• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2021: הדיווח האחרון של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: רשימת הזוכים והזוכות
  • פסטיבל חיפה 2021: הדיווח הערבי-ישראלי
  • פסטיבל חיפה 2021: אור חוזר לדיווח חמישי
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח רביעי והפעם של עופר
  • סרטים חדשים: ״הקדושים של ניוארק״ מגיעים לקולנוע
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח ראשון של אור
  • יום הולדת 11 לסריטה. כן, זה כבר די הרבה
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט

״מנהיג בהזמנה״ / ״המפתה״ (Irresistible), סקירה

27 בפברואר 2021 מאת אורון שמיר

להגיד על סרט שעוסק בתגובה האמריקאית לבחירות 2016 לנשיאות שהוא פג תוקף, זה מובן מאליו. אך סרטו השני כבמאי של איש ״הדיילי שואו״ לשעבר, ג׳ון סטיוארט, נועד בכל מקרה לשנת הבחירות המכרעת הקודמת, אז גם הוקרן בארה״ב. אמנם באיחור ובסטרימינג בלבד, מהסיבות הידועות, אבל בזמן. בישראל, זכינו לראות אותו בפסטיבל ירושלים, שהתקיים מעט אחרי הבחירות של 2020 באמריקה. שם קראו לסרט ״מנהיג בהזמנה״, וזה גם יהיה שמו בחודש הבא ב-yesVOD. כבר בסוף השבוע הנוכחי הגיע הסרט אל סלקום tv ובכותרת אחרת – ״המפתה״. על חוסר התקשורת בין גופי התקשורת בישראל כבר התלוננתי מספיק בעבר, אז נוסיף עוד סרט עם יותר משם עברי רשמי אחד לאוסף. שהוא גם תרגום די איום אם יורשה לי, אבל זה לא שהשם המקורי, ״Irresistible״, מרמז שלפנינו סאטירה פוליטית. בעיניי היה אפשר לקרוא לו ״הבעיה של השמאל״, כי זה גרוע באותה מידה אבל די מסכם את הסרט. באופן אירוני, הוא אולי מתאים יותר לצפייה בישראל השסועה מתמיד של החודש הבא מאשר לארצות הברית שכבר התחילה לנסות להחלים.

מי שהתגעגע לדונלד והילארי, יוכלו לשמוע בפתיחת הסרט את היועצים שלהם משוחחים עם התקשורת אחרי עוד עימות של לפני בחירות 2016. כמובן שאלה לא באמת היועצים שלהם אלא דמויות בסרט, כפי שהבמאי מבהיר יתר על המידה כאשר הוא שם בפיהם את הסאבטקסט או המחשבות הכמוסות שלהם אבל שומר על טון של ראיון חדשותי. טריק די מוכר של סטיוארט מימיו כמגיש חדשות קומי. אך כיוון שאנחנו עמוק בתקופה שבה להגחיך את מוסד חדשות הכזב זה מסוכן ולצעוק ״פייק ניוז״ נהיה רפלקס לא תמיד קשור למציאות, הבדיחה הזו מפוספסת בכמה שנים. אם כי לא כמו הבדיחה הבאה, שמוצאת את האסטרטג של המפלגה הדמוקרטית, גארי זימר (סטיב קארל), מתקשה לתקשר עם מכשירי החשמל שלו. אז כן, ג׳ון סטיוארט מספיק מבוגר בשביל בדיחות אבא/סבא טכנופוביות, אבל האם גם הקהל שלו? כל מקרה לגופו, אני מניח.

העלילה מתניעה כאשר אל תשומת ליבו של היועץ, המובס והמדוכא מעליית הטראמפ, מגיע סרטון מישיבת מועצה בעיירה (הבדיונית) דירלאקן, אשר במדינת וויסקונסין. בווידאו, חוואי בעל עבר צבאי (כריס קופר) מתפרץ לישיבת עירייה ונושא נאום מדם ליבו על ערכים אמריקאיים ועל אמונה. גארי נלהב מן העמדות השמאלניות של מי שנראה כאדם מן היישוב במעוז רפובליקני, ומחליט שזה האיש שהוא יהפוך לפוליטיקאי כובש לבבות – מלח הארץ, אבל פרוגרסיבי. ההתרחשות המאוד לא סבירה אפילו יחסית לקומדיה, מביאה את גארי הוושינגטוני אל המערב התיכון, ליבה של ארצות הברית כפי שהאיזור מתואר שוב ושוב בסרט, ספק בזלזול. אחרי כמה וכמה רגעים פסבדו-קומיים בסגנון דג מחוץ למים, מתחיל גארי לחזר אחר הקולונל בעל הכריזמה העממית וגם אחר בתו (מקנזי דייויס). הוא מעוניין להריץ המועמד הטרי לראשות העיר כנסיעת מבחן, מה שמביא לאיזור את יריבתו הוותיקה מהצד השני של המפה הפוליטית (רוז ביירן). מלחמת קמפיינים בין הדמוקרטים והרפובליקנים מתחילה רשמית, כאשר בעיירה הקטנה מוקמים חמ״לים, מונחתים אנליסטים ומגוייסים תקציבים מופרכים. מעניין אם היוצרים ניסו לומר כאן משהו על פרופורציות.

אחרי סרט הביכורים שלו, ״רוז ווטר״, ניסיתי להבין מה מחפש סטיוארט בקולנוע. הסרט ההוא היה פנטזיה נלעגת של במאי נאור בעיני עצמו, סרט יענו נוגע ללב על אסירים פוליטיים. כלומר, משהו שהוא כנראה היה צריך להתנסות בו ולהתרסק על הפנים כדי להבין שזה לא התחום שלו. אולם, הוא לא רק מנסה שנית אלא גם חזר אל המגרש הפוליטי הפנים-אמריקאי שפירנס אותו יפה בימי הלייט נייט שלו, הימור מעט יותר ודאי. לא מעט גורמים חשבו שזה רעיון טוב. למשל בראד פיט שרתם לטובת העניין את חברת ההפקות שלו, ״Plan B״. או קברניטי אולפני יוניברסל שתכננו להפיץ דרך החטיבה העצמאית שלהם, פוקוס. או כל מי שניאות לקחת חלק בהפקה עצמה. כל הנ״ל קראו את התסריט, יש להניח, מה שמזכיר שכמו בפוליטיקה גם בהוליווד יש חשיבות גבוהה לחברויות ולמקורבים ואין באמת חובה לכישורים הנדרשים להשגת מימון נחשק. זה מצחיק משום שהסרט הזה הוא תשדיר תעמולה נגד בזבוז כספים. וזה אולי הדבר הכי מצחיק שקשור בסרט הזה.

כסאטירה פוליטית, ״מנהיג בהזמנה״ כושל בשני המבחנים של הז׳אנר: האם ההומור בו עובד והאם הביקורת שמובעת בו מאירת עיניים באופן כלשהו. לגבי צחוק, זה כמובן עניין של טעם אבל גם די אמפירי. על עצמי אוכל להעיד שלא בקע ממנו צחקוק בודד לאורך 101 דקות, אבל כן חייכתי בנימוס בכל פעם שהבנתי שחלפה מולי בדיחה והיו לא מעט כאלה. מאידך, אף פעם לא הבנתי מה מצחיק בהומור של סטיוארט אז אין כאן הפתעה מרעישה. מבחינת הפן הביקורתי, הסרט מתעקש על אותם תלמים בקרקע הממילא חרושה הזו. לפני פחות מעשור התגוששו וויל פארל וזאק גליפיאנקיס בקומדיית הבחירות ״הקמפיין״. מוקדם יותר במאה הנוכחית, ריי רומנו וג׳ין הקמן התמודדו על הנהגת עיר קטנה ב״המרוץ לראשות העיר״. עוד לפני שמכניסים למשוואה את השאלה על מקומה של הסאטירה בעולם פוסט-טראמפ (הפרחים לבוראט), אפשר לתהות מדוע נבחרה האלגוריה הכל-כך שחוקה של בחירות לא חשובות בעיירונת כמייצגת של אמריקה כולה.

הסרט כן מציג מצב עגום, אבל לא את זה שהוא מתיימר להראות. הרפלקציה היא שעגומה, אם אינספור רגעי התנשאות הדדית, תהיות איך איבדנו את היכולת לתקשר כי ״פעם דיברנו למרות ההבדלים בינינו״, וכמובן המסרים על כך שהפוליטיקה הפכה אירוע גיוס כספים ומערכת אקולוגית סגורה. אלה טענות עתיקות כמו ההומור של היוצר, כמו המשפט המאוס על הבעיה של השמאל. הבעיה האמיתית היא המשפט המטופש הזה ״הבעיה של השמאל״, כלומר הדיאגנוזה העצמית. היומרה מלאת ההיבריס לא רק לאבחן בעיות למחנה פוליטי שלם אלא גם לעשות זאת מבפנים ומבלי להיות קשובים לשום ביקורת חיצונית, אחרי קטלוגים ותוויות לצד השני כמובן. גם הסרט של סטיוארט נותר כללי מאוד, לא יורד לרזולוציות המתבקשות מלבד ספציפיות לצרכים קומיים.

דוגמה פשוטה לדילוג על הפרטים החשובים היא השאלה המתבקשת – למה דווקא וויסקונסין? זה נכון שהיא מדינה מתנדנדת אבל יש עוד כאלה, כפי שלמדנו גם בבחירות האחרונות. ממחקרון שערכתי (גיגול, נו) יש תשובה, או לפחות תלונות של תושבי המדינה ההיא על התמקדות חסרת פרופורציות בהם בקמפיינים פוליטיים. עוד קראתי לאחר הצפייה כי אחת ההשראות לסרט היא סיפור די מטורף שהתרחש בכלל באחד המחוזות במדינת ג׳ורג׳יה, שם בוזבזו סכומי עתק על ידי שתי המפלגות במירוץ לבית הנבחרים. ג׳ורג׳יה הייתה המדינה הכי מדוברת בבחירות לנשיאות ולמעשה כבר למעלה משנה (עוד על כך בסרט התיעודי הזמין באמזון – ״All In: The Fight for Democracy״). אפילו אתר הצילומים של הסרט הזה היא עיירה קטנה בג׳ורג׳יה. אם כך, מדוע לא להתמקד בג׳ורג׳יה עצמה בעלילה? אולי כי האצבע של סטיוארט מזמן לא על הדופק של אמריקה, ונותר רק לרמוז איפה היא כן.

ליצור סרט על השמאלן הזחוח לא הופך את היוצר לפחות זחוח, רק ליותר מודע לעצמו, לכאורה. אלא שיש בסרט לפחות החלטה עלילתית אחת שהיא שיא השיאים של הגמל שלא רואה את דבשתו. טוב, יש יותר מאחת אבל הנה שתלתי את המחשבה הזו כדי שכל צופה תוכל או יוכל לבחור לבד. עבורי, אין שום דבר יותר מתנשא ומנותק מאשר להציג דיוקן אוהד אך שטחי של עממיות כובשת המסתירה סוג אחר של חוכמה. אך כיוון שסטיוארט לא מרגיש בנוח לצחוק ״עליהם״, מה עוד נותר לו לעשות. את המטרות הוא מצייר על גבם של האסטרטגים הפוליטיים קרי הלב וחסרי המושג באנושיות בסיסית, או מכוון אל עשירי ניו יורק התורמים מכספם לדברים שאין להם מושג בהם. אבל סאטירה צריכה אומץ בשביל לנשוך, לא להתחנף למי שאתה מתיימר לא להבין ואז לעקוץ את המחנה שלך בדיוק במקום הקבוע שבו הוא כבר לא מרגיש עקיצה מרוב שהעור שם נעשה עבה.

עוד מסיבה שהייתה נראית כיפית מרחוק אך התגלתה כעולצת בערך כמו מסיבת עיתונאים, היא האיחוד בין סטיוארט וקארל. השחקן אמנם הופיע על המסכים לאורך שנות ה-90 אבל פרץ באמת רק בסופן, בין היתר בתוכנית של סטיוארט, שם זהר כשרונו הקומי. את קארל אני תמיד נהנה לפגוש על המסך אבל בעיקר כשהוא מאתגר את עצמו ובעודו זוכה לסביבה הנכונה בה יוכל להפריח את דמות המומחה חסר המודעות (או המומחיות) שהוא מצטיין בה. לצערי, הסרט הזכיר לי יותר את המיאוס ושמו ״חיל החלל״ בנטפליקס מאשר את הפעם האחרונה בה נהניתי מהופעה קומית של קארל, אי אז ב״קרב המינים״. ביירן נפלאה כהרגלה אבל יש כל-כך מעט ממנה שזה פשע, בין הסצנה הראשונה לבאה שלה חולפות 40 דקות (תזמנתי, מגעגועים). קופר הוא שחקן נפלא שהוליווד לא יודעת מה לעשות איתו בזקנתו, כך שהוא שוב מגלם את דמות האב הספק חמים וספק מרוחק, אחרי ״נשים קטנות״ או ״יום יפה בשכונה״. דייויס היא ליהוק מוזר ונראית פשוט סובלת, לפחות כמוני כשהבנתי מה עומד להיות קו העלילה שלה. ומה עושים פה נטשה ליון וטופר גרייס בתפקיד אתנחתות קומיות? לפחות במקרה של גרייס, השחקן המוחמץ הזה מוכיח שאולי אפשר להוציא אותו משנות ה-70, אבל הנה הייתה לו הזדמנות לשוב ולהגיד ״הלו וויסקונסין!״.

״מנהיג בהזמנה״ (או ״המפתה״ בקטלוג של סלקום, בסדר), אינו הדבר הכי גרוע שאפשר לראות כרגע, רחוק מזה, אבל ככל הנראה לא יספק את מבוקשכם או מבוקשכן. הוא לא מאוד מצחיק, התובנות שלו עמוקות כמו סיסמת בחירות ואמיתיות עוד פחות, ולא משנה לאיזה צד נוטה ליבכם או ליבכן הפוליטי, כנראה ששם הוא יישאר בתום הצפייה. כיוון שהסרט מכיל יותר ציניות מאשר מסרים מאחדים, הוא לא רק סתמי אלא כמעט מיותר. אם בכל זאת תבחרו בו וגם תצפו עד הסוף, מומלץ להישאר לכל הקרדיטים, במהלכם מפציע ראיון של סטיוארט עם אדם אמיתי. לא אסגיר מה קורה שם מלבד הסבר נהיר, קולח ומשעשע על כל מה שהסרט ניסה להגיד במשך למעלה משעה וחצי שקדמו לכך. אולי זו בעצם עוד הוכחה שמנחה טלוויזיה, בעיקר אם הוא ג׳ון סטיוארט, אינו בהכרח במאי קולנוע.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.