• סרטים חדשים: ״בשורות טובות״ של ארז תדמור
  • פסטיבל פרינט סקרין 2019 יקרין שתי קלאסיקות אייטיז
  • ״ג׳וג׳ו ראביט״, סקירה מוקדמת ותיאום ציפיות
  • ״המלאכיות של צ׳ארלי״, סקירה
  • ״בשורות טובות״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • נפתח פסטיבל או לה לה! לקומדיה צרפתית 2019
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019
  • מצעד סרטי העשור של סריטה - ארבעת הגדולים

"גטסבי הגדול", סקירה

18 במאי 2013 מאת אדוה לנציאנו

כדי להנות – או אפילו רק לא לסבול – מ"גטסבי הגדול" (The Great Gatsby) ׂשל באז לורמן, אולי מוטב לשכוח מקיומו של "גטסבי הגדול" של פ. סקוט פיצג'רלד. זה לא שלקלאסיקה הספרותית של פיצג'רלד אין פוטנציאל להיתרגם היטב לקולנוע. אבל לא הבמאי של "מולין רוז'" (Moulin Rouge!) ו"רומיאו וג'ולייט" (Romeo + Juliet) יעביר את האיכויות העדינות, המאופקות והביקורתיות שבטקסט המקורי. תחת זאת, אפשר ובצדק לצפות שהוא יפספס (גם אם במכוון) את מהותו של הספר ויתענג דווקא על הצדדים שפיצג'רלד כל כך מקפיד לבקר – הראוותנות, הגודל, הויזואליה המרשימה של השחקנים וכל מה שמקיף אותם.

"גטסבי הגדול" של לורמן נאמן למדי לעלילת הרומן. המספר (כאן הקריין) הוא ניק קארוויי (טובי מגווייר), צעיר עני למדי, בוגר מלחמת העולם הראשונה, שמגולל את ההתרחשויות של קיץ 1922, בו עבר לגור באזור העשירים החדשים של ניו יורק. מעבר למפרץ, באזור הכסף הישן, מתגוררים בת-דודתו היפהפייה דייזי (קארי מאליגן) ובעלה טום (ג'ואל אדג'רטון), ובבית האחוזה השכן אל ניק גר ג'יי גטסבי המסתורי (לאונרדו דיקפריו). מדי סוף שבוע מתקיימות מסיבות עצומות בגודלן באחוזתו של גטסבי, אליהן מגיעים כל המי והמי של ניו יורק, אבל נראה שמלבד שמועות מוגזמות, אף אחד לא באמת יודע מי הוא גטסבי. באחד מסופי השבוע הללו ניק מקבל הזמנה למסיבה של גטסבי, שמהווה את תחילתה של מערכת היחסים בין השניים, שגטסבי יוזם ומשמר. אבל זו לא עומדת במרכז הסרט, כי אם מערכת היחסים בין דייזי לגטסבי. השניים, כך מתברר, היו בזוגיות לפני המלחמה, אבל היות וגטסבי נעלם לאחריה, דייזי נישאה לטום. כעת גטסבי, שעדיין מאוהב בדייזי עד כלות וחי את התקווה שהשניים יהיו יחד שוב, מבקש מניק שיארגן מפגש ביניהם. דייזי, זנוחה ונבגדת על ידי בעלה, נופלת בחזרה לזרועותיו של גטסבי, ונדמה שהתקווה שנצר משך כל השנים הללו עומדת להתממש.

אני עשיתי את הטעות של קריאה מחודשת של הספר זמן קצר בטרם הצפייה בסרט, ולכן איני יכולה שלא להתייחס לטקסט של לורמן בלי להתייחס לטקסט המקורי של פיצג'רלד. ומהבחינה הזו, ההתחלה של הסרט דווקא נראתה לי מבטיחה. הרומן מסופר מזווית הראייה של ניק, וכך גם הסרט, שמלווה בקריינות של ניק/מגווייר. בבחירה חכמה, לורמן הוסיף מסגרת סיפורית שמצדיקה את ה-voice over – ניק מספר את הסיפור לפסיכיאטר שלו, שלאחר מכן מבקש ממנו להעלות אותו על הכתב. זו דרך מצויינת להשתמש בשורות הנפלאות של פיצג'רלד מבלי שהן תשמענה תלושות, אבל היה מצער לראות שלפרקים המצע המבטיח הזה התבזבז, כשלורמן החליט לשכתב את הטקסט המקורי או לבחור מתוכו קטעים פחות מוצלחים על חשבון קטעים טובים יותר, בעיניי. כמו הספר, רוב הסרט מועבר מנקודת הראייה האקסקלוסיבית של ניק, ואנחנו צופים בסצנות שבהן הוא נוכח, גם אם רק כצופה. אולם, בנקודות שבהן יש חריגה, כשהצופה נחשף לסצנות שניק לא יכול היה להיות חשוף אליהן, ההיגיון של המסגרת הסיפורית הזו קורס.

טקסט נוסף שההשוואה אליו מתבקשת הוא העיבוד הקולנועי ל"גטסבי הגדול" מ-1974, המוכר והמצליח ביותר מבין ארבעת העיבודים הקולנועיים שקדמו לסרט של לורמן. בעיבוד מ-74' של הבמאי ג'ק קלייטון, כיכבו מיה פארו בתור דייזי ורוברט רדפורד כגטסבי, וגם הוא היה נאמן מבחינה עלילתית למקור הספרותי, אולי בזכות העובדה שעל התסריט חתום פרנסיס פורד קופולה. כמעט מכל פריזמה אפשרית, "גטסבי" של 2013 עולה על גרסת שנות ה-70, ובראש ובראשונה באספקט המשחק/ליהוק. השחקנים של לורמן אמנם לא עושים עבודה יוצאת מן הכלל, אבל החזות והמחוות שלהם כל כך דומות לאופן בו הדמויות מתוארות אצל פיצג'רלד, שעבורי זה היה יותר ממספיק (ועל כך תוכלו לקרוא יותר בניתוח הבעל"ט של עופר). יש משהו משונה בהגשה של השחקנים, שנעה בין משחק מודרני למשחק פומפוזי ומלא פאתוס שמאפיין סרטים ישנים יותר. העובדה שמדובר בסרט תקופתי בוודאי לא מחייבת סגנון משחק תקופתי, אבל בחלקים המוגזמים יותר של הסרט הוא בהחלט כזה. על הברקות המשחק האמיתיות אחראי דיקפריו, שמצליח להתאפק ולרגש היכן שזה נדרש.

רכיב נוסף וחשוב שקיים אצל לורמן ונעדר כמעט לחלוטין מהעיבוד של קלייטון/קופולה הוא הערך המוסף שתורם הפן הוויזואלי לסרט. כצפוי מסרט של באז לורמן, "גטסבי הגדול" הוא סרט יפהפה, גדול ומרשים. זו מכשלה כמו שזו מעלה. מכשלה, כי לורמן חוגג את המסיבות, את השפע ואת היופי שעומדים לרשותו ונשאב אל תוכם הרבה יותר משהוא בוחן או מבקר אותם. זה בהחלט מסב לא מעט עונג חזותי, אבל גם לרוב מחמיץ את הנקודה, או לפחות את זו של הספר. וזו מעלה, כי יש בעונג הזה משהו שמצליח בו זמנית גם להיות דוחה: עומס כה גדול ויפה, עד שהוא הופך למכוער. העריכה המהירה, תלת המימד, המוסיקה המתפרצת, כמות הניצבים המסחררת, הבגדים הנוצצים – הכל קורה כל כך מהר וכל כך הרבה, שזה גורם לבחילה, אם לא להתקף אפילפסיה. ומבחינה זו דווקא ניתן לומר שלורמן לא פספס את המהות של הספר, אלא הצליח להעביר אותה, פשוט בדרך שונה. במקום בשורות העוקצניות והמנוסחות היטב של פיצג'רלד, הוא עשה זאת באמצעים העומדים לרשותו כבמאי, וספציפית כבאז לורמן.

כי בעצם, העניין באדפטציות מספרות לקולנוע הוא לא בהכרח הדיוק בפרטי העלילה או באופן העברת הסיפור. אם שתי היצירות היו זהות אולי לא היה טעם בקיום של שתיהן. הדבר המעניין באמת הוא השימוש בכלי המדיום הייחודיים לקולנוע כדי להעביר בצורה חדשה רעיונות שהועברו בכלים ספרותיים. ולכן מהבחינה הזו אני מצדיעה לבאז לורמן, שהצליח, הגם שאולי בטעות, לעשות את מה שהוא יודע כדי להמחיש את הסיאוב שבראווה, מה שמהווה את אחת התמות המרכזיות בספרו של פיצג'רלד. זה גם המקום לציין שהשימוש של "גטסבי הגדול" בתלת-מימד לא היה רק גחמה ראוותנית, אלא ממש תרם ליצירת משמעות, ולפחות עבורי הייתה זו פעם ראשונה בה סרט עשה זאת. אבל לצערי, גם ההצלחה הזו הייתה מוגבלת, דבר שבא לידי ביטוי מאוחר יותר בסרט. כאמור, לורמן נשאב אל תוך הגודל והיופי, מה שמוביל לכך שהוא לא מתאפק במקומות בהם איפוק מאוד נדרש, ובמערכה האחרונה של הסרט כמויות הקיטש הנדוש והאווילי נשפכות כמו אלכוהול בייצור לא חוקי בשנות ה-20. כאן, הסרט גירד את תקרת הגיחוך והפאתטיות, ואיבד אותי על אף כל הנכונות.

the-great-gatsby

תגובות

  1. עמרי הגיב:

    תודה 🙂

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.