• אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • סרטים חדשים: ״רומא״ של אלפונסו קוארון בכל המסכים
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

"אלמנות", סקירה

17 בנובמבר 2018 מאת אור סיגולי

סך המרכיבים של הסרט "אלמנות" (Widows) הוא בפני עצמו משהו שנועד לעורר סקרנות. מבוסס על מיני סדרה בריטית ששודרה ב-1983 ו-1985, הסיפור ממוסגר כמ"דרמת אקשן שוד-נקמה נשית", התסריט נכתב על ידי ג'יליאן פלין (הסופרת והתסריטאית של "נעלמת" והמיני-סדרה "חפצים חדים"), עם קאסט משוגע, ובמאי שכאילו הוצנח פנימה מיקום אחר לחלוטין.
מי שנקרא לנווט את דרמת האקשן הזו הוא סטיב מקווין, האמן שהפך להיות במאי אהוב מבקרים אחרי שביים את סרט הארט-האוס "רעב", שגם התגלה כאחד מסרטי הכלא הטובים ביותר בכל הזמנים, המשיך לדרמה הפרובוקטיבית "בושה", ומשם זינק ל"12 שנים של עבדות", זוכה האוסקר הראשון שביים במאי שחור.
זה בערך כמו לתת למאסיב אטאק להפיק אלבום לאימג'ין דרגונס. הסגנון הכבד ומלא הפאתוס של מקווין בשלושת סרטיו עד כה ממש לא הסתדר עם החומר עליו מבוסס "אלמנות", ובזמן שלא מדובר באיזה אירוע תקדימי (סטיבן סודרברג הגיע ל"רומן לא חוקי" אחרי דרמות אוף-ביט כמו "האדם הנרדף" ו"מלך הגבעה". דיויד או. ראסל עשה את "שלושה מלכים" אחרי קומדיות קטנות כמו "אני, אשתי ואמי החורגת"), הפיוז'ן הזה נשמע מעניין ומושך אפילו לאנשים, כמוני, שלא חושבים שסרטיו האחרונים של מקווין התקרבו לרמת סרטו הראשון.

אבל כש"אלמנות" נפתח זה מרגיש כאילו השילוב הזה נועד לקרות, ומטופש היה לחשוב אחרת. מקווין (שגם חתום על התסריט) פותח את הסרט באוקטן גבוה ומעיד על ורסטיליות די מרשימה בין מבע קולנועי עמוס כוונה לבין קינטיות פעולה מסחררת. בין שוד שהשתבש, המצולם כמעט כולו מאחוריה של ואן פתוחה, מקווין ועורכו ג'ו ווקר (העורך הדי-קבוע גם של מקווין וגם של דני וילנוב, שיהיה בריא) חותכים לסצנות קצרצרות של ארבעת השודדים דרך עיניהן של נשותיהם. ניתנת לנו אינפורמציה דלה אך אפקטיבית לגיבורתנו שיאלצו להמשיך את דרכם של בעליהן הנפשעים כדי להצליח לשרוד, ומשם הקנבס נפתח עם סיפור משנה על מאבק בחירות בשיקגו. "אלמנות", תוך כמה דקות ספורות, בורא עולם סופר מעניין שנשלט על ידי הגמוניה גברית-לבנה שמתחתיה פועם ועולה המיעוט, נשי או שחור או שניהם, שייאלץ, כשגבו אל הקיר, לתפוס חזקה על סביבתו וחייו.
פריסת לוח המשחק לא יכולה להיות מלהיבה יותר, כזו שלא הייתה מביישת את דיויד סיימון, בטח כשהיא נתמכת על ידי צוות שחקנים שכמעט כל פרצוף בו הוא מוכר, ובה המון רבדים שכל אחד מהם יכול להחזיק סרט בפני עצמו.

מקווין וג'יליאן עושים סרט מאלו שמכנים "רוח התקופה", שמזכיר ביותר מאופן אחד את "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" מלפני שנה בדיוק. "אלמנות" מציג נשים שכמעט כולן בוטלו או הוגדרו על ידי הגברים בחייהן, בעלים או בוסים, עוסק בזעם שחייב להתפרץ, ובאלמנטים של גזענות והיררכיה. למרבה הצער, גם החוויה שהייתה לי עם "שלושה שלטים" מזכירה מאוד את זה של החדש – ככל שנכנסים לעניינים זה מרגיש כאילו העומס מתחיל לאט לאט להכביד על הסרט, שבעיני רגליו לא הצליחו לסחוב את המשא. נאמר זאת כך, אמנם ידעתי לפני הצפייה שהסרט מבוסס על מיני-סדרה בת 12 פרקים, אבל גם אם לא הייתי יודע הייתי מנחש. זאת מכיוון ש"אלמנות" נוגס ביותר ממה שהשעתיים שלו מאפשרות לו לבלוע, רק נוגע בנושאים ולא מטפל בהם באמת, רוקד על יותר מדי חתונות אך בסופו של דבר משאיר מאחוריו – כן, אני הולך לעשות את זה – חבורה של אלמנות במשבר.

שחיתות שלטונית, חטאי אבות, אלימות, דיכוי נשי על שלל סוגיו, פער דורי, תאוות בצע, גזענות, קפיטליזם, פוליטיקה, כל אלו קיימים בסרט אבל מקבלים טיפול מילולי בלבד, מוצגים על ידי דיאלוגים שכתובים באופן סביר במקרה הטוב, ככה זה כשאין זמן לסאבטקסט כי חייבים לקדם את העלילה. מה שמתסכל הוא שבכל זאת אפשר לראות כמה טוב זה יכל היה להיות, כאילו מקווין ניסה לעשות משהו אבל כוח חיצוני הרס לו את התכניות.
יש למשל שני דברים מאוד דרמטיים בסרט שמובאים באופן מאוד מעודן ואלגנטי, מאפשרים לנו להשלים את האינפורמציה לבד, אבל פתאום מוצגים לנו בצורה הכי בוטה שיש.
רגע אחד, בלוויית בעלה בתחילת הסרט, מניחה גיבורת הסרט ורוניקה פרח ליד מצבה אחרת, ורק מהשוט הקצרצר הזה אפשר להבין את הטרגדיה המשפחתית הקודמת שלה. זה חזק מספיק, אבל מקווין הרגיש את הצורך גם להראות לנו את התקרית האיומה, בסצנת פלאשבק כל כך תוקפנית ומיותרת שהיא מרגישה כמו פארסה, ואכן הוציאה פרצי צחוק מהקהל סביבי. השנייה קשורה לגילוי קיצוני לקראת הסוף, בה ורוניקה מבינה שמאחורי דלת אחת נמצא משהו שיטלטל את חייה, כזה שכל צופה שהיה קשוב יכול להבין לבד. גם הפעם מקווין לא עוצר בעצמו, וחושף באופן מלאכותי את מה שיש מאחורי הדלת בלי נוכחותה של הגיבורה, הורס מה שיכל להיות טוויסט עצום ממש בדקות האחרונות של הסרט.
האמת היא שגם כסרט שוד, "אלמנות" לא לגמרי מחזיק. השוד עצמו לא מאוד מעניין או מתוחכם והוא נדחק לשלבים מאוד מאוחרים לקראת הסוף. בעצם גם כסרט על פוליטיקה הוא מהיר ודל מדי. אנחנו מתוודעים למצב המירוץ בין המתמודדים כשמישהו זורק לנו אינפורמציה בלי שנבין מה בעצם קורה בשטח, ומה גורם לשינויים, אלו שבהתחלה נדמו כבלתי אפשריים. למעשה, אין באמת שום תת-ז'אנר שבו הסרט מצטיין, כשחושבים על זה.

אלו עומדים בניגוד עצום לכמה סצנות פשוט מדהימות, כמו דיאלוג מאוד משמעותי שמתקיים כולו ברכב נוסע, כאשר המצלמה מקובעת על מכסה המנוע ואנחנו לא רואים את הדוברים, רק חשים את הדינמיקה ביניהם, מתרכזים בדרך הקצרה שעושה המכונית משכונות העוני לבתים המפוארים של שיקגו, מחריפים את האבסורדיות של האיזור.
אם להיות כן, חוסר האחידות הזה הוא משהו שהרגשתי גם ב"בושה" וגם ב"12 שנים של עבדות". התנגשות בין רגעים מרהיבים קולנועית שבעזרת אלמנטים דלים למדי הופכים להיות עוצרי נשימה, אל מול נגיחה בראש של הצופים, שיחות מסומנות ומלאכותיות שנועדו להעביר נקודה ואלמנטים שלא מתחברים לכדי יצירה אחת.

בקטע די מדהים, כל מה שאני לא אוהב בקולנוע של מקווין מגולם באופן כמעט מושלם בוורוניקה, הדמות הראשית של הסרט, אותה מגלמת ויולה דייויס.
אני לא חושב שיש מישהו על פני האדמה שיכול לפקפק ביכולותיה של השחקנית הנהדרת הזו שגנבה את ההצגה בתפקידי משנה ב"סולאריס" ו"ספק" לפני שהפכה להיות זוכת האמי השחורה הראשונה בקטגורית שחקנית הדרמה ("המדריך לרוצח") וזוכת אוסקר ("גדרות"), אבל אני חושב שהופעתה ב"אלמנות" היא הפחות מוצלחת שלה מכל מה שראיתי ממנה, לא מעט בגלל הכתיבה והבימוי. ורוניקה היא דמות שאנחנו לא יודעים מי הייתה לפני מות בעלה ואנחנו חווים אותה אך ורק דרך ימי האבלות, מה שהופך אותה לדמות מונוטונית, תיאטרלית ומאוד לא מעניינת – בניגוד מוחלט לדמויות האחרות. זאת אחת הסיבות שהסצנה האחרונה שלה מרגישה מודבקת ומלאכותית נורא, והיא מאבדת פוקוס לצד שחקני המשנה.

מעבר אליה, קאסט החלומות של "אלמנות" הוא לגמרי זה שמציל את הכתיבה שכאילו תמיד נבלמת לפני שהיא מצליחה להיכנס לעומקי העניין, ואת עיצוב הדמויות הבעייתי. מישל רודריגז כאילו מביאה את כל מה שהיא שכחה לעשות בסדרת "מהיר ועצבני" ויוצקת כל כך הרבה כאב ועדינות לתפקיד שלה, שהיא יוצאת מדהים אפילו מסצנה בעייתית במיוחד שגרמה להרבה מהנוכחים באולם לזוז באי נוחות. גם קולין פארל ובריאן טיירי הנרי יציבים ומשובחים משני צדי המאבק הפוליטי, ודניאל קאלויה (המועמד לאוסקר על "תברח") הוא היחיד שחשב שמדובר בסרט אקשן ללא יומרות ויצר נבל מעולה על אף שהוא פועל על תו אחד מההתחלה ועד הסוף.
קארי קון ("הנותרים", "נעלמת") די מתבזבזת ויחד עם ג'ון ברנתהל ("המעניש"), ג'קי וויבר (בהכי קרוב שלה ל"ממלכת החיות"), גארט דילהאנט ("לופר"), ג'ון מייקל היל וסינתיה אריבו ("זמנים קשוחים באל רויאל") מתבהר שהיו פה המון סצנות שנפלו בשלב ההפקה או העריכה.

אבל על אף הקאסט העצום והנהדר הזה, יש בדיוק שניים שחוטפים את הסרט לעצמם. הראשון הוא רוברט דובאל, בקומץ סצנות, כולן בעייתיות נורא מבחינת ביצוע, ואת כולן הוא מציל, מרהיב עם כל כך הרבה עוצמה שקל לשכוח שמדובר באיש שמתקרב ליום הולדתו ה-88. אני יכול לראות סרט רק עליו.
השנייה, והסיבה העיקרית לראות את הסרט מבחינתי, היא כמובן אליזבת דביקי, שנמצאת פסיעה מלהיות שחקנית הבית של סריטה. הגברת היפייפיה הזו הדהימה אותי לראשונה ב"גטסבי הגדול" אבל זאת הייתה רק ההתחלה. לאחר מכן, ב-2015, דביקי התפוצצה עם הופעת המחץ שלה ב"שם קוד מ.ל.א.ך" וגם ב"מקבת'" ו"אוורסט" שם הייתה מעט יותר פונקציונלית, אבל עדיין משובחת. ב"אלמנות" דביקי הופכת תוך דקה לדמות המעניינת ביותר, כנראה היחידה שעוברת תהליך אמיתי, וכל רגע שהיא איננה על המסך הוא בזבוז. הייתי אומר שזה התפקיד הטוב ביותר שלה השנה, אבל דביקי כבר הפילה אותי לרצפה לפני כמה חודשים בתפקיד בלתי נשכח בסרט "הסיפור" (The Tale) של HBO, שאני עדיין חוטף צמרמורת כשאני חושב עליו. כבר מעכשיו אני דופק את הראש על זה שהיא לא תגיע לאוסקר השנה.
ואם כבר אוסקר, אם הייתי צריך להצביע לסרט זה היה כנראה בקטגורית התלבושות, אותן עיצבה ג'ני איגן ("חיות אמריקאיות", "בלש אמיתי"). הלוואי והאקדמיה תראה איזה דברים מדהימים היא עשתה פה בשביל הקאסט.

אמנם רציתי לאהוב את "אלמנות" הרבה יותר, אבל על אף כל מגרעותיו לא הייתי ממהר להגיד שמדובר בסרט רע, או אפילו במילים קטלניות יותר כמו "כישלון" או "פספוס". הוא ללא ספק איננו מצליח בכל המטרות ששם לעצמו, אבל הוא כן מהנה רוב הזמן בזכות צוות השחקנים וההברקות הקטנות של מקווין, שאני באמת מאמין שיש בו עוד איזה "רעב" לתת לנו, סרט לא מתפשר שחונק את הנשמה ומייצר קולנוע בלתי נשכח. מצד שני, קל להבין למה הוא לא מעוניין לחזור לאחור, ואם לשפוט לפי התגובות על "אלמנות" בארה"ב, הוא עדיין במסלול נסיקה.