• סרטים חדשים: ״האביר הירוק״ של דייויד לאורי
  • אימת החודש - יולי 2021: כריס רוק, נטפליקס ואנשי זאב
  • ״אחד בלב״, סקירה לסרטה של טליה לביא
  • ״זמן״ של שיאמאלן, סקירה
  • מתכוננים אל פסטיבל הקולנוע ירושלים 2021
  • פוקוס אלן דלון בסינמטקים ברחבי הארץ
  • רחוב הפחד - חלק 3: 1666
  • מילקשייק אבק שריפה
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח אחרון, ממסגרות המשנה
  • פסטיבל קאן 2021: שלושה סרטי תחרות מעולים
  • אגדת חורבן
  • רחוב הפחד - חלק 2: 1978
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח ראשון של אורון
  • האלמנה השחורה
  • רוכבי הצדק
  • רחוב הפחד - פרק 1: 1994

פסטיבל SXSW אונליין 2021: Here Before, Gaia, Kid Candidate, Broadcast Signal Intrusion

21 במרץ 2021 מאת אורון שמיר

פסטיבל SXSW (יש לקרוא: דרום-דרום-מערב) שבאוסטין טקסס, הוא אירוע תרבות שתמיד רציתי לקחת בו חלק אבל טרם הזדמן לי לעשות זאת. אולי כי קסמה לי הילת המגניבות, אולי זו ההבטחה לפסטיבל המשלב קולנוע, הופעות מוזיקה חיות ופאנלים עם מומחים בתחומם. ולא רק לי, כמובן. ממש כאן בסריטה גם אור התבטא בעבר על חיבה מרחוק לפסטיבל שהאמריקאים מכנים בקיצור סאות׳-ביי. באוסטין יצא לי לבקר והיא אכן כל מה שמספרים עליה, אבל זה לא היה בזמן האירוע שממלא את העיר בהמון אדם ומקפיץ מחירים באמצע חודש מרץ בכל שנה נתונה. כלומר, כמעט בכל שנה. במרץ 2020 היה זה הפסטיבל הראשון להתבטל תחת איום המגפה, ולכן גם הפסטיבל שהיה לו הכי הרבה זמן להתכונן למהדורה הבאה. הפורמט הנבחר הוא פסטיבל אונליין, כולל החלק של הופעות חיות ופאנלים למיניהם, עם סביבה וירטואלית שאפשר לגשת אליה בקלות מכל מכשיר או לחוות במלואה במציאות מדומה. אני התרכזתי רק בסרטים וכך ביליתי את ה-16 עד ה-20 במרץ מול האפליקציה של SXSW שהמטירה עליי קולנוע עצמאי מכל העולם, אבל בעיקר תוצרת ארה״ב.

בניגוד לחוויות שלי מפסטיבל סאנדנס מוקדם יותר השנה, כאן הכל היה אגבי יותר. הגישה לסרטים הייתה מהירה ונטולת טקסיות, הנגן לא הכריח איש לצפות בהקדמות מעיקות. אלא שכך גם התעצמה התחושה המתלווה אל פסטיבלים עם פס חופשי, לפיה לא יקרה כלום אם אסגור את החלון ואמשיך לסרט אחר. אני בעיקר מתגעגע לפסטיבלים של ממש, מה גם ששבוע לפני סאות׳-ביי החלטתי לשבור צום של שנה ולראות סרט בבית קולנוע שבדיוק נפתח מחדש במנהטן. למזלי, כמעט את כל הסרטים שבחרתי לצפות ואז זכיתי לגישה אליהם (משום שהשכלתי לבחור אותם מראש ולהמר היטב לפני שייגמר המקום) התגלו כראויים לצפייה עד תומם. גם אם לא כולם מחייבים דיון ארוך או מעמיק במיוחד. לאורך חמשת ימי הפסטיבל ראיתי רק שניים-שלושה סרטים ביום, לא ממוצע מרהיב אפילו אם לוקחים בחשבון יום הפסקה אחד בדיוק באמצע (לטובת הסניידר-קאט של ״ליגת הצדק״). בחרתי לכתוב על כל מה שראיתי ומצאתי בו ערך כלשהו, גם אם בקצרה, למען גזרו ושמרו למקרה שתיתקלו בשמות אלה בעתיד. הסדר אסוציאטיבי למדי אבל קשור לסדר הצפייה הפרטי שלי והשמות העבריים שאשרבב מאוד לא רשמיים.

Kid Candidate

את הפסטיבל הטקסני בחרתי לפתוח עם סרט מקומי, בקטע גחמתי משהו שאולי יעניק לי תחושה של טקסס. אז אמנם הסרט התיעודי הזה לא בדיוק מאוסטין, אבל גם לא מאוד רחוק משם והנה העיר המארחת ברקע של התמונה שליוותה את ״מועמד ילד״ בתוכניה הווירטואלית. האמת היא שהעיר ממנה מגיע מושא התיעוד, שמה אמרילו (שיבוש אמריקאי למילה הספרדית ״צהוב״), קרובה יותר לאוקלהומה סיטי או אלבקרקי שבניו מקסיקו מאשר אל המשולש המרכזי של טקסס (דאלאס, יוסטון, סן אנטוניו, עם אוסטין איפשהו באמצע). מדובר בעיר של כ-200 אלף תושבים, כך שחבוב בן 24 שמחליט לרוץ לראשות העירייה מול ראש העיר המכהנת זה חתיכת סיפור. או לפחות כך חשבה הדוקומנטריסטית ג׳סמין סטודל שליוותה את היידן פטיגו בקמפיין שלו.

אותו קמפיין החל עם וידאו היתולי שצילם פטיגו עם חבריו, בהשראת ״גומו״ של הרמוני קורין, והפך לסנסציה ויראלית, במונחים מקומיים. היידן החליט לרוץ באמת ולא בצחוק לראשות העיר וחשף על הדרך את רוב מה שרקוב עד העצם בפוליטיקה האמריקאית העכשווית – אדישות מצביעים (בעיקר צעירים), דיכוי מצביעים (מאוכלוסיה מסויימת), היעדר מצע כדרך למעלה, ובעיקר מימון עצום של המפלגות הגדולות ושאר גורמים בעלי הון כדי לבחוש אפילו בבחירות הכי זוטרות. בקיצור, זה כל מה ש״מנהיג בהזמנה״ של ג׳ון סטיוארט רצה להיות וכשל, בסרט תיעודי של 67 דקות בלבד. אולם, בעיניי הסיפור הזה היה מתאים יותר לסרט קצר כך שאפילו שעה וקצת מעט גדולים עליו, כפי שהגיבור מסתבך מעל למידותיו. הניסיון לעבות את הסרט עם שלל ראיונות ודמויות משנה רק מסגיר עד כמה הדמות הראשית היא קוריוז ותו לא.

Here Before

גם הסרט הזה התקשה להחזיק את אורכו הלא רב בכלל – 83 דקות של מותחן פואנטה. כך שהוא לא היה אמור להתקשות בכך. בניגוד לרוב סרטי הפסטיבל זיהיתי את שמה של השחקנית הראשית, אנדראה רייסבורו, שממש לא מזמן דפקה לי את המוח ב״פוזסור״, וסימנתי לי לשקול צפייה. גם התקציר נשמע מעניין – מותחן פסיכולוגי המתרחש בצפון אירלנד, במהלכו מתערער עולמה של אם אחרי הגעתם של שכנים חדשים. אני לא חושב שזה יהיה ספוילר לגלות מעט יותר מזה, למשל את הסצנה הראשונה אחרי כותרות הפתיחה, סצנה בה מתחברת האם עם הילדה של אותם שכנים חדשים, המזכירה לה את בתה שהלכה לעולמה בטרם עת.

השאלה מה לעזאזל קורה פה מרחפת מעל הסרט כולו ורק מתעצמת ככל שהוא מתקדם. אישית, מצאתי את עצמי נע בין תהיות על מצבה הנפשי של הגיבורה לאפשרות שקורה פה משהו על-טבעי או קונספירטיבי. יכול להיות שהן איכשהו מכירות מקודם? או שהיא רק משליכה על הקטנטנה את רגשותיה הבלתי פתורים ומחטטת בפצע שלא הגליד? בקיצור, יש כאן הבטחה למשהו בסגנון ״ההחלפה״ של איסטווד, ההוא עם אנג׳לינה ג׳ולי, אילו היה מביים אותו ניקולס רוג. אך סרט הביכורים של סטייסי גרג רחוק מאוד מן ההשוואות הללו. הוא אמנם עשוי היטב ברובו אבל לא הזדחל מתחת לעורי כפי שהיה אמור. רייסבורו טובה בגילום דמויות מעורערות אבל התקשתי להתחבר אליה או להירתע ממנה לגמרי, אולי בגלל שההופעות סביבה היו פושרות וגררה אותה לאותה רמה. ייתכן שגם היוצרים הרגישו זאת וניסו לייצר דרמה או מתח באמצעים מלאכותיים וחיצוניים לסיפור המרכזי שאמור להספיק. עבורי ״כאן קודם״ נותר חסר ייחוד עד הסיום המאכזב והמפוספס מכל בחינה, בעיקר באימפקט הרגשי.

Gaia

בפסטיבלים לקולנוע עצמאי, לפעמים כל מה שיש להיאחז בו כדי להחליט באיזה סרט לצפות הם תקציר ותמונה. במקרה של ״גאיה״ היו אלה אדם מכוסה בוץ מוקף ביער בראשיתי ואיזו מן הבטחה לאימה קמאית שגרמו לי לסמן אותו. קיוויתי לטירוף בג׳ונגל, לא חובה ברמה של סרטי ורנר הרצוג, אבל בתקווה לאיזה ״חיבוק הנחש״ או אפילו ״העיר האבודה זי״. בתום הצפייה, הסרט הדרום אפרקאי הזה, מאת הבמאי ג'קו בואר והתסריטאי טרטיוס קאפ, הזכיר לי הרבה יותר מדי סרטים אחרים – וזה לא ממש לזכותו.

העלילה מתחילה עם שני יערנים (מוניק רוקמן, אנתוני אוסיימי) החותרים בנהר במה שנדמה כסיור שגרתי, עד שהדרואון שלהם נלקח בידי ישות מסתורית בעבה היער. השניים, שמעולם לא ראו סרט אימה כנראה, מחליטים להתפצל. מי שמחזיק בכלי הטייס הם אב ובן (קארל נל, אלכס ואן דייק) החיים כאנשי יער לכל דבר. כפי שיגלו שני הפקחים, יש דברים הרבה יותר מבעיתים ובלתי מוסברים במקום הזה מאשר שני אנשים לבנים שמתנהגים כאילו האפוקליפסה כבר כאן. למשל, התהייה האם הם הצודקים בכל הסיפור.

בעיניי יש פער נורא גדול בין החזון הקולנועי, שבהחלט ניכר על המסך ולרוב גם מבוצע היטב, לבין הדברים הבסיסיים ביותר שמצופים מסרט קולנוע. אלמנטים כמו משחק ודיאלוגים, בדגש על כתיבה של התנהגות אנושית, בקושי מחזיקים מעמד גם בסיטואציה הפשוטה ביותר. הם עמדו במינימום הנדרש כדי שארצה להמשיך לצפות ולכל הפחות לא שיעממו, בזמן שכל מה שעטף אותם היה כמה רמות מעל. כמותחן הישרדות וכמשל אימה פולקלוריסטי, הסרט מאמץ אסתטיקה של חלום בלהות עם יותר עירום ואלימות ממה שתכננתי לראות בשעה מאוחרת. לכן הוא לגמרי עונה על ההגדרה התת-ז׳אנרית של ״טירוף בג׳ונגל״, גם אם אינו שיא המקוריות.

כאמור, הסרטים שהזכרתי לעיל התגלו כאילנות גבוהים מדי ונדמה שהסרט שואל נדבכים מסויימים מיצירות שעשו כבר הכל וטוב ממנו. רשימה חלקית ולא מספיילרת מדי תכלול את ״העולם שאחרי – הכחדה״, ״אנטיכרייסט״, הסדרה ״ירוק-עד״ בנטפליקס וקצת ״The Last of Us״ (אמנם משחק קונסולה אבל גם זה נחשב). בנוסף, לא יכולתי שלא להיזכר ב״בתוך האדמה״ של בן וויטלי, אותו ראיתי מוקדם יותר השנה בפסטיבל הווירטואלי של סאנדנס. מעניין מה גורם ליוצרים ויוצרות לרקוח דווקא עכשיו סיפורים על היחסים העכורים בין האדם והטבע שמזכירים על הדרך מי בעל יצר הרס ומי ישרוד אחרון. כן, אני סרקסטי.

Broadcast Signal Intrusion

אחד הסרטים שיותר חיבבתי באותו פסטיבל סאנדנס היה ״Censor״, המתרחש בשנות ה-80 בבריטניה ועוטף את הגיבורה בעולם של קלטות וידאו ומסרים שהיא מוצאת בהם לגבי תעלומה מעברה. משהו בקריאת התקציר של ״הפרעה בשידור״ גרם לי לחשוב שמדובר בסרטים-אחים וקיוויתי שאחבב אותו אפילו רק כמעט כמו את ״צנזורית״. זאת משום שמדובר במותחן תעלומה שמתרחש ב-1999 וגיבורו הוא עובד ארכיון לילה (הארי שום ג׳וניור) שממיר קלטות לדיסקים. הוא נתקל בתשדורת מסתורית שאולי יכולה להסביר לאן נעלמה חברתו לפני כמה שנים. האירוע מוביל אותו במורד מחילת ארנב במטרה למצוא מי חטף את אות השידור, בתקופה בה מקרים כאלה שיגעו את הרשויות והאינטרנט היה אמנם יותר אנונימי אבל לא פחות חובב תיאוריות קונספירציה מאשר היום.

בעיניי, התעלומה לא רק לגמרי מחזיקה את מלוא 104 הדקות המרכיבות את הסרט אלא גם הולכת למקומות די מוזרים, שזה תמיד טוב. בלי להסגיר יותר מדי, אתן כדוגמה את ההשראה לאותה תשדורת פיראטית הגורמת לאי נוחות שהייתה נראית לי ברורה, אך בעולם של הסרט התגלתה כמשהו אחר לגמרי. האובססיה של הגיבור מכלה אותו אבל לא גוזלת את האנושיות שלו, כך שאפשר להזדהות איתו חלקית, מה גם שהיוצרים מספקים המון דמויות משנה שקל מאוד לגבש עליהן דעה ומהר. כך הגיבור נותר מסתורי מחד ומובן מספיק מאידך כדי להמשיך להיות בצד שלו, גם כשברור שהוא לא צועד בנתיב חיובי בהכרח ושום תשובה לא תספק אותו. בכל פעם שנדמה שהגענו לקרקעית מסתבר שיש עוד לאן לרדת, כמו מרתף סודי שגם בו יש דלת נסתרת המובילה עוד יותר מטה וכן הלאה.

את הסרט ביים ג'ייקוב ג'נטרי (״Synchronicity״, ״The Signal״), ע״פ תסריט וסרט קצר מאת פיל דרינקווטר וטים וודל. בניית העולם מייצרת ספציפיות של תקופה, והרגעים הטובים ביותר בעיניי היו משמרות הלילה בארכיון או המשך התחקיר של הגיבור בדירתו האפלולית. בהיותו מוקף טכנולוגיה הוא מרגיש בשליטה, אבל היא גם זו שמכשילה אותו. למשל בצורך במכשיר המתאים לניגון קלטת מסוג מסויים, או באופן כללי יותר מעצם החיפוש אחר הרגע המוקלט שיפתור הכל ויירפא את הצמא האנושי כל-כך למידע החסר. הייחודיות הזו היא שגרמה לסרט להתגנב ולהגניב אותי במפתיע. לחובתו ייאמר שרמת העשייה היא רק בסדר גמור, וגם זה בתנאי שתהיו סלחניים למדי כלפי רגעים של משחק מעט מכני ותסריט קצת מגושם. לי זה הצליח אבל אבין לגמרי מי שלא יוקסמו מכל המסביב ואולי אף ירימו ידיים מן המעקב או יעקמו את האף מול כל הסתעפות.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.