פסטיבל חיפה 2019: ״קולות רקע״, ״עור צבי״, ״מרתה כהן – איך הפכתי במקרה למרגלת״, ״ארץ נוח״

שבוע שלם של פסטיבל חיפה מאחורינו, אז חשבתי שיהיה נחמד לתת מנוחה קלה למסקרים המתמידים אור ועופר. כך יוצא שהדיווח הראשון שלי מחגיגת הקולנוע של הכרמל יהיה גם האחרון שלי, במה שיתחיל רצף פרידות. צפו לעוד שני דיווחים אחרונים, אחד לכל אחד, אחרי שיצברו כוחות וסרטים. הערב גם יחולקו הפרסים של התחרות הישראלית, כך שגם אנשי הפסטיבל מתחילים להתכונן לישורת האחרונה. עם זאת, שווה לציין כי חלק מן הסרטים שכבר כתבנו עליהם יוקרנו שנית, אז מי שירצו לנצל את החג השני של סוכות להשלמות, בתוספת כמה סרטים שייחשפו לראשונה, מוזמנים בהחלט להצטרף אלינו גם ביומיים הנועלים של הפסטיבל.

האמת היא שאני פה כמעט מהתחלה ולאורך רוב הימים, נהנה לאללה ובעיקר מהנהן מול רוב מה שכתבו שותפיי לבלוג בדיווחים הקודמים. כך שאין לי המון מה להוסיף, ובמפתיע גם לא לסתור. הסרט הטוב ביותר שראיתי עד כה הוא ״ג׳ירפה״ של קנטמיר בלאגוב. כמו עופר, מצאתי את עצמי אחוז יראה ונסער למדי מול מה שנפרש על המסך, החל מן העלילה הקשה מנשוא וכלה בשליטה של במאי בן 28 במדיום הקולנועי. אולם, כל הרחבה תהיה ממש בגדר ספוילר, כי כבר אחרי כמה דקות ניתן להבין שמה שמבטיח התקציר לא ממש יכול להכין למה שבאמת מתרחש. נחכה שיהיו הזדמנויות נוספות לדון בסרט המשובח הזה, בינתיים אמליץ רק לסור להקרנות הנוספות שלו בחיפה – הערב (שבת) ב-22:15 בקריגר, או ביום שני ב-18:45 באולם רפפורט. על ארבעה סרטים אחרים שאהבתי עד חיבבתי, כולל לפחות אחד שמתקרב למדי לתואר סרט הפסטיבל שלי יחד עם זה שהוזכר הרגע, תוכלו קראו בהמשך.

קולות רקע

כאמור, התחרות הישראלית בפסטיבל חיפה תגיע אל סיומה היום, ויש בי שביב תקווה שיתוקן עוול שנעשה בפרסי אופיר, שם סרטו של יבגני רומן הסתפק בארבע מועמדויות בלבד וסיים ללא אף פסלון. זאת בזמן שלפחות בעיניי הוא ממצטייני השנה הנוכחית בקולנוע הישראלי. אולי יש סרט-שניים שהדהימו יותר, אבל אף סרט לא הקסים יותר. בחיפה יש הזדמנות להכתירו, אבל עוד יותר חשוב ומעניין בעיניי לראות איך הסרט ידבר אל הקהל. במיוחד הקהל שיזדהה באופן ישיר עם הדמויות, שעלו ארצה מברית המועצות בשנות ה-90 של המאה הקודמת. שכן זהו סיפור על זוגיות שעטוף בסיפור הגירה. על חיים במקום חדש, זר ומוזר, כשהאדם שאמור להיות המשענת, הכי קרוב ומוכר, יכול גם להיות הכי מרוחק ובלתי מובן.

ולדימיר פרידמן ומריה בלקין מגלמים את גיבורי הסיפור, המוצאים עצמם בסצנה הראשונה בארץ הקודש. לצד קשיי ההתאקלמות שחווה כל מהגר, למשל הניסיון לפענח מה עושה מפסק מסתורי בדירה שלהם, נדמה שעבורם ההיטמעות תהיה מסובכת כפליים. ראשית, המעבר לשפה חדשה ימנע מהם לעסוק במקצוע שלהם – דיבוב סרטים. ברוסיה הם היו קולות הזהב של הקולנוע (וכך נקרא הסרט באנגלית), אלה שהנגישו יצירות מן המערב לקהל המקומי, במדינה בה כתוביות מקובלות פחות מדיבור על גבי הפסקול המקורי. בישראל הם יוכלו להיות לכל היותר קולות רקע כפי שמרמז שם היצירה העברי, ונאלצים לעבוד בעבודות שלא ממש מנצלות את מירב היכולות שלהם. בנוסף, מדובר באנשים לא צעירים שמערכת היחסים הזוגית שלהם אינה כפי שהייתה בעבר. המעבר יכול להצית להבה שכבתה, או להצביע על כך שאולי כבר לא תשוב לזהור.

אחרי שני סרטי ז׳אנר, ״מקוללים״ ו״האיש שבקיר״, חוזר יבגני רומן אל נושאי העיסוק של ראשית הקריירה שלו, ובמובנים רבים זהו כנראה סרטו האישי ביותר. התסריט שכתב יחד עם זיו ברקוביץ׳, שגם צילם נהדר כהרגלו, מלא חוויות ורגעים קטנים שיהיו ודאי מוכרים לעולי ברית המועצות של הניינטיז. הכתיבה מצטיינת גם באפיון הדמויות ועיצוב העולם, ובכלל קשה לי לחשוב על מחלקה שאינה הופכת את ההפקה הזו לאחת הטובות של השנה בישראל. העיצוב האמנותי של סנדרה גוטמן והתלבושות של רונה דורון, שתיהן מועמדות לאופיר, תורמות לשחזור תקופתי מרשים ואמין (שתי מחמאות שאני לא יכול לומר במשותף על אף סרט ישראלי אחר השנה). בניית עולם הסאונד, כיאה לסרט שגיבוריו הם מדבבים, יוצאת מגדר הרגיל לפרקים, ואת המוזיקה שאשר גולדשמיט מלחין לסרטים כמעט נמאס להלל (אבל רק כמעט). הליהוק, עליו חתומה לימור שמילה, פשוט מושלם – מהתפקידים הראשיים ועד לדמויות המשנה, חלקן בהופעות קוליות בלבד.

המדליות בתחום זה הולכות כמובן בראש ובראשונה אל פרידמן ובלקין, עם ציון לשבח (ומועמדות לאופיר) לאוולין הגואל בתפקיד משנה של הבוסית של הגיבורה בקו לשיחות סקס. פרידמן הוא לכאורה הבחירה המתבקשת לתפקיד אבל הוא מביא לא רק קשיחות אלא גם רוך ורגעי שבר שלא ראיתי כמותם בתפקידי עבר שלו. בלקין, שהייתה מועמדת אף לאופיר על משחקה, לגמרי עשתה את הסרט עבורי. אולי תזהו אותה מתפקידים זעירים בסרטים כמו ״לצוד פילים״ או ״חיותה וברל״, אבל מדובר באשת תיאטרון שזהו לה תפקיד קולנועי מכונן בעיניי. היא מקרינה המון עוצמה פנימית ואפשר לחוש אצלה בתסכולים ובכמיהות, כאישה שלא מרגישה בגיל שלה. בזכותה נעלמת המבוכה מעצם העיסוק בנושא של מיניות בגיל מבוגר. וספציפית בסרט זה הקשר שבין אינטימיות ויצר מיני, דברים המשתנים עם הגיל ובין אדם לאדם, לעתים בתוך אותה מערכת יחסים.

זהו גם סרט רפלקסיבי מאוד על תמצית הקולנוע. עבור הקהל דובר הרוסית, המדבבים לא רק מנגישים עבורם יצירות אמריקאיות ואחרות, אלא הופכים לחשובים לא פחות מן הפרצופים של השחקנים שעל המסך. במנותק מן הסרט, למדתי כי יש שחקנים הוליוודיים שמוצמד אליהם אותו מדבב לכל הקריירה, כך שמבחינת הקהל הקול שמזוהה עימו הוא לאו דווקא זה הטבעי שלו. בתור מי שנוטה להתלונן על דיבוב בטענה שזה עוקר את הנשמה של הסרט, גרסאות מדובבות לרוסית של יצירות קלאסיות מוכיחות לי שזה גם עובד הפוך. כלומר שיש קהל שעבורו הנשמה האמיתית היא לא זו שהסרט נולד עימה, אלא זו שהוענקה לו מחדש על ידי אמני הקול של רוסיה. זה מרשים כאן כפליים משום שאלה בדיוק הנושאים שמרכיבים יצירה העוסקת בהגירה, שהיא סוג של לידה מחדש ואימוץ או שינוי זהות בהתאם למיקום.

במובן רחב אף יותר, מתקיים בסרט דיון פנימי של הדמויות בנוגע לשאלה האם אמני קול שווים לשחקנים ועד לאיזו נקודה. בסצנה מצויינת אחת פרידמן אף עולה על במה ומספק תשובה אפשרית. עוד בחינה של קו גבול, הפעם יותר פרובוקטיבי, נוגע להבדל בין שחקנית המעניקה את קולה לדמות על המסך, לבין טלפנית בקו לשירותי מין המשתמשת בקולה על מנת לברוא דמות עבור מתקשרים המשלמים עבור סיפוק. האמירה המקוממת לפיה יש דמיון בין מי שנותנים את עצמם על הבמה או הסט לבין מי שמוכרים את גופם אינה מקורית, אבל בהחלט נבחנת כאן באופן שאני לפחות מצאתי מתריס במידה הנכונה וגם לא מרגיז בלי סיבה. כי איך אפשר להתרגז על הסרט הזה, הוא כל כולו היקסמות ונועם גם ברגעיו הקשים.

עור צבי
Deerskin / Le Daim

חמש שנים עברו מאז סרטו האחרון של קוונטין דופייה, המוזיקאי האלקטרוני ״מיסטר אויזו״, שמאז תחילת העשור עושה גם קולנוע סוריאליסטי וקומי. או לפחות, חשבתי שעברו חמש שנים מאז ״ריאליטי״, הסרט בו במאי מחפש אחר הצווחה המושלמת לסרטו. אולם, בהכנה לכתיבה נודע לי שגם בשנה שעברה קיבלנו מנה הגונה של דופייה, בשם ״Keep an Eye Out״ שאצטרך לרוץ להשלים. מלבדו ראיתי את מלוא גוף היצירה האבסורדי וההומוריסטי בקטע משונה של הקולנוען, כך שזו חתיכת הצהרה לכתוב שסרטו הנוכחי הוא כנראה המהנה ביותר שלו מאז ״ראבר״, יצירת הביכורים שלו המובלת בידי צמיג רצחני (שזוכה כאן למחווה עצמית על רקע כותרת הסרט). כמובן שהנאה היא מושג יחסי בנוגע לקולנוע של הצרפתי המופלפ הזה, שהצליח להניס מן האולם לא מעט נפשות. מי שסיימו את 77 הדקות של ״עור צבי״ כנראה נותרו איפשהו בין התמוגגות לתימהון, וכנראה גם שבדיוק לשם כיוון היוצר.

ז׳אן דוז׳רדן מגלם את גיבור הסיפור, גבר בשם ז׳ורז׳ המפתח מערכת יחסים עם ז׳קט הזמש שלו. ולא מדובר במערכת יחסים בריאה, כי אם הרסנית. הרסנית כמו הלוק והסטייל שהוא מייחס לז׳קט העשוי עור צבי, מאז רגע המפגש שלו ובכל פעם שהוא לובש אותו. לקהל די ברור, אני מקווה, שמדובר בז׳קט שהוא מגוחך במקרה הטוב, עם גדילים כמו של רוכבי רודאו ובמידה קטנה מדי שאינה מחמיאה לז׳ורז׳ כלל ועיקר. אבל לכו תתווכחו עם אדם שכרגע משך את חסכונותיו, נטש את ביתו ועבר להתאכסן במלון דרכים באמצע שומקום בצרפת. היחידה שתוהה על קנקנו היא הברמנית המקומית, דניז (אדל האנל), המסוקרנת מן התמהוני. בין השניים יירקם קשר סביב אמנות הקולנוע, כי אין סרט של דופייה שאינו רפלקסיבי, כשם שברור שבשלב מסויים דברים מוזרים יתרחשו.

והנה משפט שלא חשבתי שאכתוב לעולם – מבין שני הסרטים שראיתי השנה על פריטי לבוש המזיקים לבעלים שלהם, ״עור צבי״ מדורג אצלי גבוה יותר מ״קורבן אופנה״. הסרט לא חדל להפתיע אותי, על אף שהבמאי חוזר כאן על כל הטריקים והנושאים הקבועים שלו, כולל מהו קולנוע ומיהו קולנוען. יש בו משהו מצחיק באופן אינהרנטי, כולל כמה רגעים של צחוק רועם מצידי (מתנצל בהזדמנות זו בפני השורה שלי וזו שהייתה לפניי), והרבה מאוד לעג כלפי עצם הניסיון לפרש אותו או לייחס לו פרשנות מכל סוג – בין אם על תרבות הצריכה בכלל או האובססיה שלנו לביגוד בפרט, לצד מסרים חברתיים על מי שרוצים לעטות על עצמם אישיות או על עצם הלבישה של עור חיה (בקרדיטים אפשר לקרוא שהסרט מוקדש לכל ״חברינו הצבאים״). וגם כולל תשובות אפשריות לשאלה העתיקה האם הבגד באמת עושה את האדם.

מבחינת משחק, דוז׳רדן מקסים ומקריפ לסירוגין בתור הגבר חובב עור הצבי, והוא מגיש הופעה מטופשת אך אמיצה להפליא, שכן ברגעים רבים הוא נדרש לבצע סצנות שאולי היו מביכות קולגות שלו. האנל מוסיפה היגיון או שיגעון לסירוגין, והליהוק של פרצופים זכירים כתמוהים לדמויות המשנה גם הוא תורם לאווירה ההזויה באופן ייחודי. אני לא יודע אם זה המקום להתחיל עימו היכרות קולנועית עם הסרטים המשחררים והברגים המשוחררים של דופייה, אבל עבור מי שכבר אוהבים ואוהבות את הבמאי מדובר בעוד יציאה מוצלחת, שכאמור מתברגת אצלי בצמרת יצירתו.

ארץ נוח
Noah Land

לבחור סרטים בפסטיבל על פי ארץ מוצאם בלבד יכול להישמע קצת גזעני, אבל קשה לסרב לקולנוע של טורקיה. הפריים בתוכניה והתקציר שהבטיח סיפור אב ובן באווירה תנ״כית עוד משלב הכותרת, הספיקו לי בשביל להקדיש אחר צהריים לסרטו של ג'נק ארטורק. הסקרנות הייתה מהולה ברגשות אשם על כך שפספסתי את הסרט בפסטיבל טרייבקה, שם יצא עם פרסים למשחק ולתסריט. בדיעבד אני מאוד מרוצה שהשלמתי אותו, גם אם יש מי שיאהבו או כבר אוהבים אותו יותר ממני.

אחרי סצנת פתיחה מהממת של מורה בכיתה, מגיע הסיפור המרכזי. אולם, הנדה דוגאנדמיר, השחקנית שפותחת את היצירה, תיעלם ממנה כמעט לגמרי, מותירה געגוע בכל רגע שהיא לא נמצאת על המסך ומשפרת כל סצנה בה תשתתף בהמשך. זהו מהלך מכוון ללא ספק, רצון להראות לצופים אל מי עורג גיבור הסרט בזמן שהוא מצוי במסע המשלב ניסיון התקרבות ופרידה מאביו. וזה אומר שאת רוב הזמן אנחנו מבלים עם עלי אטאי, דני מקברייד הטורקי אם תשאלו אותי, ועם כוכב ״שנת חורף״, האלוק בילגינר. האב הקשיש גורר את בנו אל כפר הולדתו, שם הוא מבקש להיקבר תחת העץ שנטע בילדותו. אלא שהמקומיים הכריזו על העץ בראש הגבעה כאל אתר עלייה לרגל בטענה שנוח, ההוא מהמבול, הוא זה שנטע את העץ. הכפריים ממש לא מוכנים לפגיעה במקור הפרנסה שלהם, כשם שגיבורינו לא מתכננים לוותר, משום שימיו של האב ספורים.

מלוא כובד הסיפור מתגלה רק בשלבים מתקדמים והאקספוזיציה מפוזרת לאורך היצירה באופן די שווה. כך יוצא שלצד עלילת המלחמה על הזכות לשוב לאדמה ונסיונות הוכחה שונים של בעלות עליה, גם המתחים התוך-משפחתיים שצפים בין שתי הדמויות הראשיות הם זרזי עלילה. כלומר, עד כמה שאפשר להשתמש במילים כמו ״זירוז״ לסרט שבהחלט לוקח את הזמן שלו ונדמה ארוך מסך 109 דקותיו. זאת משום שבכל החזיתות המצב מסלים, מה שגורר הרבה כעסים וריבים מהם צריך להתאושש בכל פעם מחדש. הסרט לא מפחד להגיע לטונים גבוהים והרבה בזכות שחקניו הראשיים נותר אמין ונזהר שלא לגלוש למלודרמה. אפשר להתעייף מכך ואפשר להיטרק לרצפה בכל פעם שאמת חדשה מתבהרת או שחוזרים למשבצת הקודמת בלוח. אני לא בחרתי ועשיתי קצת משניהם, כפי שנעתי בין התפעלות מן הצילום והקומפוזיציה לבין התהיה האם זה באמת מה שהסרט צריך עכשיו.

בנוסף, נדהמתי והותשתי לסירוגין מן הרפרנסים האירוניים לסיפור המבול התנ״כי, מן האלגוריה לכל מאבק על אדמה באשר הוא, ומסיפורם של שני הגברים המתקשים לקחת אחריות ומצויינים בהטלתה על אחרים. במובנים רבים, ״ארץ נוח״ הוא כמו פלסיבו למי שמתגעגעים לקולנוע של נורי בילגה ג׳יילן. זו לא אותה רמה כמובן, אבל זו כן השוואה הוגנת וממש לא בא רק בגלל הלאום של הבמאים או העובדה שהם חולקים שחקן. בהסתמך על הצפייה, ניכר שארטורק לא רק ראה ולמד מהמאסטר, אלא ממש שינן. בין אם אלה שיחות בין בני זוג שמזכירות את ״שנת חורף״ (או ״אקלימים״), יחסי אב-בן מלאי אשמה והאשמות מהסוג שתידלק את ״עץ האגס הפראי״ (וקצת את ״ענני מאי״), ועוד דוגמאות מהסרט האחרון של ג׳יילן, למשל הסצנות עם האימאם של הכפר שמהווה דמות משנה שמטרתה לעורר שיחות פילוסופיות כתיאולוגיות. מאחורי הקלעים, ארטורק בחר להשאיר הכל במשפחה, גם כן מהלך ג׳יילני, שכן אחיו הפיקו עבורו את הסרט. המשפחה הגיעה להתארח בפסטיבל וסיפקה בסיום ההקרנה תמונת מראה למה שנראה על המסך, אחדות שעמדה בניגוד לקרע שבבסיס הסרט שלהם.

מרתה כהן – איך הפכתי במקרה למרגלת
Chichinette – How I Accidentally Became a Spy

אחת האטרקציות בחדר העיתונות או בדשא של הפסטיבל השנה הייתה אשה קטנת קומה ומלאת מרץ, בטח יחסית לגיל 99. זוהי מרתה כהן, או ״מארת״ שהוא ההיגוי הצרפתי וזה שהיא מעדיפה, שהייתה מבוקשת למדי לשיחות אפילו עוד לפני הקרנת הסרט הדוקומנטרי אודותיה, הפקה גרמנית עם נקודה ישראלית – המפיק עמוס גבע (״המדריכה״, ״צלם נודד״). במובן מסויים המציאות מחקה את האמנות, שכן כך גם מתחיל סרטה של ניקולה אליס הנס: במפגש של כהן עם קהל המסתקרן ממנה ומסיפורה האישי, הלוקח אותנו חזרה אל צרפת של ימי מלחמת העולם השנייה. כפי שמספרת הכותרת, תרומתה של הגיבורה למלחמה בנאצים הייתה בהתגלגלותה אל עולם הריגול, אבל הסרט מקיף את סיפור חייה הלא רגיל הרבה מעבר לכך. זאת בעוד הכותרת הלועזית מתייחסת לכינוי המחתרתי שלה, ״שישינט״, שמשמעו ״עושת צרות קטנה״.

למעשה, סיפורי הריגול המובטחים מגיעים רק בחלק השני של הסרט ובהחלט מהווים את שיאו. בשאר הזמן יש משהו צנוע ומכבד בהפקה המלווה את כהן בזמן אמת, בסרט הממעט בצילומי ארכיון, שומר אותם בחוכמה לחלק המסיים. ביתר דקותיו, כהן נצפית בהרצאות ברחבי אירופה, וגם במסע אישי לשחזור ההיסטוריה הפרטית שלה בצרפת. כך נלמד על הרקע היהודי המחמיר ממנו באה, על חייה לפני המלחמה ובעיקר על קורותיה לאורך השנים 1939 ו-1945 שהיו גורליות לה וליבשת אירופה כאחד. הבמאית משתמשת בטריק מוכר אבל יעיל של קריינות מפי הגיבורה המספרת סיפורי זוועה על רקע צילומים עכשוויים של המקום בו התרחשו. טכניקה זו מייצרת ככה גם הקשרים די מצמררים, כאשר רגע שגרתי של כביסה במכונות אוטומטיות מגיע על רקע זיכרון של התפוררות המשפחה, כאילו מזכיר ששום דבר לא יכול להילקח כמובן מאליו ויש לברך גם על שגרת החיים.

עוד הקשרים שנוצרים בסרט נוגעים לחיים שכהן מקוננת עליהם, אלה שיכלו להיות לה ושיש בהם הקבלות לחייה החדשים, למשל בכל הקשור ליחסים האישיים והמקצועיים עם בעלה, ד״ר מייג׳ור כהן. אבל כפי שהוא עצמו אומר בעצמו בשלב מסויים, התקופה הנוכחית בחיי הזוג היא מעין חיים שניים ושונים מאוד. כיום הוא זה שנשרך אחריה בעולם, מנסה לעמוד בדרישות המרצה המבוקשת, שכמו ניצולי שואה רבים לא סיפרה במשך עשרות שנים על מה שעבר עליה – ועכשיו לא יכולה להפסיק לספר. היא עושה זאת בקצב שלה ובשלל שפות, החל מהאנגלית שבפיה עקב מגורים בלוס אנג׳לס, וכלה בצרפתית המחזירה אותה לימי המלחמה. לוקח כמה רגעים להתרגל אל מרתה כהן אך בסופו של דבר גם קל מאוד להיכבש בקסמה, כפי שקורה לכל מי שפוגש אותה בסרט, ומסתבר שגם במציאות.