• מדריך מקוצר לאירועי ופסטיבלי חודש יוני בקולנוע
  • ״וונדר וומן 1984״, סקירה
  • סקירת פיקסאר כפולה: ״לוקה״ ו״נשמה״
  • מהיר ועצבני 9
  • סרטים חדשים: ״מהיר ועצבני 9״ בא לעבוד
  • פסטיבל דוקאביב 2021: המלצות ואזהרות
  • ״ערים״, סקירת נטפליקס
  • לצאת עם אמבר
  • ״בו ברנהאם: בפנים״, סקירת נטפליקס למופע היחיד
  • לזמן את הרוע 3: בשליחות השטן
  • פסטיבל קאן 2021: מבט על הבחירה הרשמית
  • אונס ונקמה בקולנוע: ״סנטינל״, ״הכוח״, ״חילול״
  • ״קרואלה״, סקירה לסיפור המקור של המרשעת
  • מקום שקט 2
  • ״שומר טינה״, סקירה לסרט של גאי ריצ׳י

״לשחק עם כרישים״, סקירה

27 במאי 2021 מאת אורון שמיר

למקרה שאני לא כותב את זה מספיק, או למי שלא קוראות וקוראים את מדור סרטים חדשים – מה שמתחולל בשנה וקצת האחרונה עם מיזם דוקוסטרים של דוקאביב הוא מהפכני. ממש שירות סטרימינג נוסף בישראל, אוצרוּת חודשית של סרטים דוקומנטריים מעניינים שחלקם חדשים ואחדים מהם קלאסיים, לצפייה ביתית ובמחיר נוח. פשוט היכנסו בכל תחילת חודש לבדוק מה התחדש שם ותיווכחו. חודש מאי כמעט נגמר אבל התוכניה הפעם תגלוש אל החודש הבא, משום שצוות דוקאביב ירכזו מאמצים בפסטיבל הממשי שיתקיים בחודש יולי (עוד נדון בו בהרחבה בעתיד). כרגע אפשר למצוא בדוקוסטרים יצירות מרתקות כמו ״אקזיט דרך החנות״ של בנקסי, וסרטי אמנות ואמנים דוגמת ״ההתגלות של הילמה אף קלינט״ או ״המחיר של הכל״. יש גם סרטים רלוונטיים מבחינה תרבותית, דוגמת ״היה היה מלך״ של דורון ג'רסי על המחזאי ניסים אלוני, הזמין בתקופה בה הפקה חדשה של מחזהו ״האם יש מקקים בישראל?״ מוצגת בתיאטרון הבימה. בין שלל הסרטים יש גם אחד חדש שעוסק בנושא שקשה להגדירו אמנות, אבל רציתי להקדיש לו טקסט משלו.

״לשחק עם כרישים״ (Playing with Sharks: The Valerie Taylor Story), בהפקת נשיונל ג׳יאוגרפיק, ערך את בכורתו העולמית בפסטיבל סאנדנס בתחילת השנה, שם פספסתי אותו כי יש הרבה יותר מדי סרטים מסקרנים בפסטיבל הזה אבל רק 24 שעות בכל יממה. מושא התיעוד נשמעה לי מרתקת עוד בשלב קריאת התקציר, כשהתכוננתי לסיקור הפסטיבל – צוללנית חלוצית בשם ואלרי טיילור, שהקדישה את חייה לצלילה עם כרישים ולטיהור שמם הרע, כאשר בגיל 85 היא שבה ועוטה את חליפת הצלילה הוורודה שלה לטובת סיבוב פרידה מהים. אם זה נשמע מספיק מעניין גם לכן ולכם, פשוט לחצו פליי באתר דוקוסטרים או חפשו את הסרט בהקרנות סינמטקיות. הוא כבר הוצג בירושלים וחולון ולדעתי ההזדמנות האחרונה לעת עתה לחזות בו על המסך הגדול היא שוב בסינמטק חולון, ביום שבת ה-29 במאי (הגילוי הנאות הקבוע: אור שכותב כאן בסריטה הוא חלק מסינמטק חולון, אבל לי אישית לא יוצא כלום מלקשר לשם או לאתר דוקוסטרים לצורך העניין). אם תזדקקו לעוד קצת מידע על הסרט או לדעתי עליו בהרחבה, זה המקום.

טיילור, אוסטרלית עם וייב של כוכבת קולנוע או נערת בונד של ממש, החלה כציידת ימית בגיל צעיר מאוד והפכה לפעילה למען זכויות בעלי חיים. היא חלוצה בתחומה, מפיתוח ציוד כמו חליפת צלילה מיוחדת והתמחות בצלילה בכלוב מהסוג שרווח עד היום, ועד מלחמתה לייצוג נאמן של כרישים בתרבות. בתחילת הסרט מוזכרת הקביעה שלה כי הטורפים הימיים אינם מסוכנים יותר מכלבים, טענה שבחרה להוכיח שוב ושוב בצלילות נטולות מורא עם היצורים בעלי החיוך הזדוני למראה ושופע השיניים החדות. טיילור היא דמות מיוחדת, כפי שמשתקף היטב בסרט: היא חייכנית וחסרת פחד, עדינה ועולצת עם החיות ואמיצה באופן מבהיל, דיסוננס שהופך אותה לממכרת לצפייה. הסרט מלא בצילומים שלה מתקופות שונות בחייה: החל בילדות, אז סבלה מפוליו, דרך נעוריה בהם היא נראית כבובת ברבי או בתולת-ים שחבריה חיים בתוך הים (בתוך הים!), המשך בבגרותה שרק הוסיפה לה זוהר והוד, וכלה בזקנתה מעוררת ההשראה והקנאה.

הבמאית סאלי אייטקין יודעת בדיוק מה לעשות עם הנראטיב של המתועדת שלה – היא מציגה אותה בשיא האנושיות ואז דנה בדימוי שלה, כאישה מחוזרת ופוטוגנית מחד הסובלת משוביניזם שהופנה כלפיה תדיר מאידך. כשהם מרואיינים לסרט, הפרגון של עמיתיה של טיילור לפועלה נראה מלא כנות. אפילו כשהם מודים שלא ידעו איך לאכול אותה בהתחלה והפכו למעריצים בהדרגה, ממש כפי שקרה לי כצופה. מעגל הפרגון ממשיך בכל פעם שהגיבורה מדברת בעיניים נוצצות על אהובה ושותפה למפעל החיים, רון טיילור. הכל נעשה בצורה קולחת ומנומקת אבל ישנו גם הרגע היחיד בסרט בו המניעים של המתועדים לא ממש מוסברים, על אף שהיה אחת מנקודות המפנה בחייהם – העבודה על ״מלתעות״.

הזוג טיילור תרמו צילומים שטרם נראו כמוהם לסרט התיעודי החלוצי מ-1971 ״מים כחולים, מוות לבן״ (Blue Water White Death), העוסק בכרישים מסוג עמלץ לבן. שנים ספורות לאחר מכן החל העיבוד הקולנועי לספרו של פיטר בנצ׳לי על אותה חיה מושמצת קרם עור וגידים לכדי פרויקט הוליוודי בהובלת הבמאי הצעיר וחסר השם דאז, סטיבן ספילברג. השיבה של ״לשחק עם כרישים״ אל מאחורי הקלעים של סרט שסיפור הפקתו הוא כמובן סרט בפני עצמו, הייתה בעיניי מעניינת לצפייה. לא רק בגלל רגעים של הסטת הווילון, כמו למשל העובדה שבניגוד לציטוט המפורסם הם דווקא היו צריכים סירה קטנה יותר, כדי שהכרישים המצולמים ייראו עצומים. אלא קוריוזים שרובם ידוע וסופר לא פעם. מה שהיה מעניין כאן היא הגישה הקרובה של טיילור ובן-זוגה אל החיות. היא זו שאיפשרה להשיג כמה מן הצילומים המדהימים בהם נדמה שהכריש למד משחק מול מצלמה.

אך כאמור, מה שלא הבנתי ומעט הפריע לי הוא מדוע לא חשבו הזוג טיילור שהסרט ההוא יעורר פחד ושנאה. הם ודאי ידעו על מה הם עובדים, שכן אפילו לא צריך לקרוא את כל התסריט של ״מלתעות״ כדי לדעת שזה סרט אימה בו הכריש הוא הנבל. כמובן שאיש לא יכול היה לצפות את הפיכתו לשובר הקופות הראשון בעידן החדש דאז של הוליווד, או עד כמה הסרט יהיה אפקטיבי בניגון על החרדה האנושית ממסתורי הים. אבל ההיתממות של השניים מאופי התכנים אותם עזרו ליצור, כך בראיונות המשולבים בסרט, תמוהה בעיניי. בכל מקרה, הסרט התיעודי דווקא סוגר את המעגל הזה היטב ומראה כיצד אתר הצילום של הסרט, זה שעזר להפוך את הכרישים לאויבי האנושות, הפך בזכות מאבקיה הפומביים של טיילור לשמורת טבע לחיות המאיימות למראה שניצודו כמעט עד כדי הכחדה.

״לשחק עם כרישים״ הוא סרט שמשיג הרבה ב-95 דקות. הן גם מלאות רגעים מדהימים וגם קלות לצליחה ומותירות טעם חיובי בסיום. משהו בנוכחות של ואלרי טיילור מתעלה מעל כל מסר או מהלך סיפורי שנראה נכון אבל שקוף. לכן הסרט מומלץ בעיניי בין אם אין או יש לכם ולכן דעה בנושא, חיובית או שלילית, סקרנית או פחדנית. עם זאת, אני גם מרגיש צורך לכתוב ״אזהרת תמונות לא קלות״, בעיקר של דגים וכרישים הניצודים בדרכים שונות לאורך הסרט. בין אם על ידי האדם, כולל טיילור לפני שהתפקחה, או פשוט מעצם הנצחת שרשרת המזון האכזרית של הטבע, המוצגת כאן בפאר הקבוע שאפשר לצפות לו מסרטי נשיונל ג׳יאוגרפיק.

מן העבר השני, יש כאן צילומים של טיילור מאכילה כרישים מכף ידה (לא את כף ידה) ומשחקת בחדווה עם כל חיה ימית שהיא פוגשת, בקטע מרחיב לב. בקיצור, זה כמו ״מורתי התמנונית״ רק לא מהונדס, מלאכותי, סכריני, קשקשני וגרוע. ועם גיבורה שמדהימה בכל כמה דקות ועושה זאת במשך שעה וחצי, אחת שבכל פעם שנעדרה מן המסך התגעגעתי אל נוכחותה, במקום דמות ראשית של מספר משעמם בקטע כמעט חדשני כמו זה שמוביל את זוכה האוסקר האחרון. איך הדבר ההוא זכה באוסקר, שאלוהים תסגור כבר את הקטגוריה התיעודית, בחיי. סליחה, כנראה שזה עדיין רובץ עליי. אולי אלך לראות עוד קצת קולנוע דוקומנטרי אמיתי, באתר דוקוסטרים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.