• סרטים חדשים: ״בשורות טובות״ של ארז תדמור
  • פסטיבל פרינט סקרין 2019 יקרין שתי קלאסיקות אייטיז
  • ״ג׳וג׳ו ראביט״, סקירה מוקדמת ותיאום ציפיות
  • ״המלאכיות של צ׳ארלי״, סקירה
  • ״בשורות טובות״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • נפתח פסטיבל או לה לה! לקומדיה צרפתית 2019
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019
  • מצעד סרטי העשור של סריטה - ארבעת הגדולים

סרטים חדשים: ״פרזיטים״, ״היו זמנים בהוליווד״, ״השיר של רוז״, ״ילדים טובים״, ״האוטו של השכן״, ״דורה והעיר האבודה״

14 באוגוסט 2019 מאת אורון שמיר

לא ברור מדוע חיכו עד אמצע אוגוסט בשביל למלא את בתי הקולנוע בתוכן מעניין, אבל העיקר שזה קרה לבסוף. השבוע אפשר יהיה למצוא בבתי הקולנוע שישה סרטים חדשים שעל שניים מהם אחראים שני מאסטרים. אפילו משבצות החובה הקיץ, למשל סרט ילדים או סרט מוזיקלי, נתפסו בידי סרטים שנראים לא שגרתיים או לפחות יותר מסקרנים מההיצע הקבוע. לכן אני מרגיש בנוח לוותר הפעם על פינת ההמלצות הביתיות (וגם כי לא מצאתי כלום, אם להודות על האמת), אבל את המדור יסגרו כמה ידיעות משמחות.

״פרזיטים״ (Parasite), זוכה דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון, יפתח את החגיגות. יסלח לי הבמאי של הסרט הבא, אבל בכל פעם שבו ייצא סרט חדש של בונג ג׳ון הו, אולי היוצר החביב עליי שפועל כיום בקולנוע, הוא יפתח את המדור. זה קרה רק פעם אחת בתולדותיו של הגאון הדרום-קוריאני עם ״רכבת הקרח״, כך שהנה מגיע סרטו השני בלבד שמופץ בישראל. אחרי ההרפתקה הבינלאומית שהיא ״אוקג׳ה״ הנטפליקסי, בונג שב אל מולדתו ועל פי כל הדיווחים יצר עוד יצירת מופת לאוסף. העלילה עוקבת אחר משפחה מן המעמד הנמוך שמסתננת אל חייה של משפחה אמידה. יותר מזה הבמאי ביקש לא לגלות, אז אני רק אוסיף שהקמע של בונג, השחקן סונג קאנג הו, שב לשתף עימו פעולה. הסרט ערך את בכורתו בישראל בערב הפתיחה של פסטיבל ירושלים, שם כתב עליו עופר, אבל אני כבר יכול להבטיח שנפרסם עוד טקסט אחד לפחות סביב הסרט בקרוב מאוד.

״היו זמנים בהוליווד״ (Once Upon a Time in Hollywood), סרטו התשיעי של קוונטין טרנטינו (תלוי מי סופר), מגיע סוף סוף גם לישראל אחרי בכורה בפסטיבל קאן ובקולנועים במולדתו. די בטוח שכבר שמעתם או שמעתן שהסרט מתרחש בלוס אנג׳לס של שנת 1969, ועוקבת אחר שחקן שכוכבו דעך (ליאונרדו דיקפריו) וכפיל הפעלולים שלו (בראד פיט). השחקן מתגורר בשכנות לזוג הלוהט דאז רומן פולנסקי ושרון טייט, אותה מגלמת מרגו רובי, ומי שמכיר את אירועי אותו קיץ יידע למה לצפות. קצרה היריעה מלהכיל את הקאסט במלואו, אבל שווה להזכיר את אל פאצ׳ינו, ברוס דרן, לוק פרי, דקוטה פאנינג, דמיאן לואיס, לינה דנהאם ואמיל הירש, לשם דוגמה. אישית, הייתי מציע להתרחק מהסרט הזה כמו מלהביור, אבל אפילו אני לא הקשבתי לעצה הזאת. אז במקום דעתי הרעילה, עופר יכתוב על הסרט במהלך הסופש.

״השיר של רוז״ (Wild Rose) מגיע גם הוא מפסטיבל ירושלים, אז כתבתי עליו בקצרה ואולי זו הזדמנות להרחיב. ג׳סי באקלי (״צ׳רנוביל״) מגלמת את הדמות הראשית, שלמרבה המבוכה של מי שתירגם את שם הסרט לעברית נקראת רוזלין. רוז, אם נזרום על הקצרנות, מתחילה את הסרט עם שחרורה מהכלא ושובה אל שני ילדיה הקטנים, בהם טיפלה אמא שלה (ג׳ולי וולטרס) בהיעדרה. אבל הצאצאים הם לא מה שיעצור אותה מלנסות לחלום שוב להיות זמרת קאנטרי בנאשוויל, שזה קצת משונה מצידה כיוון שאנחנו בגלזגו, סקוטלנד. מי שמאמינה בה היא הגברת האמידה שאת ביתה רוזלין מתחילה לנקות בניסיון לחזור למוטב, אותה מגלמת סופי אוקונדו. טום הרפר (״האישה בשחור: מלאך המוות״) ביים, על פי תסריט של ניקול טיילור (״The C Word״).

״ילדים טובים״ (Good Boys) משווק, כנראה בצדק, בתור מעין ״סופרבאד – השנים המוקדמות״. מדובר בקומדיה אמריקאית על שלושה ילדודס בכיתה ו׳ שמבריזים מבית הספר, מנבלים את הפה, מסתבכים עם דמויות שונות ביניהן נערות תיכון, ובעיקר מנסים להגיע בזמן לאיזו מסיבה. את השלישייה מגלמים ג׳ייקוב טרמבלי, קית׳ אל. וויליאמס וברדלי נון, אבל אני מוכן להישבע שזה פשוט הילד מ״חדר״ שאליו חברו קרייג רובינסון ודני מקברייד שהפכו איכשהו לילדים בעזרת קסמי האפקטים המיוחדים. וויל פורט וליל רל האוורי הם שניים מן המבוגרים האחראים שאיתרתי בקאסט, בעוד יוצרי הסרט הם הבמאי-תסריטאי ג׳ין סטופניצקי והתסריטאי-השותף לי אייזנברג, להם קרדיט כתיבה בין היתר ב״מורה רעה״ ו״המשרד״ האמריקאי. בין המפיקים אפשר לזהות את ג׳ונה היל, סת׳ רוגן ואוון גולדברג, והנה לכם ולכן הקשר האמיתי ל״סופרבאד״.

״האוטו של השכן״ (Driven) החל את דרכו בפסטיבל ונציה שעבר, אבל חיכה שנה עד שהגיע לאקרנים, גם אצלנו וגם בארה״ב. מדובר באחד משני סרטים (לפחות) מהשנה שעברה על מכונית הדלוריאן והאיש שהמציא אותה, ג׳ון דלוריאן, כאן בגילומו של לי פייס. ג׳ודי גריר וג׳ייסון סודייקיס מגלמים את בני הזוג הופמן, שמגלים כי הם שכנים של דלוריאן בדיוק כשהוא זקוק למשקיע עבור הרכב שהמציא והם מחפשים מוצא מתסבוכת חוקית אליה נכנסו. מבוסס על סקנדל אמיתי, כמו שאומרים. עוד בקאסט: ג׳סטין ברתה, קורי סטול ועידו גולדברג הישראלי. הבמאי הוא ניק האם (״Killing Bono״) ואת התסריט כתב קולין בייטמן (״Murphy's Law״) אז אני לא לגמרי בטוח איך אני מרגיש בקשר לזה.

״דורה והעיר האבודה״ (Dora and the Lost City of Gold) אמנם מביא אותנו לסיום החלק הזה של המדור בסרט שמיועד לילדים, אבל יש סיבות לאופטימיות. ראשית, הבמאי הוא ג׳יימס בובין (סרטי ״החבובות״ החדשים וסדרת הקאלט ״טיסת הקונקורד״), השב לשתף פעולה עם התסריטאי ניקולס סטולר, מחוזק בטום ווילר (״החתול של שרק״). יחד הם עיבדו את הסדרה המצויירת שמלמדת ילדים כל מה שצריך לדעת בעזרת דמותה של דורה, חוקרת אמיצה וסקרנית. הסרט מכוון לקהל מעט יותר מבוגר ונראה כי הוא לובש צורה של סרט הרפתקאות בו דורה הטינאייג׳רית (איזבלה מונר) נעזרת בחבריה כדי לתור אחר עיר הזהב האבודה אי שם בג׳ונגל. עכשיו שימו לב לקאסט הזה: מייקל פנייה ואווה לונגוריה הם ההורים של דורה, ג׳ף וולברג הוא דייגו, דני טרחו מדבב את הקוף במגפיים המכונה בוטס וזוכה האוסקר בניסיו דל טורו הוא חטפני השועל. אי אפשר להמציא שיט כל-כך טוב, ואי אפשר לא לרצות לראות את הסרט אחרי כזה מידע. וגם תראו בתמונות שבפוסט איזה חמוד זה נראה.

וגם:

קולנוע קנדה – יוזמה חדשה של שני צעירים בשם אייל רועה ועידו גביש, הוא מעין בית קולנוע אולטרה-עצמאי שיפעל בשכונת פלורנטין התל-אביבית, ברחוב חצרים 15 ליתר דיוק. מחר (15.8) יתקיים אירוע טרום-פתיחה שהכנסותיו יוקדשו להפעלה הראשונית של המיזם המגניב מכדי להיות אמיתי בעיניי, שנוצר כמענה של שני תלמידי קולנוע למצב הביש האמנותי באולמות המסחריים. הרבה זמן לא ביקרתי בתל אביב אבל אני מאוד בספק אם קורה בה כרגע משהו שהוא יותר לטעמי, לכו במקומי, עזרו לעיר שיש בה פחות ופחות מסכים, ואם תרצו אז גם ספרו איך היה.

נשים קטנות – העיבוד של גרטה גרוויג לספרה הקאנוני של לואיזה מיי אלקוט, זוכה לטריילר ראשון. אין לי מושג איך אשרוד רגשית את הסרט, אם לאחר שתיים וחצי הדקות בלבד של קדימון נאלצתי לאוורר את ההתרגשות שאחזה בפניי בעזרת מניפה על מנת לא לדמוע (מטפורית, אין ברשותי מניפה). מבחינתי, אין שום סיבה לקיים את טקס האוסקר השנה ואפשר פשוט להעניק את כל הפסלונים לסרטה השני כבמאית של יוצרת ״ליידי בירד״ (ושניים לסירשה, אחד על מפעל חיים או פיצוי על ההפסדים הרבים מדי שלה). אבל אולי כדי שאצפה קודם בסרט, שהציפייה לבואו בסוף דצמבר תהיה מורטת עצבים במיוחד. לשם עידוד, הנה חמשת הדברים שהכי אהבתי בטריילר, שהוא כל מה שיש לנו כרגע בעולם, בסדר עולה:
5. שורות המחץ של מריל סטריפ
4. השיער של טימותי שאלמה על החוף
3. כל התסרוקות של פלורנס פיו
2. הנאום המרגש של סירשה רונן
1. אמה ווטסון חוטפת כרית לפרצוף

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.