוות" או "The Pact"), אלא גם שיש בו משהו מאוד נטול אירוניה שממש בלבל אותי. מצד אחד הוא כביכול מודע לבסיס שלו (מ"קארי" ועד "בלאק כריסמס" המקורי), מצד שני הוא נטול הומור וככזה מרגיש שלוקח את עצמו מאוד ברצינות, כאילו הוא מפלס דרך ולא פוסע בשבילים חרושים. אפילו המסכה ששזורה בעלילה, שבסרטים אחרים עוזרת לביסוס מעמד איקוני ("האלווין", "צעקה", "יום שישי ה-13" ואפילו "קריפ") פשוט גנרית להדהים פה, ואם היא אמורה לטעת חרדה ופאניקה זה יותר מרגישה כמו פרופס עצלני. נראה שגם בארט לא לגמרי התמודד עם הלוקיישן, כך שבית הספר הזה, שאמור להיות פעיל ועמוס, דל בניצבים ומאבד תחושת אמינות. הרבה סרטי אימה בקולג' (כמו אלו שהוזכרו פה) עוקפים את זה על ידי מיקום העלילה בין הסמסטרים, אבל זה לא המצב פה ויש אווירה של חיפוף.
כך יוצא שאני די חצוי לגביו, והניים-דרופינג הפסיכי הזה שעשיתי פה בעיקר מעיד על זה שאני מנסה בעצמי להבין מה הסיפור אתו.

"נשמה" – Roh

זה יהיה יחסית קצר, כי יותר מהשאיפה לחלוק אתכם את דעתי על הסרט הזה, אני בעיקר רוצה שתכירו אותו למקרה שאתם מחפשים אימה קצת אחרת ממקומות מרוחקים יותר על הגלובוס. מכיוון שהופיע לפתע בנטפליקס (אם כי ללא תרגום לעברית, לכן תצטרכו לחפש אותו בממשק באנגלית), זאת הזדמנות מצוינת.
על הסרט הזה שמעתי לראשונה כאשר מלזיה בחרה לשלוח אותו כנציג מטעמה לאוסקר, מה שכמובן עורר את סקרנותי למרות שדי ברור שזה לא יתגשם לכדי מועמדות. סרטי אימה אף פעם לא מצליחים להגיע לקו הסיום, והוכחה מצערת לכך ראינו ממש השנה כאשר "האישה הבוכייה" מגוואטמלה היה ממש קרוב אך לא סיגר. ניסיתי למצוא את "נשמה" לקראת הכתיבה על המתמודדים השונים, אבל לא הצלחתי. והנה, הוא הגיע ישירות אלי.

זהו סרטו של אמיר אזוואן, שנחשף לראשונה בנובמבר 2019, ממש שנה לפני שיצאה ההכרזה האוסקרית של מלזיה. עלילתו מתרחשת בשולי כפר מבודד, שם חיה משפחה שכוללת שני ילדים ואימם המגדלת אותם לבדה. יום אחד מגיעה לבקתתם ילדה קטנה ומפחידה נורא, והם מטפלים בה, אך בבוקר היא מבשרת להם בשורה איומה ועושה לעצמה משהו איום לא פחות (זמן טוב להגיד שאם אתם מגיבים רע לאימג'ים של ילדים בסכנה, תתרחקו מהסרט הזה). מכאן מתחיל סיפור של רוחות ושדים, שיגבה לא מעט קורבנות.

באופן אישי פחות אהבתי את הסרט ממה שקיוויתי, על אף הצילום המצוין והאווירה המסקרנת. אני חושב שזה קשור לכך שהעלילה עצמה קצת הותירה אותי מרוחק והשתלשלות הסיפור לא ממש עניינה אותי. אבל אני באמת רוצה שתתעלמו מדעתי הספציפית הזו, וכן תבדקו את הסרט הזה מכיוון שהוא זמין ובמרחק לחיצה מכם. זה סוג שונה של אימה ובוודאי סוג אחר של קולנוע, וככזה מאוד כדאי לתת לו הזדמנות.

לכל פרקי אימת החודש לחצו על התגית למטה. וגם קפצו בהזדמנות לדף הפייסבוק חתולשחור שם הפוסטים האלו מתארחים, ומציתים כמה דיונים מעניינים על הדרך.