אימת החודש – אפריל 2021: "הכוח", "חילול", "ספירלה", "הבנים ממחוז השאול"

היה קצת מאבק החודש עם פינת סרטי האימה הקבועה, לא אשקר, תוצאה שילוב של כמה דברים. בין היתר החזרה לשגרה שלא רק שלקחה ממני זמן אלא גם ייצרה אצלי FOMO קולנועי משום מקום, טקס האוסקר שפשוט שאב לתוכו את כל תשומת הלב, אבל בעיקר נאבקתי למצוא סרטי אימה מעניינים. ממש גירדתי בציפורניים. אמנם על חלק מהם אני שמח לכתוב, כי יש פה כמה דברים ששווה להתעכב עליהם, אבל הגישה שלי אל רובם – אולי חוץ מאחד – הייתה יותר כמו שיעורי בית מאשר הסתערות מתודלקת סקרנות מסרטים חדשים ומסעירים.
אבל זה חלק מהעניין, לדרבן אותי לראות סרטי אימה כל הזמן. אז יופי, אפריל. הצלחת.

בסופו של דבר ארבעה סרטים נכנסו לאימת החודש של אפריל, אחד מהם היה בקשה – אולי בעצם סוג של דרישה, אני לא בטוח – של מגיב. ולמרות שכולם דוברי אנגלית, אף אחד מהם לא אמריקאי, אלא בריטי, שני קנדים ואירי. ואפילו שניים שבוימו על ידי גברות. נתחיל איתם.

"הכוח" – The Power

החדש ביותר החודש הוא מטעם סטרימינג האימה shudder, אבל מה שיותר יוצא דופן בסרט הבריטי הזה הוא שכמעט כולו – לפני ומאחורי המצלמה – מורכב מכוח נשי. הבמאית היא קורינה פיית' שזהו סרטה השני באורך מלא, והיא גם חתומה על התסריט. יוצרות נוספות בסרט קשורות למוזיקה (אליזבת ברנהולץ, בשיתוף עם מקס דה וורדנר), הצילום (לורה ברלינגהם), העריכה (רבקה לויד, בשיתוף טומי בולדינג), העיצוב (פרנצ'סקה מאסריול), והתלבושות (הולי סמארט). העלילה עצמה עוסקת גם היא בעיקר בדמויות נשיות, כאשר מעט הגברים צצים לתפקידי משנה.

הסרט מתרחש ב-1974, בה התרחשו שני דברים משמעותיים: הראשון הוא שבו שביתות הכורים באנגליה, מה שהביא להפסקות חשמל ארוכות ומלחיצות בכל לילה; והשני הוא שזו השנה בה נחשף לראשונה מי שיהפוך להיות הדמות המשמעותית ביותר בעולם האימה של המאה ה-20, הסופר סטיבן קינג שפרסם אז את ספר הביכורים שלו "קארי", אותו קוראת אחת הדמויות במהלך הסרט – מסגירה יותר מהכל את השורשים של "הכוח" וגם סוג של מוטיב ששזור בו.
"הכוח" מתרחש במשך לילה אחד בבית חולים לילדים, אליו מגיעה ואל, נזירה צעירה בהתלמדות (רוז וויליאמס), וכבר במשמרתה הראשונה מתבקשת על ידי מנהלת המקום להישאר באגף החשוך בזמן שהילדים מפונים לאיזור אחר בעקבות הפסקות החשמל. ואל לא משתגעת על חושך באופן כללי, אבל זה הופך לעוד יותר נורא כאשר היא מבינה שיש כוח אפל במסדרונות, שאולי מנסה להרע לה, או אולי להתריע ממנה בפני רוע אחר בסביבה.

"הכוח" (השם הוא כמובן בעל משמעות כפולה) מאוד מרשים מבחינת העשייה שלו, גם כהפקה תקופתית וגם כסרט אימה. הוא אפקטיבי רוב הזמן, המשחק אחלה ולא יהיה זה מופרך להגיד שרוז וויליאמס הצעירה בהחלט יכולה להיות כוכבת גדולה בקרוב. בעיקר בולט הצילום המשובח של לורה ברלינגהם (צלמת של סרט אימה אחר מאת במאית השנה, "אמיולט") שמשתמש בצללים ומקורות האור בתוך הפריים באופן מעורר השתאות.
מה שבכל זאת קצת מקטין את הסרט הוא התסריט שלו, שמתדרדר מאוד מהר לז'אנר סרטי רוחות גנריים למדי, ויש בו כביכול טוויסט – או לצורך העניין חשיפה מפתיעה – שרואים שתגיע בערך מהדקה העשירית. אין בו משהו מאוד מסעיר או מסקרן מבחינת ההתקדמות הנראטיבית, להפך, אם כבר.
ובכל זאת הוא מומלץ, אם אתם שואלים אותי, בעיקר כי קורינה פיית' היא מישהי שכדאי לעקוב אחריה, לפחות על בסיס הסרט הזה. היא באמת יצרה כמה סיקוונסים מוצלחים מאוד, פשוט אם זה היה פחות מזכיר בערך כל סרט רוחות אי פעם הייתי מתלהב יותר.

"חילול" – Violation

מהמקרים האלו שממש לא הייתי ממהר להכריז שמדובר בסרט אימה, אבל היחס אליו הוא כן כסרט ז'אנר אז אני בכל זאת משלב אותו פה. הוא בהחלט הולך למקומות מטרידים מאוד, אבל לשייך אותו לאיזושהי סוגה יהיה די מורכב. אז רק קחו בחשבון למקרה שאתם מחליטים ללכת על זה.
עוד אתגר שעומד בפני הוא לנסות לספר על הסרט הזה, ולפרוט את דעתי עליו, מבלי להסגיר ממנו יותר מדי. לכן החלטתי כן להיכנס לכמה פרטים עלילתיים שנחשפים במהלכו, כך שזו סוג של אזהרת ספויילר – אם כי אני באמת לא חושב שהידע המקדים יהרוס משהו. או כי אני חושב שאתם צריכים לראות אותו. למעשה, הייתי צריך לזכור מה אורון כתב עוד בסאנדנס.

בפעם הראשונה מתוך שתיים באימת החודש של אפריל מדובר בסרט קנדי, ובפעם השנייה יצירה שמובלת על ידי אישה. זוהי מדליין סימס-פיואר שחתומה על הבימוי והתסריט – יחד עם דסטי מנסינלי אתו שיתפה פעולה בעבר – וגם משחקת בתפקיד הראשי, בהופעה מאוד אינטנסיבית שהביאה לסרט שבחים רבים בטקסי הפרסים של קנדה בשנה החולפת.
"חילול" חושף את המוטיב המרכזי שלו ממש בתחילתו, כאשר אנחנו מוצאים את עצמו ביער פוטוגני בו כלב תופס בשיניו ארנב פצוע, עדות למוטיבים של צייד-ניצוד והאינסטינקטים החייתיים שילוו את כל הסרט הזה. אבל ממש לאחר מכן הסרט הזכיר לי באופן קיצוני משהו אחר, סרט אימה שאפילו יוזכר שוב בהמשך, כי הוא פשוט כל כך משמעותי, כך מתברר, יותר ויותר בכל יום שחולף. זה קורה כאשר מצלמה גבוהה מרחפת בשמיים ועוקבת אחרי רכב שנוסע בתוך יערות ושבילים פראיים, בו נוסע זוג – אישה לבנה וגבר שחור. ייתכן וזה צירוף מקרים, אבל אני לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר מאשר "תברח", כמובן.

בגדול הסרט נע על שני צירי זמן המשתלבים אחד בשני. הראשון, והמוקדם יותר כרונולוגית, הוא כאשר אותו זוג ברכב, מרים וקיילב (סימס-פיואר ואובי אבילי), נוסעים לבקתה קטנה להתארח אצל אחותה של מרים ובן זוגה החמוד, דילן (ג'סי לאוורקומב). הזוגיות של מרים וקיילב לא ממש במצב טוב, לעומת הצמד השני, וכבר בלילה הראשון מרים ודילן מבלים זמן איכות בו המתח המיני מורגש גם מורגש. בבוקר הם מתעוררים לצד המדורה הגוועת ומשם לסיפור יש שתי גרסאות: האחת על פי מרים שטוענת שדילן כפה את עצמו עליה וניצל את מצבה המעורער, ודילן שבטוח שמרים שיתפה אתו פעולה ולא ביקשה שיעצור.
ציר הזמן השני מתרחש לאחר מכן, ובו מרים מתכננת פגישה אישית עם דילן, מפתה אותו, מפשיטה אותו במשחק מיני שכולל המון עירום גברי די מפתיע, מכה אותו בראש, חונקת אותו, תולה אותו מהתקרה, מרוקנת אותו מדמו, שורפת את הגופה, טוחנת את העצמות, ומכינה מהן בלילה לעוגה. As one does.

כבר מהתיאור הזה אפשר להבין במה הסרט מתעסק, ובכמה שאלות מאוד מעניינות הוא נובר. כל מה שקשור למין בהסכמה, לאינסטינקטים אנושיים, להתמודדות עם פגיעה, והאמת שכמה דברים שהזכירו לי את "אנטיכרייסט" בהקשר של היחס בין האישה והטבע לעומת הגבר והחיה. כדיון, כחוויה מעורר טריגרים, וכיצירה אינטלקטואלית יש ל"חילול" לא מעט כוח, אבל כסרט הוא פשוט ייבוש מוחלט שאני בהלם שמצאו לנכון למתוח אותו על פני מעל 100 דקות.
שני קווי העלילה לא מאוד מורכבים, מה גם שרוב הקלפים נחשפים בשלבים די מוקדמים, וההשתהות הבלתי נגמרת שלהם שוב ושוב הביאה אותי לתשישות. גם האינסרטים המאוד יפים של חרקים וגבעולים הפכו לרפטטיביים בשלב כלשהו, וההרגשה היא שהקהל מקדים את הסרט כל הזמן, וזה לא שהמסלול ארוך מדי, כן?
אני לא רוצה לבטל את הסרט הזה לחלוטין, כי באמת שהוא מנסה להתמודד עם כמה דברים לא פשוטים, אבל הוא כל כך נטול קצב וכל כך דל בהתרחשות, שממש לא מפתיע שהפילמוגרפיה של סימס-פיואר ומנסינלי רצופה בהמון סרטים קצרים (על פי שמותיהם, רובם עוסקים באותם נושאים של הפיצ'ר). אני בטוח שאם היה מדובר בסרט קצר, הוא היה אגרוף בבטן. במתכונתו הנוכחית הוא מאבד המון כוח, ובעיקר מעייף.

"ספירלה" – Spiral

באחד הפוסטים שלנו התקבלה טרוניה מאחד מקוראינו, בה הוא טוען שכבר הגיע הזמן שנכתוב על הסרט "Spiral". לא ניתנו עוד פרטים מסגירים, אז מתוך סקרנות בדקתי במה מדובר, ושני סרטים עלו בחיפוש. הראשון הוא הסרט הבא בסדרת "המסור" אותו מנהיג כריס רוק, אבל אני מניח שאותו מגיב לא חושב שיש לנו מכונת זמן עמה נוכל לקפוץ קדימה חודש שלם על מנת לכתוב על הסרט שאיש טרם ראה. השני גם התגלה כאופציה לא מאוד סבירה, כי מדובר בסרט קנדי שבאופן אישי לא שמעתי עליו בחיים ולכן לא נראה לי שמדובר בחור בהשכלת האימה הקולקטיבית.
ועם זאת חשבתי שיהיה מעניין לבדוק אותו, גם מכיוון שהוא סרט אימה להט"בי, משהו די נדיר במחוזותינו, וגם כי  בתפקיד הראשי משחק ג'פרי באוור-צ'פמן. מחוץ לקריירת הדוגמנות שלו, החתיך הזה מוכר בעיקר מ"מירוץ הדראג של רופול" שם עשה כמה גיחות אורח, אבל בעיקר כזה שהסקס אפיל שלו התרסק ממאה לאפס עגול תוך רגע בעקבות עונת קנדה של תוכנית הריאליטי האהובה, שם שימש כשופט והיה כל כך בלתי נסבל שהקריאות ברשת מנעו ממנו לחדש חוזה לעונה נוספת.

מה שמשעשע בעניין הסרט הזה, שנחשף במספר פסטיבלי אימה עוד ב-2019, הוא שנקודת המוצא של עלילתו זהה לאחד מאירועי האימה המדוברים של החודש האחרון – המיני-סדרה "Them". היא עוסקת במשפחה שחורה שבשנות השישים עוברת לפרבר אמריקאי לבן לאחר שחוותה טרגדיה, ומגלה שמעבר לכך שהשכונה לא מאוד פתוחה לקבל אותה, אלא גם ששדים מהעבר מאגפים אותה מהצד השני. אני צפיתי בחצי העונה עד כה, ואני בטח אסיים אותה ברגע שאמצא זמן, ו/או אאגור עוד כוחות נפשיים להתמודד עם הדברים האיומים שקורים שם (סצנה אחת בפרק החמישי גרמה לי לעזוב את החדר). "ספירלה" מתחיל קצת כמו "Them" – וכמו ביליון סרטי אימה אחרים, אגב. מ"תינוקה של רוזמרי" ו"נשות סטפורד" ועד "בית קברות לחיות" – רק שבמקום שנות השישים מדובר בשנות השמונים, ובמקום משפחה שחורה במשפחה של שני אבות וילדה.

אלו הם מאליק ואהרון (באוור-צ'פמן וארי כהן) שעוזבים את העיר לטובת בית גדול בשולי ארה"ב שם יוכל מאליק לפתח את הקריירה שלו כתסריטאי ואהרון לשלם את החשבונות. אליהם מצטרפת בתו של אהרון מנישואיו לפני שגילה את עצמו (ג'ניפר לפורטה). כבר על ההתחלה נראה שאוכלוסיית המקום לא מאוד פתוחה למשפחה גאה, בלשון המעטה, ואפילו יותר מכך, השכנים עוברים כפסיכים לגמרי. מצד שני, נדמה שרק מאליק שם לב לזה, כשאהרון פשוט לא מבין מה העניין, ומתייחס לכך כאילו הכל פראנויה. הבימוי הוא של קרטיס דיויד הרדר שזהו סרטו השלישי (הוא אחד ממפיקי "לידה/שקטה" ו"זי"), והתסריט מאת קולין מיניהן וג'ון פוליקין.

אז באמת יש פה כמה נקודות זכות, בעיקר בהתחשב בגיבור השחור-גיי של הסרט, ובגילום האימה שנמצאת במציאות של מיעוטים המנסים להשתלב בחברה, אבל סוחבים עם עצמם כל כך הרבה חשש וטראומות שהם בסופו של דבר פוגעים בעצמם.
הסרט הזה הוא כולו אלגוריה לפחד של אמריקה מזרים (וזה מוזר בהתחשב בקנדיות של ההפקה) והמחסומים שעומדים בפני אלו שאינם מייצגים את ההגמוניה השולטת בין אם הם להט"בים, שחורים או מהגרים. עם זאת, יש הרגשה שהאג'נדה משתלטת על הסרט ומכופפת את התסריט לאפס אמינות בחלק גדול מהזמן וכמה דברים שלא נסגרים כמו שצריך, כאילו התסריט שכח מהם. הוא בהחלט עשוי טוב, ואפילו מגיע לכמה מקומות די מטרידים לקראת הסוף, אבל גם זה בערבון מוגבל. סרט סביר, אמצע הדרך כזה, שבעיקר מבהיר כמה השילוב בין חרדה חברתית ואימה הוא משהו שלא פשוט לבצע, וכמה "תברח" היה יציאה מבריקה ואולי חד פעמית.

"הבנים ממחוז השאול" – Boys from Hell County

מסתבר שיש סצנת קומדיות אימה באירלנד, אם לשפוט על פי הסרט הזה ו"יוצא מגדר הרגיל" הנהדר עליו כתבתי בסוף השנה שעברה (אותו תוכלו לראות להנאתכם ב-yes). באופן כללי, אני חייב להודות בשמחה שתחום קומדיות האימה – אחד האתגרים הקשים ביותר בקולנוע, אם אתם שואלים אותי – קיבל לאחרונה תפנית מוצלחת עם סרטים כמו "הזאב מסנואו הולו", "יוצא מגדר הרגיל", "בוא לאבאל'ה", "חרשות סלקטיבית", "הבהלה לשטן", "השורדות האחרונות" ועוד.
כמו חלק גדול מאלו שהוזכרו, גם "הבנים ממחוז השאול" (תרגום חופשי ולא מאוד מוצלח שלי) מתרחש בעיירה קטנה ומרוחקת, וגם הוא פועל על בסיס של תת-ז'אנר אימה מוכר ומנסה לעשות לו תפנית מחודשת שגם תפרוט על נימי הרגש שלנו.

הפעם מדובר בעיירה אירית נידחת ובה אנשים מעט, ששורדת בעיקר בזכות כספי תיירים שמגיעים למקום בעקבות סיפור אימה עתיק יומין, על פיו היצור הראשון שהתקיים מדם אנושי הגיח ממנה, הרבה לפני שבראם סטוקר גנב את הרעיון ל"דרקולה" שלו. המטיילים המסוקרנים יכולים לשתות להנאתם בבאר המקומי הקרוי על שם הסופר ומעוצב כולו באופן גותי, כמו גם מלבקר בתל אבנים קטן המעוטר בגולגולת, תחתיו, כך אומרים, קבורה מפלצת אימתנית ששואבת את הדם מאלו שאליהם היא מתקרבת.
גיבור הסרט הוא יוג'ין (ג'ק רואן) צעיר מקומי, קצת אבוד, שלו אב קשוח ואם שאיננה בין החיים. החיים של יוג'ין לא בדיוק מתקדמים למקום מאוד טוב, וזה מקבל תפנית אפילו יותר נוראית כאשר אביו צריך לסלול דרך חדשה בעיירה, ולהרוס את תל האבנים הפופולרי, מה שיפגע בהכנסות של המקום. המניות של יוג'ין ממש לא מזנקות בעקבות זה, אבל תהיה לו הזדמנות להוכיח את עצמו כאשר יתברר לחרדת הכלל שייתכן והסיפור המיתי מבוסס אמת, ועכשיו כולם בסכנת חיים.

"הבנים ממחוז השאול", שביים כריס בו (שסרטו הקודם זמין בנטפליקס תחת השם "שובל של דם". כותרת שיכולה להתאים גם לזה הנוכחי), מתחיל בסצנה מאוד מטרידה, ומשם קופץ חודשיים אחורה, לרגע שבו הכל התדרדר. זה יכלול המון דם שנובע מכל מיני מקומות בגוף, כמה מקרי מוות מוגזמים להפליא, וסיפור גאולה של בחור צעיר שצריך להתאפס על עצמו, לשחרר את געגועיו לאמו, ולהתמודד עם החלק הבא בחייו.
המסגרת התסריטאית מאוד נכונה ואפקטיבית, וגלריית הדמויות מוצלחת למדי, אבל בשבילי הסרט לא מימש את מירב הפוטנציאל שלו בעיקר כי הנראטיב עצמו די מקושקש וחסר היגיון אפילו לסרט עם ערפד עתיק. אותי הסרט גם לא מאוד הצחיק ובטח לא הפחיד, אז קשה לי מאוד להמליץ לכם לצפות בו. האלמנט הגואל האמיתי שלו, בעיני, הוא באמת יוג'ין שכתוב מצוין ומשוחק היטב על ידי ג'ק רואן. עוד נקודות הוא מרוויח בזכות נייג'ל או'ניל המגלם את אביו. זה באמת סרט חמוד ולא מזיק, אבל בהתחשב בהציע שקיים בחוץ, אלו לא שני תארים מהוללים במיוחד.

ובזאת סיימנו את חודש אפריל. לכל פרקי אימת החודש אתם מוזמנים ללחוץ על התגית פה למטה (או למעלה, אם אתם בתצוגה סלולרית). אם תרצו להביע דעה, להגיב או לשאול, אתם יכולים לעשות את זה בדף הפייסבוק חתולשחור, שם כפי הנראה הטקסט הזה יעלה.