• סרטים חדשים: ״אד אסטרה״ של ג׳יימס גריי
  • ״הבחירה״ (אחמד הצעיר), סקירה
  • !יום הולדת 9 לסריטה
  • פרסי אופיר 2019: מהמרים על הזוכים
  • ״קצפת ודובדבנים״, סקירה
  • ״עונת החתונות״, סקירה
  • נוכלות בלי חשבון
  • ״השורד״, סקירה
  • הסרט הבינלאומי הטוב ביותר 2019 - חלק שני
  • פסטיבל ונציה 2019: הסיכום של עופר
  • זה: חלק 2
  • המלצות סינמטקים: ספטמבר 2019

״תל אביב על האש״, מחשבות נוספות

24 ביוני 2019 מאת אורון שמיר

לכו תדעו מה יהיה או לא יהיה להיט בקולנוע הישראלי. לתומי, חשבתי של״תל אביב על האש״, סרטו של סאמח זועבי, יש הרבה נתונים לזכותו – מדובר בקומדיה, ועוד על הנושא החביב על ישראלים ופלסטינים כאחד, הסכסוך ביניהם. יש לו גם אפיל של סרט איכות ועל כך יעידו הזכייה בפרס השחקן בפסטיבל ונציה (במסגרת השנייה בחשיבותה), והן הזכיות בפסטיבל חיפה בו הוכתר כסרט הטוב ביותר וגם לקח את פרס התסריט, אותו כתב זועבי במשותף עם דן קליינמן. אבל כל זה היה כבר מזמן, בסוף 2018, וכעת הסרט ודאי ביקש לרתום אל קמפיין פרסי אופיר שהוא מצוי בעיצומו גם הצלחה בבתי הקולנוע, אליהם הגיע להקרנות מסחריות בתחילת החודש. להבנתי ההיענות לא בשיאה, כי פשוט לכו תדעו מה יהיה או לא יהיה להיט בקולנוע הישראלי.

לפני שממהרים להאשים את הצופים והצופות, או כל אחד אחר לצורך העניין, אפשר להסתכל על העיתוי. בערך כל שבוע עולה סרט ישראלי חדש ובשבועות האחרונים המצב לא היה מזהיר מבחינת ביקורת ותגובת הקהל. זה הזמן להזכיר ש״סרט ישראלי״ אינו ז׳אנר, אז לפחות לדעתי אין כאן באמת מקום להתעייף מראש, אבל יכול להיות שזה מה שקרה. יכול גם להיות שיש פה שיקול פוליטי, אבל גם אז שווה להזכיר שעדיין יש מספיק צופים וצופות בפוטנציה בשביל להפוך את הסרט הזה ללהיט ולחצות בקלות את רף מאה אלף הכרטיסים. כיוון שטרם התקבלה הודעה כזו לעיתונות יש לי תחושה שאולי מה שקורה בסרט קורה לסרט, כלומר שהמציאות מחקה את האמנות.

במקום לעסוק בניחושים או סתם להחזיק אצבעות, אמליץ קודם כל לצפות בו מהר לפני שייגמר. על פניו מדובר בקומדיה די מינורית וקלילה בטון שלה, שגם מכילה בתוכה אלמנטים מובהקים של קאמפ בזכות טלנובלה בדיונית שסביבה נסובה העלילה. למי שלא שמעו כלל על הסרט, אפשר לספר בקצרה שקייס נאשף מככב כסלאם, צעיר ממזרח ירושלים שמתקמבן על עבודה בטלנובלה ששמה כשם הסרט, המצטלמת בראמללה. בדרך מהבית לעבודה וחזרה הוא עובר במחסום של אסי (יניב ביטון), הטועה לחשוב כי הוא התסריטאי של הסדרה החביבה על אשתו ונדחף להעניק לו עצות תסריטאיות ולבקש ממנו חומוס בתמורה. קווי עלילה נוספים קשורים למאחורי הקלעים של הטלנובלה עצמה, בה מככבים יוסף סוויד ולובנה אזאבל, כאשר גיבורנו אכן עולה בסולם ההצלחה אבל גם מסתבך עד מעל הראש, כולל בפן הרומנטי עם האקסית המיתולוגית (מאיסה עבד אלהדי).

בעיניי זה רוב מה שצריך לדעת לפני הצפייה, יחד עם הדעה שמדובר בסרט מצחיק בכמה וכמה רמות. אפשר גם בהחלט לקרוא סקירה קצרצרה על הסרט בדיווח של עופר מאותו פסטיבל ונציה. הטקסט שלי יהיה בעיקר מחשבות שהסרט עורר בי ומיועד בעיקר למי שכבר צפו, אז סליחה על המניפולציה אבל נשמע שתיאלצו לעשות זאת. אם תרצו להמשיך לקרוא בכל זאת אני מבטיח לא לספיילר בלי להזהיר מראש. החלטתי לכתוב משום שבסיום הצפייה המשעשעת והקולחת מצאתי את עצמי עם מיליון מחשבות ותחושות, רובן קשות וכבדות, לכן אני מאמין שלסרט הזה מגיע גם דיון מעמיק וכך אשתדל לעשות.

תגובות

מוזר היה לי לקרוא בכמה וכמה מקומות שזה סרטו השני של סאמח זועבי (כולל אצלנו, אגב). כמו שלפעמים קורה עם המונח החמקמק ״סרט ביכורים״ שבישראל משמעו לעתים ״הפעם הראשונה ששמעתי על היוצר״. אז ״תל אביב על האש״ הוא הפיצ׳ר העלילתי השלישי של זועבי, אחרי ״איש ללא סלולרי״ המוכר, אבל גם סרט מ-2013 בשם ״תחת אותה השמש״. מככבים בו יוסי מרשק, לוסי אהריש, עלי סלימאן ולבנה פינקלשטיין ואת התסריט כתב יוסי אבירם (״הגבעה״). העלילה עוקבת אחר שני אנשי עסקים, ישראלי ופלסטיני, שעובדים על פתרון סולארי שיספק חשמל לכפרים ערביים. בין סרטים אלה זועבי היה במאי של נדבך בסרט תיעודי בשם ״Family Albums״, וכמובן שיש לו גם סרט ביכורים קצר ברזומה. בנוסף, הוא כתב אך לא ביים את ״האיידול״ על תחרות כשרונות בעולם הערבי, סרטו של האני אבו-אסעד שהיה נציג פלסטין לאוסקר לפני כשלוש שנים. מדוע פירטתי את כל הפילמוגרפיה הזו? כי זה אחרת לשפוט דרך הפריזמה של ״סרטו השני של הבמאי״ או מבעד להילה של קולנוען משופשף שכבר עשה דבר או שניים.

אני לא מעוניין להתחיל כאן פולמוס אז לא אפנה אל כתבות או ביקורות ספציפיות, אבל בהכללה אפשר לומר שלא כל מי שכתבו על הסרט הבינו אותו באותה צורה או יצאו באותן תחושות. הכי דומה לתחושה שלי הייתה הביקורת של אורי קליין ב״הארץ״, שכותרתה ״הסרט שצוחק על אפשרות של דו קיום במקום הזה״. אבל היו גם ביקורות וכותרות שדיברו על סרט מתחנף או בעל מסר נעים, ויש שהגדילו לעשות וספק צחקו שהלוואי והמציאות של הסרט הייתה שלנו. אני מניח שבמקרה הזה, זה קצת כמו עם דעות פוליטיות – ברור שאני מקבל כל כיוון מחשבה, אבל כמה מהם עושים לי חם בעורף. בעיניי זה אחד הסרטים הפסימיים באופן הכי ריאליסטי שיצא לי לראות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כזה שאולי צחקתי כמעט לכל אורכו אבל סיימתי אותו בתחושה מרה כלענה. חשוב לי להבין לא רק למה זה קרה אלא איך זה יכול להיות שאפשר להסתכל על סרט כל-כך אחרת, אולי באשמת המציאות ואולי בגלל פילטרים אחרים דרכם אנחנו צורכים אותה.

-ספוילרים קלים מכאן-

טלוויזיה

אחת הטענות ששמעתי נגד הסרט היא שהסגנון שלו לא בהכרח ״קולנועי״, אולי קצת טלוויזיוני או מזכיר סיטקום. כיוון שמדובר בהפקה בינלאומית, בה מחלקות כמו צילום ועריכה מובלות בידי אנשי מקצוע מצרפת (הצלם הוא לורן בונה שצילם בין היתר ״איזור חופשי״ של גיתאי), אני רוצה להניח שמדובר בבחירה אמנותית מושכלת. כל שנותר לחשוב הוא מה היא משרתת, כלומר למה בעצם שסרט על טלנובלה לא ירצה להבדיל את עצמו ממנה, חזותית וטונאלית, כמה שרק אפשר. אחד ההסברים שמצאתי הוא שהרובד ה״מציאותי״ של הסרט שאף להיות כמה שיותר ריאליסטי, גם כדי לא להסיח מן הקומדיה השזורה בכל רמות היצירה וגם כדי לא לייפות את הסיטואציות. החיים בישראל יכולים להיראות מלאים ברגעים פנטסטיים של בריחה לדמיון כמו בסרטים של איליה סולימאן, או נטולי פומפוזיות קולנועית כלל ועיקר – ובשני המקרים יש אמירה. באחת הסצנות, היוצר של הטלנובלה מזכיר את ״הנץ ממלטה״ כמקור השראה, בעוד כפי שאפשר לראות הוליווד רחוקה מאיתנו כפל כפליים.

את המימד הפחות ריאליסטי מספקת הטלנובלה עצמה, כשהתאורה פתאום משתנה יחד עם המשחק והדיאלוג. אבל אולי הבחירה בסגנון הכמעט-טלוויזיוני או המקורקע אם תרצו, היא דרך של הסרט לערבב רבדים. ממש כפי שכולם בסרט מתערבים לכולם בחיים ובעבודה, כך גם רמות הבדיה השונות בסרט נכנסות זו לטריטוריה של זו: סלאם מגיע לסט הצילומים כדי לעזור בדבר אחד ומביע דעה רחבה יותר, שמשיגה לו קידום; הוא גם מערב בין החיים האישיים למקצועיים בעלילה הרומנטית של הסרט, שותל משפטים של האקסית שלו כדי לאותת לה וגם מתקרב באופן מסוכן לכוכבת הצרפתייה; אסי מתערב בטלנובלה במגוון דרכים, תחילה בתסריט של סלאם אבל גם בערב הצפייה של אשתו; הרבה מן הדיאלוגים בסרט מבוססים על להציע דבר מה לצד השני, או ממש לקחת, להשתלט, לכפות. תגידו שזה לא סיכום מייצג של לפחות אספקט אחד עיקרי בחיים בישראל בכלל ובאיזורים המעורבים בה בפרט. אם זה היה סרט של סולימאן היו קוראים לו ״כרוניקה של התערבות״.

טלנובלה

סדרה אחת לשני עמים היא אמנם סיטואציה בדיונית, אבל אולי לא מופרכת מיסודה. לא במדינה שבמציאות מכורה לטלנובלה טורקית (״הכלה מאיסטנבול״), ושבתקופה קדומה יותר התאספה מול הטלוויזיה לראות סרט ערבי של יום שישי בצהריים, סוגה נוספת של מלודרמה. נדמה לי שיהודים וערבים, או ישראלים ופלסטינים, בהחלט יכולים לאהוב את אותם הדברים – פשוט בדרכים אחרות ובליווי ריבים על מי המציא את הדבר במקור לעומת מי עושה זאת יותר טוב כעת.

בטלנובלה עצמה וגם מאחורי הקלעים שלה, הסרט מרשה לעצמו להשתולל עם הסימבוליקה הכלל לא סמויה. כלומר, ברור שהעלילה שלה לא מתרחשת במקרה ב-1967 כפי ששקוף שהמפעיל של הסוכנת הוא העולם הערבי, הסוכנת עצמה היא פלסטין, והקצין הישראלי הוא ישראל (אפילו קוראים לו יהודה). אבל יש כאן קצת יותר מן החלוקה הברורה הזאת, בעיקר ברמת השאלות. האם יהודה אוהב את רחל משום שהיא נראית לו זרה אקזוטית, נניח צרפתיה? האם יאהב אותה גם אם יגלה את המוצא שלה, או שהדעה הפוליטית היא הבעיה? האם המפעיל של רחל כופה עליה דעות? ומה בעצם הדעה של רחל בכל הסיפור? יכול להיות שהיא למדה לחיות עם יהודה ואפילו נחמד לה איתו?

באחת הסצנות הטובות בסרט, השחקנים מגיבים היטב לשינויים שמציע סלאם/אסי – דמותו של יהודה זכתה להכי פחות עומק בשל היותו קצין ישראלי, ואיש הצבא שמייעץ לסלאם מצא דרכים לעגל אותו. אך בעוד השחקן מרוצה מן האופי שנוסף לדמותו, ההפקה דואגת מתגובת העולם הערבי. מנקודה זו ולאורך כל הסרט יתנהל מעין קרב בין המשקיעים הערבים לצופים היהודים, או כך לפחות מדווח לנו. אבל בסצנה זו אפשר היה לקבל את תגובת אלה שדעתם אינה מוטה אלא לטובת מה שנכון לסדרה. אמנות תמיד תהיה טובה יותר כשהיא מורכבת ולא חד-משמעית, בעוד פרופוגנדה או ניסיון לאפיין דמויות על פי אג׳נדה בוודאות תוליד יצירה מושטחת.

האמת היא שרציתי עוד מהטלנובלה, אבל ממילא ככל שהסרט מתקדם הוא נעשה יותר ויותר מופרך מבחינת ההתרחשויות, הקצב שלהן וחוסר מרווח נשימה מספק לדמויות. כלומר, הטלנובלה זולגת אל חיי מי שכותבים אותה, מה שהופך את הסרט לארס-פואטי. גם אם הטריק של הצפת קונפליקטים וקשיים דווקא דרך הגחכה ושנינות אינו לא חדש. ספציפית בהקשר של הסרט הזה, נזכרתי בדוגמה ליצירה מקומית אחרת שעסקה בנושאים דומים – הסדרה ״התסריטאי״ (זמינה בכאן 11 או ביוטיוב) שיצר סייד קשוע. סגנון ההומור שונה אבל חלק מהסוגיות דומות, והדמות הראשית והירושלמית אף היא (בגילומו של יוסף סוויד, אגב) מצויה בין זהויות ובחיכוך מתמיד עם הצד הישראלי והערבי כאחד, מה שמתבטא גם ביצירה שלה.

שפות

עוד ערבובים שיוצרים בידול ואיחוד גם יחד אפשר למצוא בכל מה שקשור ללשון. זה מתחיל מכך שסלאם (שמשמעות שמו ״שלום״ ולא לחינם הוא הדמות הכי פחות מחוברת למציאות) משיג את העבודה ככותב בטלנובלה פלסטינית דווקא בזכות כישורים הקשורים לשפה העברית המדוברת. כפי שאומרת לו האקסית המיתולוגית, כתיבה אינה הצד החזק שלו, אבל כמו שאומרים לו יוצרי הסדרה – אוזן לדיאלוג בהחלט יש לו. פליטת פה פיוטית שלו היא מה שמסבך אותו עם האקסית מלכתחילה, אבל כשהוא שם בפי הדמויות דיאלוגים שמזכירים דברים שהיא אמרה לו – זו גם הדרך שלו לנסות לשוב אל ליבה. הוא מגיע אל הסט בפרוטקציה אבל מוכיח שיש לו מה לתרום בזכות תיקון העברית של השחקנית בטלנובלה, מה שעוזר לו להתקדם, אבל הלשון הזריזה מדי שלו היא גם זו שמובילה אותו לתסבוכת הבטחוניות לאורך כל הסרט. עברית שפה פצצה.

עוד בהקשר של העברית המדוברת בטלנובלה עצמה, התמוגגתי מהמבטא הישראלי סטייל 1967 של יוסף סוויד, בעוד לובנה אזאבל עושה יופי של מבטא צרפתי-ישראלי כיאה לדמות שלה (כולל הטעות המקסימה ״ליבי רטוט״ במקום רוטט). בנקודה מסויימת אומרים עליה שדווקא הערבית שלה לא מספיק טובה, מה שלצערי אין לי יכולת לשפוט, אבך גרם לי לתהות מי הצופה שיכול להנות מכל התפתלויות ודקויות הלשון בסרט. זה לא מספיק לדעת עברית וערבית, שכן לפחות עוד שתי שפות מדוברות בו בתדירות שמספיקה לחידוד או שניים – אנגלית וצרפתית.

השתיים האלה לא נבחרו לחינם, שכן מדובר בזוג נוסף של שפות אחיות-יריבות, ממש כמו שלנו ושל שכנינו. יתרה מזאת, בסרט זה במקום נשיקה צרפתית (מונח אנגלי שהתחיל כלעג, כמו שאומרים ״סליחה על הצרפתית״ כשמישהו מקלל) יש ״נשיקה ערבית״ – ביטוי שלא הכרתי קודם לכן, בהנחה שהוא אכן קיים. רוצה לומר, בכל שפה יש אימרות שלועגות לשכנים המדברים בלשון אחרת, גם או אולי בעיקר אם יש לשפות הורה משותף. כאילו כל נקודת חיבור אפשרית היא דווקא מקור לניסיון להקטין או להגחיך את האחר, לתפוס בעלות ולקחת את הבכורה.

-ספוילרים חמורים מכאן ועד הסוף-

חומוס

בנושא זה של בעלות, קו העלילה החביב עליי בסרט מבחינת האימפקט הביקורתי הוא חם וחלק כל מה שקשור בחומוס. בשלב ראשון, הסרט משחק על המוסכמה הידועה לפיה ישראלים בטוחים שהם מבינים בחומוס ושעבורם אין כמו חומוס ערבי אסלי. כמה שהמעדן מגיע ממקור פחות קרוב או קשור לישראל, ככה יוקרתו עולה. אבל חומוס הוא בסופו של דבר מזון, כלומר עניין של טעם, ועצם הניסיון להפוך אותו לאמנות זוכה להגחכה כפולה בסרט הזה.

אסי לא באמת מבין שום דבר בחומוס, כפי שמוכיחות הסצנות בהן סאלם מציג לו דליקטס אך מאכיל אותו בחומוס פג תוקף מקופסת שימורים. אני לא אומר חלילה שאין מומחים ישראלים למשחה הערבית הפופולרית, אבל בסופו של דבר מדובר באסכולות, לא בהכרח בעניין של בקיאות. מכירים ומכירות את הסרטונים האלה שבהם מותחים מבקרי יין ונותנים להם לטעום את אותו מוצר בשמות שונים מבלי שהם עולים על הבלוף? ככה אני מרגיש לפעמים בשיחות על חומוס בישראל. או לצורך העניין בשיחות על ראמן בניו-יורק, אין הכוונה שלי להאשים את הישראליים בדבר מלבד ניכוס. הרי בתרבות הישראלית לחומוס משמעויות אחרות מאשר בתרבות ממנו הוא מגיע, הערבית בדגש על הפלסטינית במקרה הנ״ל. אנחנו אפילו לא הוגים את המילה כמו שצריך, אבל ממהרים לתקן אחרים. הרי הפכנו אותה לשלנו – כמו ש״מק אנד צ׳יז״ זה אמריקאי ולא איטלקי.

אותי זה מצחיק כשנחשף בלוף ונתקעות סיכות בבלוני פלצנות (וסליחה על השימוש בשדה הסמנטי הזה כשמדובר בקטניות). אבל במובן עמוק יותר, זהו עוד מקום בו הסרט מציג יחסים יהודים-ערבים מורכבים: החומוס הוא מעין שוחד עבור הקצין, שלא מבין באמת שום דבר בנושא אבל מחשיב עצמו למומחה. עבור סלאם, מדובר בטראומת ילדות שמזכירה לו זוועות משועפאט. הדימוי של יהודי וערבי מחפשים פתרון מעל צלחת חומוס משותפת, כי כולנו אוהבים גרגירים ורומנטיקה, אפילו מופיע לקראת סוף הסרט – אבל עם טוויסט, שלא לומר ניגוב בסיבוב. כי אחרי שסאלם חושף מדוע זה החומוס הראשון עבורו מאז שהיה ילד, הוא מציע לאסי פתרון למצב. אולי את ה-פתרון ל-המצב? לשם הסצנה מכוונת אבל היא נחתכת כדי להראות במקום לספר. והפתרון של הסיטואציה/הסכסוך של סאלם/הסרט הוא לא סתם אגרוף בבטן, אלא כזה שהשאירו אותי עם סימן כחול.

פתרון

למיטב הבנתי וקריאתי את ״תל אביב על האש״, הטענה העולה מן הדברים היא שאין פתרון לסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל. בסצנה שטותית לכאורה אך למעשה מלאת משמעות, הטלנובלה מסתיימת בכך שהאיחוד בין הישראלי והפלסטינית מתבטל (אז תשכחו מדו-קיום), אבל גם פיגוע הטרור מסוכל (כך שגם המצב הנוכחי לא יכול להימשך עוד הרבה זמן). מי עוצר את שתי האפשרויות האלה מלהתממש? הרב בחתונה, שהוא בעצם איש כוחות הביטחון בתחפושת. תחשבו על זה רגע ותגידו לי שאין פה מטפורה, בטח כשהוא זורק את שניהם לכלא – את הישראלי על בגידה ואת הפלסטינית על מה לא בעצם. שכנעו אותי שזה לא מזכיר את המצב במדינה שנשלטת בידי דעות ימניות וקהילות דתיות, שכל מי שלא מסכים איתן הוא בוגד או סתם לא מספיק יהודי/ציוני. כל עוד זה המצב ברור שאין פתרון, אבל מה אם פשוט אין פתרון ולכן זה המצב?

אציין שצפיתי בסרט עם קהל יהודי ניו-יורקי, ספציפית בשכונת האפר ווסט סייד אם זה אומר משהו למישהו. למקרה שלא, מדובר באוהבי ישראל נלהבים אך גם מפוכחים לרוב, ונדמה לי שהאופציה של ״אין פתרון״ אינה חולפת בראשם, בטח אם אשפוט לפי השיחה שלאחר ההקרנה. אך ככל שאותה שיחה (עם התסריטאי השותף) נמשכה ותחושת הניתוק שלי מן התוכן שלה גברה, חשבתי שאולי הסרט (כפי שאני הבנתי אותו) צודק. אולי באמת אין פתרון במצב בו שני צדדים של קונפליקט ארוך שנים לא מסוגלים להסכים על שום דבר מלבד שזו הארץ היחידה לחיות בה, לא משנה מה ושהאחר יילך לארוז. אפילו חומוס אנחנו לא אוהבים באותו אופן, וטלנובלה שכולם רואים בצוותא – את זה יש רק בסרטים.

תגובות

  1. Patrick Murray הגיב:

    כנראה צפינו בשני סרטים שונים… לדעתי הטקסט שלך הרבה יותר מעניין מהסרט עצמו, אותו מצאתי ילדותי על גבול הטיפשי לחלוטין. זה כתוב, מצולם ומשוחק כמו הצגת סוף שנה של כיתה י'.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.