• עשר לסריטה: פתיחת חגיגות יום ההולדת העגול
  • חגיגות עשור לסריטה: 10 דברים שלא ידעתם עלינו
  • אימת החודש - ספטמבר 2020
  • פסטיבל חיפה 2020: המלצות, אזהרות וכמה באמצע
  • עשר לסריטה: ראיון עם עצמנו, כי למה לא בעצם
  • ״מרגיש טוב אחי״, סקירה
  • עשר לסריטה: מסע בין פוסטים באוצרות אישית
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 26
  • סיכום שנת תש״פ בקולנוע הישראלי
  • תמיד השטן
  • ״אני חושבת לגמור עם זה״, סקירת נטפליקס

מחכים לתרגום: An American Pickle

10 באוגוסט 2020 מאת אורון שמיר

עד כה, המדור המוקדש לסרטים שטרם הגיעו לישראל התחלק השנה די שווה בשווה: פעמיים סרט מוערך של במאית שהוקרן בסאנדנס, ופעמיים קומדיה אמריקאית של אחד הענקים העכשוויים בתחום. הסרט הנידון שייך הפעם לסוג השני. בין אם שמעתם על ״An American Pickle״ בתור הסרט בו סת׳ רוגן הוא מלפפון חמוץ, או נתקלתן באמירותיו של הקומיקאי בנושא יהדות וישראל כחלק מקמפיין היח״צ, כאלה שגרמו לכמה אנשים וגורמים להחמיץ פנים לשלוח אותו לעשות חמוצים – נדמה לי שזו השעה הנאותה לדון בסרט. ונתחיל עם איפה בעצם (אי) אפשר לראותו.

מלחמות הסטרימינג בעיצומן ונדמה שהכל מתקדם מהר יותר בגלל המגפה, שגרמה לקולנוע לעבור באופן כמעט בלעדי לצריכה ביתית השנה. אחד השחקנים החדשים במגרש הוא HBO MAX ובו עלה הסרט הנ״ל בסוף השבוע בארה״ב. תשלובת מקס היא שירות סטרימינג המכיל את הספריות של HBO ואולפני וורנר. השירות החל לייצר תכנים בעצמו, לא תחת המטרייה של וורנר או HBO אלא בתור ״מקס״, אם לכנותו כך בחיבה ובעברית לשם נוחות. זה חשוב מכיוון שאנחנו בעולם חדש של תוכן, ודינו של סרט בהפקת ״וורנר מקס״, כפי שמבשר הלוגו בפתיחה, אינו בהכרח כדין סרטי HBO שמוצאים את דרכם תדיר אל יס/הוט/סלקום בישראל. לכן, קשה לי להעריך מתי ואיך יגיע הסרט הזה לישראל, האם יתעללו בשמו או ישאירו אותו פשוט ״אמריקן פיקל״. איך שלא תקראו לו, אחרי כמה וכמה סדרות ותוכניות הוא הסרט הראשון של המותג החדש. איזו בחירה מוזרה לספתח.

זה די חבל שהסרט זמין רק בארה״ב אך לא בישראל, משום שנדמה לי שקראתי עליו יותר בעברית מאשר באנגלית בשבוע הקודם. זאת בשל אותו ראיון של כוכב ומפיק הסרט, שהפך בעיתונות הארצית לסערה בצנצנת חמוצים. בקצרה, רוגן התנסח בצורה לא מאוד מכבדת כלפי ישראל בכלל ויהדותו בפרט, כפי שקומיקאים עושים לפעמים. מכאן התחיל משהו שמזכיר מערכון של ״היהודים באים״, עם מכתב של הסוכנות היהודית שנשלח אל אמא של רוגן, פיברוק של התנצלות פומבית מאת הקומיקאי, ואז הכחשתה מצידו יחד עם נסיונות להסביר את עצמו. אפשר להאזין לשיחה שהדליקה את האש בפודקאסט WTF של מארק מארון, או לקרוא את השתלשלות העניינים, למשל ב״הארץ״ (שם אני כותב, אך לא על הפרשה המביכה הזו).

אם תרצו את דעתי, ובזאת נסיים עם זה ואפשר יהיה להתייחס לסרט עצמו, דעתי היא שצריך להתייחס לסרט בלבד. מעולם לא עניין אותי מה אנשי קולנוע חושבים על דברים שאינם קולנוע, במיוחד אם אינם מבינים בהם. אני די בטוח שאם הייתי בודק בציציות של כל סלבריטאי לא היה נשאר לי מה לראות, וכל עוד רוגן לא פשע אלא רק ליהג, עדיין אני מרגיש בנוח לראות סרטים שלו. מה גם שדעות נבערות או היתוליות על ישראל שמעתי כל-כך הרבה בארבע שנותיי בניו-יורק אז אני מעבר לחסין. מה שכן, יש כאן מקרה מרתק של מציאות המחקה את האמנות – חלק נכבד מפרשת רוגן והחמוצים נחזה מראש בסרט עצמו, ומי שיטרחו לצפות ימצאו יצירה שלא רק מחוברת לשורשיה היהודיים אלא גם מאתגרת את התפיסות והדעות הקדומות של היוצרים והצופים כאחד.

הסרט מתחיל במעשיית יידיש ובפריים מרובע. הרשל גרינבאום (רוגן) חופר תעלות למחייתו בעיירה בוצית בשם שלופסק. בסרט זה לא מצויין אבל היא נמצאת במחוז פומרניה אשר בפולין. בכל מקרה, השנה היא 1919 והרשל מבלה את זמנו בחיזור אחר מקומית שיש לה את כל השיניים (שרה סנוק) ובריחה מקוזקים צמאי דם. האלמנט האחרון מוביל את העלילה לאמריקה, שם הרשל מוצא עבודה במפעל חמוצים. הג׳וב שלו קצת מסוכן ובהשתלשלות עניינים קומית הוא מועד וננעל בחבית החמצה, המשמרת אותו במשך 100 שנים. המסך נפתח לפריים מלבני ואנחנו עוברים לברוקלין של 2019. הרשל מוגדר בתור נס מדעי וצריך להסתגל לעולם החדש. יש לו קרוב משפחה בודד, תרתי משמע – הנין שלו, מתכנת הססן בשם בן גרינבאום (שוב רוגן). מכאן הסרט מתפצל לסיפור על שני גיבורים: זה שפתאום זוכה לסבא-רבא בן גילו, המעמת אותו עם יהדותו המוזנחת, וזה שעדיין חי בעולם הישן אבל צריך לקיים הבטחות ונדרים של פעם, בזמן שהוא רואה מה נהיה עם נצר משפחתו.

רוגן אמנם מככב בתפקיד כפול, וגם הפיק יחד עם שותפו הקבוע אוון גולדברג, אבל זה לא ממש ״סרט שלו״ כמו קומדיות רבות אחרות בהן היה מעורב. לכל הפחות, יש כאן שיתוף פעולה של מספר קולות יצירתיים. הראשון הוא סיימון ריץ׳, כותב פורה שנפגש עם רוגן לפני שנים רבות ב-SNL ביום הראשון של שניהם במערכת. ריץ׳ כתב ב-2013 סיפור קצר בשם ״Sell Out״ (הרבה לפני הפרק של פיקל ריק בסדרה ״ריק ומורטי״ למקרה שעלה חשד), על יהודי המשתמר בנוזל חמוצים ופוגש את צאצאו. הוא עיבד בעצמו את הסיפור לתסריט, קיבל קרדיט של מפיק בפועל ושיכנע את רוגן לגלם את שני הגרינבאומים. הצלע האחרונה במשולש הוא ברנדון טרוסט, שזהו אמנם סרטו הראשון באורך מלא, אבל הוא צילם את רוב הקומדיות החביבות עליכם ועליכן בשנים האחרונות – ״אמן האסונות״, ״פופסטאר״, ״הלילה שלפני״, ״שכנים״ ועוד המון, לצד סרטים פחות קומיים כמו ״האם אי פעם תסלחי לי?״. בקיצור, רק מלהיות נוכח על כל הסטים האלה הוא קיבל שיעור בבימוי קומי. ובכל זאת, יש כאן תחושה של סרט ביכורים.

הפתיחה של הסרט בבוץ של השטעטל כל-כך הצחיקה אותי שהייתי מוכן להישאר שם לכל 90 הדקות. למרות שיש גם הרבה בדיחות מוצלחות בהמשך. חלקן קלות למדי כמו הפיכתו של הרשל ל״אותנטי״ בעיני ההיפסטרים של וויליאמסבורג העכשווית, שהיא כבר מזמן פארודיה של עצמה אז לא צריך להתאמץ – רק להנציח. אחרות יותר מקוריות ומפתיעות, כמו האובססיה של הרשל למים מוגזים והמפגש שלו עם מכשיר סודה סטרים. לכאורה אין כאן חדשות מרעישות – רוגן מככב בסרט מצחיק. אבל מבחינתי, מזמן לא צחקתי ככה ממנו, בין ״מה הסיכוי״ ל״מסיבת נקניקיות״. בנוסף, צריך גם לקחת בחשבון שהסרט מדורג PG-13 לראשונה בקריירה של הקומיקאי חובב הגסויות. בסצנות רבות זה היה כמעט משונה שהוא לא מנבל את הפה. אני לא מתלונן על כך, רק מבהיר שהוא היה צריך לעבוד יותר קשה מהרגיל בלי גלגלי העזר הקבועים שלו.

הקיטורים שלי הם על מה שיש, לא על מה שאין. למשל על החלפות הפוקוס העלילתיות התדירות מדי לטעמי. גם לאחר הפרולוג, ״חמוץ אמריקאי״ ממשיך שלא להתחייב לכיוון סיפורי אחד למשך יותר מרבע שעה בכל פעם. שמחתי שלא התעכבו יותר מדי על הסתגלותו של הרשל למציאות החדשה. זה היה יכול להאט את הסרט, ואכן יש נפילת מתח די סמוך לפתיחה כשנדמה שזה עומד לקרות, אבל הסרט מתאושש והולך לכיוון אחר. אלא בכל פעם שנראה כאילו הסרט בונה משהו חדש, הוא נוטש את אתר הבנייה. לפעמים הוא חוזר לשם בעתיד, במקרים אחרים רק עובר ליד ומעיף מבט. אפשר גם לראות את התסריט ככזה שמסלים באופן קומי ואפיזודיאלי, וכשהוא מגזים ההומור מרוויח, אבל לי היה חסר קצת בשר בכריך החמוצים הזה.

זה נכון גם לגבי התוספות. מלבד סנוק שהוזכרה לעיל, אפשר למצוא על המסך בין היתר את ג'ורמה טאקונה מ״לונלי איילנד״, אליוט גלייזר (אח של אילנה מ״ברוד סיטי״) ועוד הרבה שמות, יהודיים יותר ופחות. אך מעט דמויות המשנה לא מותירות חותם על היצירה שכה זקוקה להן. כאמור, זו בעיקר הצגת יחיד כפולה של רוגן. עבור מי שאוהבים את השטיק הקבוע של השחקן, שנודע ביכולתו לגלם גרסאות של עצמו, יש את הדמות של בן. אם כי זהו רוגן מרוכך ומופנם מהרגיל, לא הסטלן שגם מתלהט בקלות. ברגעים מסויימים בן הופך לאנטגוניסט, ושם יוצא ממנו קצת רוגן קלאסי יותר. הרשל הוא כבר סיפור אחר, שכן השחקן נדרש לדמות של ממש. הוא עושה זאת די בהצלחה בעיניי, אם כי הדיבור שלו נשמע כמו שילוב בין בוראט של סשה בארון כהן (שלא הפסקתי לדמיין בתפקיד הדו-ראשי), לבין ננדור של ״החיים בצללים״ (גרסת הסדרה). מצד שני, ככה בערך נשמעים דוברי היידיש מהשכונה לידי כשהם עוברים לאנגלית. גם להרשל יש רגעים אנטגוניסטיים, אבל איכשהו, בשום שלב רוגן לא הופך את ״טוביה החופר״ לקריקטורה אנטישמית.

עם כבר, הסרט הזה הוא מאבק בין תדמיות שונות של יהודי התפוצות, בדגש על צפון-אמריקה: זה שיהדותו מעל לכל והוא נכון לכל אויב או פגיעה בכבודו, וזה שנטמע וזהותו היהודית היא רק אחד מסך מרכיבי האישיות שלו ולא הכוח המניע. משעשע לחשוב שהסוג הראשון יתפלץ מדברי הביקורת של רוגן האמיתי כלפי ישראל, בעוד השני לא יבין איפה השרפה. בכלל, הסרט עובד יותר טוב ברובד הסימבולי שלו כמטפורה, א-מעיישה אם תרצו. אפשר לראותו בתור הסיפור של בן, נצר למשפחה יהודית, לא דתי או אפילו מאמין. הוא צריך להתחבר עם החלק היהודי הגלותי שבתוכו, שיש בו משהו מביך עבורו. בהתחלה הוא מנסה להתקרב אליו, אחר-כך להתנער ממנו. אולי אפשר לחוש מכיוונו קצת שנאה עצמית בשלב מסויים ואפילו ניסיון של ממש להיפטר ממנו. אבל היהודי הפנימי הזה תמיד חוזר, כמו מצפון שמזכיר מה חשוב בחיים – לאו דווקא פרנוסה, אלא משפוחה. כי אין לברוח ממי שאתה, גם אם זה לא מי שהיית בהכרח רוצה להיות או איך שאתה מגדיר את עצמך. לכולנו יש מעמסה שהיא גנטיקה ושורשים, ובמקרה של יהדות מדובר במקרה ייחודי של גם וגם.

באותו ראיון מושמץ אצל מארק מארון, רוגן גם אומר שיהדות היא הדת היחידה שצרובה ב-DNA ושאפשר לזהות אדם כיהודי גם אחרי שהוא מת. התמודדות עם המוות היא מוטיב חוזר בסרט, ממנו עולים נסיונות לרגש. את רובם מצאתי מפתיעים ואפילו מוצלחים יותר מאשר חלק מהנסיונות להצחיק. רוגן גם סיפר בכמה הזדמנויות שצילומי הסרט החלו מיד אחרי הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג באוקטובר 2018, במקרה לגמרי (או שמא?) וסמוך לגמרי לאתר הפיגוע. הקומיקאי מגדיר את ״אמריקן פיקל״ בתור הסרט הכי יהודי שהוא עשה, ולמרות שלא הוא כתב או ביים אותו, נראה שהוא מזדהה עם הקונפליקט המרכזי. זה של היהודי החילוני והלא בהכרח ציוני, אבל גם זה המבין שהמסורת צרובה עמוק בתוכו ותדע לכוון אותו טוב יותר מכל אינסטינקט אחר, במיוחד ברגעי משבר. לכן, בעיניי התוצאה היא סרט שקשה להכריע אם הוא יותר מעניין או משונה. כמעט כמו מלפפונים בחומץ במקום במלח. או אם ללכת עד הסוף עם ההרשל הפנימי, זו לא החמצה של סרט, אבל גם לא סרט שאסור להחמיץ. ההמלצה היחידה שלי היא לצפות ביצירות לפני שמחווים עליהן דעה. לגבי דעה על היוצרים, זה כאמור נשגב מבינתי. אבל איך אומרים – יהודי אחד, שתי דעות.

תגובות

  1. יאיר נבו הגיב:

    החמצת המאה

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.