• סרטים חדשים: ״האירי״ של מרטין סקורסזה
  • ״עיר יתומה״, סקירה
  • ״האירי״, סקירה וניתוח סרטו של מרטין סקורסזה
  • פסטיבל פרינט סקרין 2019 יקרין שתי קלאסיקות אייטיז
  • ״ג׳וג׳ו ראביט״, סקירה מוקדמת ותיאום ציפיות
  • ״המלאכיות של צ׳ארלי״, סקירה
  • ״בשורות טובות״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • נפתח פסטיבל או לה לה! לקומדיה צרפתית 2019
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019

"אלאדין", סקירה לגרסת 2019

13 ביוני 2019 מאת אור סיגולי

אמצע השבוע, 22:00 בלילה, וההקרנה של "אלאדין" (Aladdin) מודל 2019 במרכז תל אביב מלאה כמעט לחלוטין. על אף שהוא רץ כבר כחודש ובאולמות הסמוכים מוקרנים סרטים חדשים יותר, על אף הביקורות הפושרות, על אף המתקפה שאולפני דיסני זוכים לה בעקבות החימום מחדש של קלאסיקות האנימציה שלהם. על אף כל אלו האנשים שולפים את ארנקם ומשלמים לראות אותו.
כמות האנשים שישבה אתי באולם בו צפיתי בסרט ענתה לי על, כנראה, השאלה הכי בוערת בקשר לליין הפרויקטים האלו של דיסני – פס ייצור אותו בישר "אליס בארץ הפלאות" לפני המפץ הגדול של "מליפיסנט", "סינדרלה", "ספר הג'ונגל", "היפה והחיה", "דמבו", "אלאדין" ובקרוב "מלך האריות" – בשביל מה צריך את זה?
כמעט כל טקסט על הסרטים האלו, בטח ובטח שלי, מגיע לשאלה הקיומית הזו באיזשהו שלב. בשביל מה צריך את זה? מה הטעם בגרסאות המחודשות האלו שלעולם לא עושות חסד עם המקור או משדרגות אותו? אז הנה לכם התשובה: יש לזה קהל. רבבות של אנשים שפשוט נורא רוצים לראות את הסרטים האלה לא משנה כמה עולם הביקורת עייף מהם, כמה הוא רואה את הציניות שמאחוריהם. משהו בהם מושך אותנו, ושוב גילינו שדיסני יודעים יותר טוב מאתנו מה אנחנו רוצים. לכו תתווכחו עם זה.

השאלה השנייה שתמיד עולה, היא באופן טבעי ההשוואה למקור. פה לרוב הקרב כבר ידוע מראש, בטח לאלו שגדלו על הסרטים האלו, ומדובר בכמות אנשים שאת מספרם אי אפשר יהיה לכמת.
הפעם לא יהיו לי חדשות בשבילכם, אבל אני כן אהיה נחרץ יותר – "אלאדין", הלהיט המצויר מ-1992, טוב יותר מזה החדש בכל אספקט שתוכלו לחשוב עליו. אין דבר אחד שנעשה בגרסת 2019 שמתעלה, שלא נאמר מתקרב, למקור. ישנו רק דבר אחד שהוא תוספת חדשה וטובה לסיפור, וזו דמות שולייתה של יסמין הנסיכה, דליה בגילומה של הקומיקאית נאזים פדראד (שבאופן אירוני למדי גילמה פרודיה מעולה על הנסיכה יסמין בתוכנית המערכונים SNL). היא הפוגה קומית נפלאה ומרעננת, ובזמן שאיננה יכולה להצדיק את הפרויקט הזה שביים גאי ריצ'י, היא מרגישה כמו בריזה ביום שרב.

כשזה מגיע לענייני ההשוואה, אני חושב שאולי צריך לקחת רגע צעד הצידה, ולתת לי להסביר את עמדתי לגבי "אלאדין" כי הרי ברור לנו שאפילו צל של אובייקטיביות אין פה.
"אלאדין" של 1992 הוא אחד הסרטים הכי משמעותיים בחיי. אין לי דרך פחות מביכה לנסח את זה. צפיתי בו בקולנוע לראשונה כשהייתי בן 9 וכש"לילות ערב" התחיל להתנגן הגוף שלי ננעל במושב, כשאלאדין הסתער על המסך עם "צעד לפני קו הלחם" בפעם הראשונה בחיי חוויתי את ההרגשה המוזרה הזו של להתאהב במישהו ובמקביל גם לרצות להיות הוא (קטע של גייז. נורא קשה להסביר) והחזקתי ממנו שנים דמות האנימציה הסקסית ביותר אי פעם (כלומר, עד שהגיע פלין ריידר של "פלונטר"), בנאמבר של "הנסיך עלי" המוח שלי קרס לכמה דקות, ו"עולם חדש" היה בשבילי ההתגלמות של כל מה שרומנטי בעולם הזה וסצנת האהבה הכי יפה אי פעם (כלומר, עד שהגיע "אני רואה את האור" של "פלונטר"). במרוצת החודשים לאחר מכן הלכתי אליו פעמיים נוספות, לא משנה לאיזו גרסת דיבוב.
שנה לאחר מכן הגיע לכיתה שלי תלמיד חדש מארה"ב, וכשגיליתי שיש לו עותק וידאו של הסרט (בארץ היה אפשר רק לחלום על זה כל כך קרוב ליציאתו לקולנוע) הפכתי אותו לחבר הכי טוב שלי כדי שאוכל לראות את הסרט כמה שיותר. וכמה שראיתי אותו. בנוסף, היה לי את הפס-קול המקורי באנגלית על קלטת שנוגנה ללא הפסקה עד שהגיע הפס-קול של "ספרות זולה" (על קלטת, כמובן), ועל אף אהבתי הבלתי נגמרת ל"היפה והחיה" ו"מלך האריות", זהו ללא ספק "אלאדין" שנשאר הכי קרוב ללבי.

ועדיין, זה לא שניגשתי אל הגרסה הנוכחית בזעם של טרולים כי הנה גנבו לי את הילדות. אף פעם לא הבנתי את קו המחשבה הזה, האמת. זה בעיקר גרם לרמת העניין הראשונית שלי להיות נמוכה למדי, מה שנראה כמו הווייב הכללי בכל מקרה. אבל סקרנותי כן עלתה כאשר הדיווחים שהסרט פחות נורא ממה שחשבנו החלו להגיע. ואולי בכלל מדובר באפקט "דמבו"? להזכירכם, השיווד הקודם של דיסני, שיצא לפני לא יותר מארבעה חודשים, היה קטסטרופה כל כך מוחלטת, שכל דבר לאחריו פתאום נראה כמו יהלום, ולאו דווקא לא מלוטש.
כך שאל "אלאדין" נכנסתי אדיש למדי. מקווה לטוב אבל מצפה לגרוע, והאמת היא שזה התחיל לא משהו. סיפור המסגרת ובו וויל סמית' מתחיל לגולל את קורותיה של מנורת הקסמים שנמצאה על ידי בחור עני ומרוד בעיר אוריינטלית מונפצת ובזכותה מצא את אהבת חייו, נראית רע מאוד. הסט עצמו מרגיש לא מושקע מספיק וקול השירה של סמית' מאוד לא מרשים למי שזוכר את המנעד הרחב של רובין וויליאמס (שגם דיבב את הרוכל בתחילת הסרט). אז זה אמנם משתפר משם, אבל רק עד גבול מסויים.

למרבה הצער "אלאדין" 2019 מפדח טוטאלית בשלושה אלמנטים די קריטיים. הראשון הוא העיבוד המחודש לשירים המדהימים של אלן מנקן וטים רייס. זה באמת מכאיב באוזניים. הגרסאות החדשות שטוחות וההפקה שלהם צורמת נורא בניסיון להעביר אותם מודרניזציה עם כלים חדשים וקצב שונה. אין אפילו שיר אחד ששורד היטב בגרסה המחודשת, וכדי להוסיף חטא על פשע התווסף שיר חדש, שהוענק לדמותה של הנסיכה יסמין (שהייתה נטולת סולו במקורי). לזוועה הזאת קוראים "ספיצ'לס", והיא מופיעה פעמיים, פעם אחת בגרסת אינטרו ואז בגרסה מלאה שאני לא בטוח מי חשב שהמילים והלחן מתיישבים באיזשהו אופן אורגני בעולם של הסרט. זה ממש מעלה גיחוך. לנסיכה יסמין בהחלט מגיע שיר משלה, והשחקנית נעמי סקוט היא מישהי שכולנו נשמח לראות מופיעה על המסך גם בעתיד, אבל החיקוי "לט איט גו" הכוכב נולדי הזה לא עושה טובה לאף אחת משתיהן.

הדבר השני שהרס לי כל רגע במהלכו, הוא הג'יני. וחשוב לי לעשות את ההפרדה – כאשר וויל סמית' מופיע ללא מעטה האפקטים הכחלחל הוא באמת מקסים. התזמון הקומי יושב טוב ולמרות שלוקח המון זמן להדוף את זיכרון רובין וויליאמס (אם בכלל), סמית' עושה יופי של עבודה. הבעיה היא באפקטים שאינם בסטנדרטים שאנחנו רגילים אליהם. בכל פעם שהג'יני הכחול נמצא על המסך, זה נראה כאילו מישהו גזר והדביק את שרק לצד השחקנים בני האדם. זה צורם, זה מוזר, וזה מוציא מהסרט.
האמת שבאופן כללי הסרט לא נראה טוב, ואם האוסקר הולך לפרגן ל"אלאדין" בגזרת העיצוב והתלבושות זה יהיה לדיראון עולם. גרסת 2019 נראית כמו הפקת חינוכית לסרט המקורי ולרגע לא נשברת האשליה שמדובר באולפן. זאת אולי הפקת ה-180 מיליון דולר הכי לא מרשימה שראיתי.

מכת המוות השלישית של הסרט היא ללא צל של ספק הדמות של ג'פאר. אמנם מלכתחילה לא מדובר באחד הנבלים הגדולים ביותר של דיסני (על אף העבודה הקולית המשובחת של ג'ונתן פרימן בגרסה האנגלית ואלי גורנשטיין בזו המקומית), אבל כאן הליהוק של הוואזיר חורש הרעות היא רמה מתחת לחרפה. אני לא חושב שזאת אשמתו הבלעדית של מרוואן קנזארי (הבחור המסכן כרגע חתום על כמה מהכישלונות הגדולים ביותר של הוליווד, כמו "בן-חור" ו"המומיה") אבל קנזארי פשוט הולך לאיבוד ועל כן האנטגוניסט הראשי כאן הוא חיוור לחלוטין. זה כל כך זול, שקנזארי כג'פאר עבר לי יותר כמו פנטזיה ערבית מאיזה סרט גיי-פורן מבית "בויז אוף איזראל" ונשבע לכם שבכל סצנה בהשתתפותו הייתי בטוח שעוד שנייה יונתן אגסי יוצא מאחורי אחד מעמודי הקרטון של הסרט לבוש בטוגה ותרבוש ונותן מבט ארוך מדי במנורה שלו.
כשחושבים על זה אולי לא הייתי צריך ללכת לסרט במהלך שבוע הגאווה… איפה הייתי? אה, כן…

ההפתעה החיובית היחידה שלי בסרט, ושוב – אני לא אומר שזה מצדיק משהו אבל כשיש משהו חיובי כדאי להתייחס אליו, הוא מנה מסעוד בתפקיד הראשי של אלאדין. הבחור הזה ממש מקסים, ומצליח להחזיק על עצמו הופעה ראויה גם כשהוא בתוך מישמש אפקטים מתיש לעיניים, גם בכוריאוגרפיה מפוקפקת, וגם כשהוא צריך לשחק גיבור רומנטי עם דיאלוגים נדושים. וויל סמית', כאמור, שורד את הסרט הזה היטב, אבל זה מסעוד שמנצח הכל מבחינתי.

אפשר לדבר גם על ה"תיקון" שעושה "אלאדין" החדש לבעיות הגזענות והייצוג הבעייתי של ערבים בסרט המקורי, ואיזה כיף לראות הפקת ענק שמרוויחה כסף בלי שחקן לבן אחד. אבל הציניות שבי אומרת שגם הפעם הוליווד תילמד את הלקח הלא נכון, ובמקום ללקות בעיוורון הצבעים אליו אנחנו מייחלים כבר שנים, פשוט תמשיך למחזר את עצמה שוב ושוב. כך שאיזושהי בשורה טובה לא מצאתי ב"אלאדין" החדש, אבל אתם יודעים מה, הוא גם לא איום על הסדר הטוב. הוא אפילו לא מעורר כעס או רגשות גדולים מדי. בסך הכל פרויקט בינוני שבוודאי יעלם כלעומת שבא. לפחות לעשרים השנים הבאות, עד שינסו לעשות אותו מחדש.

ובונוס – המצעד המתעדכן של הגרסאות המחודשות של דיסני:
1. "ספר הג'ונגל"
2. "מליפיסנט"
3. "היפה והחיה"
4. "סינדרלה"
5. "אלאדין"
6. "אליס בארץ הפלאות"
7. "דמבו"