• סרטי יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2021
  • ״ברנשטיין: הפרטיזן האחרון״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״תיק קוליני״, ״המועמדת המושלמת״
  • אוסקר 2020/21: פוסט פרסי איגוד השחקנים
  • ״מלמקרוג״, סקירה לסרטו של כריסטי פויו
  • ״מוד הקדושה״, סקירה
  • ״הטיגריס הלבן״, סקירת נטפליקס
  • ״החפרפרת״ ו״מורתי התמנונית״, סקירת אוסקר כפולה
  • אוסקר 2020/21: דירוג המועמדים לפרס הסרט
  • אימת החודש - מרץ 2021

פסטיבל סרטי נשים בירושלים 2021: מדריך וקצת על ״רוקס״ ו״הגוף זוכר מתי העולם התפרץ״

8 במרץ 2021 מאת אורון שמיר

היום מצויין יום האישה הבינלאומי, תאריך מצויין לפתוח עימו את מהדורת 2021 של פסטיבל סרטי נשים בירושלים. גם אני זוכר שפעם הצירוף ״פסטיבל סרטי נשים״ הסתיים עם עיר אחרת, רחובות, אבל כבר כמעט עשור שזה לא המצב. החל מלפני שנתיים בירושלים הרימו את הכפפה והשיבו את הקונספט של אירוע קולנועי על טהרת יצירות של במאיות. השנה הפסטיבל יתקיים במתכונת היברידית, כלומר אונליין כפי שהתרגלנו לאחרונה אבל גם באולמות כפי שהיה נהוג עד לפני תריסר חודשים. האתר מסביר הפנים של הפסטיבל, כמו גם אתר הצפייה הישירה של סינמטק ירושלים, יבהירו הכל. מלבד הצעה לעיין בהם אספר שהאירוע יתקיים בין ה-8 וה-11 במרץ ויכלול כמה עשרות סרטים.

על סרט הפתיחה ועל סרט נוסף שדגמתי אפשר יהיה לקרוא בהמשך פוסט זה. שניהם דוברי אנגלית אבל עוסקים באוכלוסיות שוליים, ספציפית בסיפורים על בנות-עשרה שנופלת עליהן אחריות הורית ושהסביבה המנסה לכאורה לעזור להן רק מרתיעה אותן. אבל הם סרטים שונים מאוד, בסגנון ובעלילה, או בתגובה שלי אליהם. פחות קריטי כמובן אבל מכאן יצאתי לכתיבה. את יתר הסרטים והאירועים אציין כאן בקצרה, גם מתוך תקווה להספיק אולי עוד כמה צפיות השבוע. במידה והתייחסנו לסרט זה או אחר בבלוג בעבר, יופיע בשם היצירה לינק שמוביל לפוסט הרלוונטי.

במסגרת הקולנוע הבינלאומי תתארח, באופן וירטואלי כמובן, הבמאית הפולנייה הוותיקה אניישקה הולנד שתעביר סדנת אמנית. כמו כן יוקרנו סרטה הטרי ״שרלטן״, וסרט מוקדם שלה בשם ״שחקנים פרובינציאלים״ (Provincial Actors). גם הסרט ״Waterproof״ של דניאלה קוניג ילווה בשיחה עם היוצרת, מה שנשמע מעניין בהתחשב בכך שהדוקומנטרי הגרמני-ירדני הזה מביא את סיפורן של שרברביות בירדן הצחיחה. מראות אקזוטיים לא פחות מובטחים בסרטה התיעודי אף הוא של אליזה קוברסקה, ״קיר הצללים״ (The Wall of Shadows), המתאר מסע מלא קושיות דתיות אל עבר רכס מאתגר בהימלאיה. את ההיצע הבינלאומי משלימים סרט ההתבגרות הקנדי ״ג'ולייט הצעירה״ (Jeune Juliette) של אן אמו, ״שיעורים של אהבה״ (Lessons Of Love) הפולני על התחלת חיים חדשים בגיל הזהב, ״סבתא מזל״ (Lucky Grandma) הקומי המסבך קשישה קשוחה עם המאפיה הסינית (או להיפך), וגם ״גוף האמת״ התיעודי שהיה חלק מפסטיבל חיפה לפני כחצי שנה.

סדנת אמנית נוספת תעביר הבמאית קרן בן רפאל (״אין בתולות בקריות״). במסגרתה יוקרנו סרטיה שנוצרו בצרפת – ״החוף״ ו״סוף האהבה״, הסרט שהקדים את טרנד סרטי המסך והקשרים המרוחקים של העידן הנוכחי. מכאן נעבור לצד הישראלי של הפסטיבל, שלא היה שלם ללא ״על כיסא הבמאי יושבת אישה״ של סמדר זמיר. אחרי שהיה חלק מן הפסטיבלים של דרום, חיפה, וסולידריות התל-אביבי, הגיע תורה של ירושלים לחזות בפסיפס התיעודי המושיב קולנועניות ישראליות לשיח מרתק על מה זה אומר להיות במאית בארץ. השיחה אמורה להימשך גם אחרי הסרט יחד עם זמיר ובליווי קטעים נוספים שירדו בעריכה. תיעודי נוסף שכבר הוקרן בעבר הוא ״גיבורות״ של מיכל ורשאי ארלוק, על שתי נשים הרוקמות חברות בין טרגדיות ועל רקע קבוצת כדורשת חובבנית. לא להתבלבל עם פרויקט ״גיבורה״ של ביה״ס טיש, שחוזר אחרי חמש שנים עם ארבעה סרטים קצרים חדשים המרכיבים מהדורה שנייה, הפעם מאת שני אגוזין, שירה שניידר, חוה רוכלין ומיה קפלן.

סרט זה מוקרן כפיצ׳ר אבל בפסטיבל אפשר למצוא גם מקבצים של קולנוע קצר משלל סוגים: אנימציה, סטודנטיות, במאיות חרדיות, ומקבץ נוסף תחת הכותרת ״קצרות״. בין היתר יוקרנו: ״סחף״ של רותם בלוך, ״פאטה מורגנה״ של דניאלה בוקור וליאנה ברקוביץ', ״שלושה דברים שהלכו לאיבוד״ של נעמה שוחט, ״לונג דיסטנס״ של אור סיני, ״זכוכית בים״ של אלינור נחמיה, ועוד המון שלא כתבנו עליהם. כמעט כל המקבצים גם יביאו עימם המשך דיון בדמות פאנלים מקצועיים, שיתוגברו באירועים נוספים כמו שיחה על אי שיוויון מגדרי בתעשיית הקולנוע תחת הכותרת ״תקרת הצלולואיד״, או שיח שנשמע מעניין במיוחד סביב המקצוע החדש שנולד אחרי מחאות מי-טו: מתאמת אינטימיות על סט הצילומים. רשימת האירועים השלמה נמצאת כאמור באתר הפסטיבל, שם גם יש עוד מידע על הסרטים שרק הזכרתי. על שניים מהם, כאמור, רציתי להרחיב מעט.

רוקס
Rocks

סרט הפתיחה של הפסטיבל היה אחד האהודים במולדתו בשנה החולפת. באנגליה אמנם פתחו וסגרו לסירוגין את האולמות, כך ששוברי קופות פוטנציאלים הוצגו שם אבל ללא תהודה עצומה, כך שכמו במרבית העולם היו אלה הסרטים הצנועים יותר שהפכו למדוברים. מלבד סבב פסטיבלים עולמי, שנמשך כעת גם בישראל, סחף ״רוקס״ את פרסי הקולנוע העצמאי הבריטי עם חמש זכיות (מתוך 15 מועמדויות), כולל פרס הסרט העצמאי של השנה ופרסים לליהוק ולמשחק. לא מפתיע בהתחשב בהיותה של הדרמה ההיפר-ריאליסטית הזו מלאה בשחקניות צעירות, שגם היו שותפות ליצירה בעידודה של הבמאית, שרה גברוןסופרג'יסטיות״), שתהיה אורחת וירטואלית של הפסטיבל לשיחה מקוונת אחרי הסרט.

רוקס הוא הכינוי של הדמות המרכזית, כך שהשם העברי של הסרט אינו התחכמות. מדובר בנערה ששמה האמיתי אולשולה (בוקי באקריי), המתגוררת בשיכון מזרח לונדוני יחד עם אמה ואחיה הקטן עמנואל (ד׳אנג׳לו אוסיי קיסיאדו, החמוד מלהכיל). על אף שהחיים לא חייכו אליה בשום שלב בחיים, רוקס משתדלת להיות אופטימית בעצמה ונראה שהיא מצאה לה חבורת בנות שאפשר לסמוך עליה. אבל החיים יכולים להיות אכזריים אף יותר, כפי שקורה כאשר רוקס ועמנואל שבים יום אחד הביתה מבית הספר ומוצאים בית ריק. אולי אמא חזרה לניגריה? אולי מצבה הנפשי החמיר? זו לא הפעם שהאם נעלמת ומשאירה אחריה פתק וקצת מזומן, אבל הפעם היא לא חוזרת מיד. מתוך פחד משירותי הרווחה, רוקס לוקחת את אחיה ובורחת, מנסה לחקור מה קרה להורה היחידה שלהם. היא מוצאת עצמה כאחראית הבלעדית לילד בן שבע, כאשר נדמה שאפילו חברותיה לא יוכלו להושיע הפעם.

הסגנון המבקש להביא אל המסך פיסת חיים של מתבגרות בנות מהגרים בלב אוכלוסיה שלא מבינה אותן במקרה הטוב, או מתנשאת עליהן ושופטת במקרה הרע, הזכיר לי מאוד את ״חבורת נערות״ הצרפתי. נדמה לי שאני רואה לפחות סרט אחד בשנה ששואב השראה מסרטה המופלא של סלין סיאמה אך מבלי להגיע לקרסוליה. מאידך, אם אומר שסרטה של גברון הזכיר לי לפרקים את ״כפר נחום״, זה ודאי יישמע כמחמאה לקהל שנהנה מסרטה של נדין לבאקי לפני כמה שנים.

יהא המטען של כל צופה אשר יהא, מה שנפרש על המסך הוא כרוניקה של כל הטעויות האפשריות. כמצופה מבת-עשרה נטולת אמצעים שנפלה עליה אחריות ענקית. כך, הבמאית ושחקניותיה הצעירות מבקשות להביא לקהל תמונת מציאות של מי שהגורל לא שפר עליהן. בעיניי זה היה נורא מלאכותי, מהמשחק ועד ההתפתחויות העלילתיות שלא התפלאתי לגלות שנכתבו בשיתוף עם השחקניות הצעירות וחסרות הניסיון. לכן יכולתי רק לרחם, לא להתחבר לדמויות, אבל אקבל את מי שיטענו לאותנטיות ואף אקנא בחווית צפייה כזו. בעיניי הסרט משתייך לאסכולת ה״אומלליזם״, או פורנו סבל בשמה הפחות חמוד, ולכן לא מצאתי בו טעם. גם לא כייצוג של אוכלוסיות שממעטות להופיע על המסך, ראוי ככל שיהיה הנושא והוא ראוי עד מאוד.

הגוף זוכר מתי העולם התפרץ
The Body Remembers When the World Broke Open

גם על הסרט הזה אפשר היה לשמוע לפחות שנה אם לא שנה וחצי, ואף הוא מתהדר בסבב פסטיבלים ובזכיות בפרסי הקולנוע של מולדתו, קנדה – לבימוי, לתסריט ולצילום. כיוון שאלה בדיוק הפרסים שאני הייתי מדמיין עבור הסרט, אפשר ללמוד על הבדל של שמיים וארץ מבחינת האימפקט הרגשי אצלי במקרה של שני הסרטים בפוסט זה. ״הגוף זוכר״, אם לקצר את שמו היפה, קנה אותי עוד בשלבים הראשונים של הצגת שתי הגיבורות שלו בסיטואציות מאוד שונות, הפוכות במובנים מסויימים. הוא המשיך וסיקרן ועירער אותי במפגש ביניהן סמוך לפתיחה, ואז שבר אותי לאינספור רסיסים פעם אחר פעם ובכל כמה דקות מחדש.

כאמור, אמנם נלמד להכיר אותן בנפרד אבל הסרט מתחיל באמת ברגע בו איילה (אלה-מאיה טיילפת׳רס) פוגשת את רוזי (ויולט נלסון) בתחנת אוטובוס. איילה מצויה אחרי הליך רפואי פולשני וממהרת הביתה, אבל עוצרת להביט ברוזי. היא מגלה סימני אלימות על פניה, ובהמשך את העובדה שרוזי עומדת יחפה מנעליים בגשם השוטף. גילוי לא פחות מטלטל הוא העובדה שרוזי נראית צעירה מדי להריון, אך זה מצבה. צעקות מרוחקות של גבר מאיים מספיקות לאיילה כדי לפנות אל רוזי בהצעת עזרה, ולבסוף לאחוז בידה ולהוביל אותה הרחק משם. רוזי לא ממש ששה לקבל עזרה אבל נעתרת להתפנות מן הגשם ולמצוא מחסה. השתיים פוצחות במסע של התקרבות חשדנית שספק נגועה בניצול שיכול להגיע משני הכיוונים.

את שתי הפתיחות שמציגות את הגיבורות מציג הסרט בשוטים ארוכים וסצנות ממושכות, שהתוכן שלהן מציג הקבלה פוצעת לצפייה. לא החדרת ההתקן התוך רחמי אל גופה של איילה, ולא האלימות שגרמה לרוזי להיחבל, מוצגות על המסך – אך בכל זאת התכווצתי מכאב בשתי הפעמים. אך מסתבר שזו רק ההתחלה משום שהחל מרגע המפגש ביניהן ועד לסיום, האירועים נחווים בזמן אמת ובשוט רציף, או אשליה של שוט רציף. המצלמה של נורם לי (״מעבר לקשת השחורה״) יודעת בדיוק מתי להתקרב או להתרחק מהגיבורות, לתת להן ספייס או ללחוץ ולהציע קירבה לסירוגין, ממש כפי שהן עצמן עושות במהלך הסרט. הבחירה בשוטים ארוכים ומורכבים מייצרת הרבה ״אוויר״ ורגעי ביניים, אך בעיניי כך נראית אותנטיות, בניגוד לדוגמה מהסרט לעיל. יתרה מזאת, הרגעים המשמשים כפילרים מאפשרים, לפחות לי, לאסוף את עצמי ממה שקרה והתגלה עד אותה נקודה.

טיילפת׳רס לא רק משחקת, היא גם אחת משתי הבמאיות-תסריטאיות של היצירה, יחד עם קתלין הפבורן. היוצרת-כוכבת סיפרה כי הסרט מושפע מאירוע שהתרחש בחייה, והיא בחרה לשים עצמה בעמדת הדמות הפריבילגית למראה, המצויה בסכנה להפוך לסטריאוטיפ של ״מושיעה לבנה״. ככה זה כשמולה נמצאת בת-עשרה המשתייכת למיעוט הילידי של קנדה. אולם, כפי שמעיד שמה של אלה-מאיה טיילפת׳רס, וכפי שדמותה מספרת בסרט עצמו, היא חצי ילידית-אמריקאית וחצי סאמית (התרבות הילידית של פינלנד). רוזי בכל זאת תופסת את מי שמנסה לעזור לה כלבנה ולכן פטרונית, מה שמעורר אצלה חשד וגם אינסטינקטים של תרבות הישרדותית כמו גניבות קטנות. כלומר, מדובר בסרט בו הדמויות ממהרות לשפוט אבל אינן בהכרח מי שהן נראות בהתחלה, מה שיכול ללמד גם את ה״פרוגרסיבים״ שבצופים שיעור בענווה.

הרגעים בין שתי הנשים השונות מאוד היו יכולים להיות מספיק טעונים גם כך, אבל היוצרות מעמיסות עליהן עוד בפתיחה גם את הניגוד המוחלט של שאלת האמהות – האחת צעירה מכדי להיות אם אבל הריונית ומאושרת מכך למרות שלל הנסיבות, השנייה מבוגרת מספיק לילדים מבחינת המבט של החברה עליה אבל בדיוק מצויה אחרי הכנסת אמצעי מניעה לגופה. הניגודים והמתחים האלה מטעינים כל רגע אגבי למראה במשמעויות כבירות והופכים כל ויכוח או אי הסכמה והבנה לשוברת לב. בשל כך, רגעים של מציאת שפה משותפת או ניצנים של שותפות גורל והסכמה לבטוח האחת בשנייה ממיסים את אותו לב שבור. בצורה כזו נע הסרט בין רוך ושפיציות, ומצאתי את עצמי נע יחד איתו. הצפייה מצריכה סבלנות רבה ואני יכול לדמיין שעמום מוחלט עבור מי שלא יתחברו לפתיחה או ייפתחו אל הדמויות בהדרגה, אבל עבורי זה בדיוק הסרט שמרגש למצוא בפסטיבלי קולנוע ושמעבירים אותי כצופה חוויות שאין לי אפילו איך לדמיין.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.