פסטיבל חיפה 2018: "הגננת" האמריקאי, "סיבל", "חיה", "במעברים", "האשמים" והזוכים בכל המסגרות

לפני דקות ספורות הוכרזו הזוכים במסגרות השונות של פסטיבל חיפה ה-34 ובעצם בשלב הזה אנחנו כבר חייבים להתמודד עם כך שחג הקולנוע הכרמלי של 2018 הגיע לסיומו. אמנם יש עוד יומיים לפסטיבל, ואני כמובן אמשיך להיכנס ולצאת מהאולמות עד סרט הנעילה, אבל זהו הדיווח האחרון שלי.
זה עבר כל כך מהר שאני עדיין בהלם שהנה עוד רגע חוזרים לשגרה ומתחילים לספור את הימים עד הפסטיבל הבא.

בדיווח הזה נתחיל עם הזוכים בכל המסגרות, ומשם נמשיך לעוד חמישה סרטים שראיתי מאז הדיווח האחרון (אני כמובן לא כותב על כל מה שראיתי, כי יש גבול לטרחנות, אלא רק על מה שמעניין בעיני. סרטים שאולי תרצו לסמן ולמצוא בהזדמנויות נוספות), ביניהם רימייק אמריקאי לסרט ישראלי, סרט טורקי, סרט ארגנטינאי, סרט גרמני וסרט דני. וכולם רק עם מילה אחת בשמם.

דיווח ראשון: "אסאקו 1 ו-2", "מלחמה", "גלאובנברג"
דיווח שני: "לורו", "מנדי", "עכו חלומות", "אנג'לו", "זכרונות?", וקצת על "שלושה זרים זהים" ו"בערה"
דיווח שלישי: "53 מלחמות", "זבובים בחורף", "ללא עקבות", "בוקר טוב ילד" וקצת על "פרא אציל" ו"אהבה בימים קרים"

בנוסף אלי, עופר כתב באריכות על "לא אכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים", "פיל יושב מבלי לזוז", ועל "נשים מתות מהלכות", "דובלטוב" ו"המטען" במכה אחת, ויהיו עוד עד תום הפסטיבל.
נראה לי, בגדול, שכיסינו את זה לא רע.
מכיוון שיש לי עוד יומיים אני לא יכול עדיין לסכם או לבחור את הסרט האהוב עלי, אבל אני כן חייב להגיד שהבוקר "לזרו השמח" (Lazzaro Felice) טיפס לראש הטבלה, מתמקם שם עם "חיות אמריקאיות", "אהבה בימים קרים" ועוד סרט אחד שיופיע בסקירה הזאת ממש. סרטה של אלבה רורוואכר קיבל מקום בסריטה בדיווחי קאן של אורון, ובעיני זה מאסטרפיס מוחלט. הוא אמור לצאת להקרנות מסחריות בחסות סרטי יונייטד, אז נקווה שזה אכן יצא לפועל.

כמו בכל שנה, אני חייב תודה ענקית ונרגשת לדורית חורדי, הדס שפירא וענת גולן מיח"צ הפסטיבל שדאגו לי ולעופר בכל יום, תמיד עם חיוך ואהבה גדולה, וכמובן לכל האנשים הרבים שגרמו לדבר הנפלא הזה לקרות. פסטיבל חיפה הוא אי השפיות השנתי שלי בכל שנה, עשרה ימים בהם העולם האמיתי מרגיש רחוק ולא רלוונטי, ובכל שנה הלב שלי נשבר עם סיומו כשבמקביל צברתי כוח לעבור עוד שנה.
אני גם רוצה להגיד תודה לעופר שמילא את הימים בהם הייתי צריך לישון או לכתוב, וכמובן לכל הקוראים והקוראות שקראו אותנו. המספרים שלנו תמיד מקפצים במהלך הפסטיבל, ואני אוהב לחשוב שגם אנחנו תרמנו במשהו להצלחה שלו.

תל אביב על האש

הזוכים של פסטיבל חיפה 2018

התחרות הישראלית:
הסרט הישראלי העלילתי הטוב ביותר: "תל אביב על האש"
סרט הביכורים הטוב ביותר: "בלי דם" – יוסף אל-דרור
פרס התסריט הטוב ביותר: "תל אביב על האש" – סאמח זועבי
השחקן הטוב ביותר: "פרא אציל" – נווה צור
השחקנית הטובה ביותר: "טרילוגיה על אהבה: עירום" – לליב סיון
העריכה הטובה ביותר: "טרילוגיה על אהבה: עירום" – ירון שני
הצילום הטוב ביותר: "עץ תאנה" – דניאל מילר
הסרט התיעודי הטוב ביותר: "ארמי אוף לאברז בארץ הקודש"
הסרט התיעודי הטוב ביותר – ציון לשבח: "מוייסרים"
סרט אנימציה קצר: "כיצד ומדוע התפוגג יהושוע"
סרט אנימציה קצר – ציון לשבח: "חלומות על מקום אחר"
סרט עלילתי קצר מבית ספר לקולנוע: "אאוט" – אלון סהר (אוניברסיטת תל אביב)
סרט תיעודי קצר מבית ספר לקולנוע: "מלכה מלכה" – מאיה יבין (בצלאל)
סרט עלילת קצר עצמאי: "ביקור בית" – יותר כסלו ואייל צדיק

תחרות כרמל לקולנוע בין לאומי: "נשים מתות מהלכות" – הגר בן אשר
ציון לשבח: "אישה במלחמה" – בנדקיט ארלינגטון

תחרות בין יהדות לישראליות: "המתרגם" – מרטין סוליק
ציון לשבח: "העברים" – יאיר קידר

תחרות עוגן הזהב: "הבת שלי" – לאורה ביספורי
ציון לשבח: "ההכרזה" – מהמוט פאזיל ג'ושקון

פרס פדאורה של תא המבקרים: "המטען" – אוגניין גלאנוביץ'
פרס פדאורה להישג אומנותי יוצא דופן: "פרא אציל" – נווה צור (שחקן)

ועכשיו, לסרטי הדיווח האחרון…

"הגננת" – The Kindergarten Teacher

הרימייק האמריקני/בריטי לסרט הישראלי "החוב", שביים גאי מאדין על פי אסף ברנשטיין ועדו רוזנבלום, הוקרן בפסטיבל חיפה 2010, ועכשיו, שמונה שנים לאחר מכן מגיע – אם אינני טועה – הרימייק הקולנועי האמריקאי הגדול הנוסף לסרט ישראלי, הפעם מדובר ב"הגננת".
קוראי סריטה ודאי קראו לא מעט על סרטו השני של נדב לפיד, שיצא ב-2015, בעיקר דרך עופר שמצא עוד ועוד רבדים בסרט יוצא הדופן הזה, שזכה לחיבת סריטה המוחלטת. המפיקות הישראליות של הסרט, טליה קלינהנדלר ואסנת הנדלסמן קרן, יצאו לאחר מכן להרים גרסה אמריקאית, וגייסו את הבמאית שרה קולנג'לו ("תאונות קטנות", המוקרן ב-yes מדי פעם) להביא את סיפורה של גננת חובבת שירה, שמגלה כישרון יוצא דופן באחד הפעוטות בגן שלה, ומחליטה להגן עליו מפני הבינוניות והשחיקה של העולם, אלא שעשו שמות גם בה וחיסלו את חלומותיה, ולוקחת את העניין קצת רחוק מדי.

ישנם אי אילו שינויים, באופן טבעי, בין שתי הגרסאות. הבולטת בהן, למשל, היא שהמקור ארוך בכחצי שעה מזה החדש, אבל זה אולי השוני הקוסמטי ביותר. שני הדברים המשמעותיים ביותר, בעיני, בהבדלים בין שני הסרטים, שהופכים אותם לתאומים לא זהים, הם קודם כל, אה, נקרא לזה "הנגשת" הסרט לקהל רחב יותר, והליהוק של הדמות הראשית. אל דאגה, אפרט.

הסיבה המרכזית שהפכה את "הגננת" של לפיד לסרט מאוד מפצל קהל היא השפה הקולנועית שלו, שלא הולכת על קונבנציות מוכרות, מעמיסה על הצופה, ומאתגרת את הדרך בה הסיפור מסופר. כך למשל דמויות מדברות ישירות את המצלמה, אפילו נתקלות בה מדי פעם, והמשחק מייצר דמויות שאינן בהכרח ריאליסטיות, או לפחות נמצאות באיזשהו ממד קצת שונה. מבחינתי זה חלק מהכוח של הסרט מ-2015, ומה שהפך אותו למשהו כל כך מרענן ומעניין בתקופתו. הגרסה האמריקאית של קולנג'לו מוותרת על המשחקים הצורניים, ומגישה את הליבה של הסיפור על מגש, מפשיטה אותו, ומביאה אותו נקי. זה כמובן לא דבר רע, מכיוון שקולנג'לו מביימת ברגישות ובעדינות, ומראה לנו את העוצמה האנושית של הסיפור, מה שכפי הנראה פחות עניין את הבמאי הישראלי. "הגננת" האמריקאי הוא סיפור על אישה שאנחנו מכירים ומזדהים עמה, שרוצה בכל כוחה לשמור על מעט היופי שנותר בשגרתיות. זה סיפור אוניברסלי שקל מאוד להבינו וללכת בעקבותיו.

הדבר השני, כאמור, הוא הליהוק של הדמות הראשית. את הגננת האמריקאית מגלמת מגי ג'ילנהאל ("המזכירה" ו"לב לא שפוי" עליו הייתה מועמדת לאוסקר), ובשונה משרית לארי של הגרסה הישראלית, ג'ילנהאל חושפת בשלבים די מוקדמים את הכאב והתסכול, מקרבת אותנו כמה שניתן אל הדמות בעזרת רכות ואהבה, ולא נשארת אניגמטית – ואפילו מאיימת, לעיתים – כמו הבחירה שעשו הבמאי והשחקנית הישראלים. זה האלמנט העיקרי שמשנה בין שתי הגרסאות וכנראה יקסום לצופים שפחות מצאו את עצמם בגרסה הישראלית.

אני לא אפרט יותר מזה, כי אני מקווה שעופר ימצא את הזמן לכתוב על כך באריכות, אז רק אומר שאני באופן אישי מעדיף את הגרסה הישראלית בכל זאת, בעיקר כי אני אוהב את המוזרות שלו ותמיד מעדיף משהו מאתגר יותר, אבל אהבתי גם את זו האמריקאית והקלה יותר לעיכול, בעיקר כי הסיפור עצמו מצוין וג'ילנהאל מעניקה כאן את אחת מהופעותיה הטובות ביותר.

"סיבל" – Sibel

התנצלותי הכנה מראש, אני לא יודע שלא ככה ראוי להתחיל סקירה על הסרט, אבל זה כל מה שמהדהד לי בראש מאז הצפייה: השחקנית הראשית של הסרט הטורקי "סיבל", זוכה פרסים בלוקרנו (שניים על פי ה-IMDB, שלושה על פי תוכניית הפסטיבל), שמה דאמלה סונמז והיא, בקלות, הדבר הכי יפה שראיתי בסרט מזה הרבה זמן. זה פשוט לא הגיוני. כל קלוז אפ שלה, וברוך השם יש לו מעט בסרט, פשוט שואב את האוויר אליו. משהו מהפנט. ובקטע מאוד מעניין, דווקא הדמות הפראית שלה בסרט מרשימה יותר מכל הצילומים המקצועיים שנמצאים בגוגל תמונות (הייתי חייב לבדוק). לראות אותה על מסך גדול היה באמת אחד הדברים הכי נפלאים שקרו לי בפסטיבל הזה. נשבע שאני לא כותב כאלה דברים בדרך כלל, אבל הפעם זה פשוט היה קיצוני מדי.

סונמז, שעל הדרך גם נותנת הופעה מעולה, מגלמת את הדמות על שמה קרוי הסרט, נערה בכפר טורקי קטן ומסורתי למדי, שמוקצת בעקבות היותה אילמת ומתקשרת אך ורק בשריקות. היא מטפלת בענייני הבית, אותו היא חולקת עם אביה ראש הכפר ואחותה הקטנה והבלתי נעימה בעליל, ושאיפתה היא למצוא את הזאב שאולי כן ואולי לא מאיים על תושבי הכפר כדי להוכיח את עצמה מול תושבי הכפר ולקבל את חיבתם.
מהמרדף אחרי החיה, והזאב המטאפורי יותר שמגיע לפתע ומשנה את מסלול חייה, דרך הבנדנה האדומה שהיא כורכת סביב צווארה במהלך חיפושיה, אין ספק מהי האגדה עליה נשען סרטם של צ'אלה זנג'ירנג'י וגיום ג'ובאנטי, והוא לוקח את סיפור הילדים המפורסם למקום אחר, בו הנערה מסרבת להיות קורבן של המסורת או של הגברים ומנסה לקחת את גורלה בידיה, לרוב עם תוצאות הפוכות משקיוותה.

אמנם הסיפור פשוט, הולך בכמה תלמים מוכרים, ואין ספק בכלל שכבר ראינו רבים כאלה בעבר, אלו אינם מונעים מ"סיבל" להיות סרט מצוין, שמתהדר לא רק ביופי והעוצמה של השחקנית הראשית, אלא גם בנופים המרהיבים של טורקיה ובהופעות מלאות הרגש והאנושיות של שאר הקאסט. "סיבל" אולי איננו נקודת שיא של פסטיבל חיפה, אבל הוא בהחלט אחד הסרטים היפים שהוקרנו בו.

"חיה" – Animal

אנטוניו (גיירמו פרנסלה, אחד מבכירי שחקני ארגנטינה המוכר מ"הסוד שבעיניים") הוא מהאנשים האלו שכל חייהם עשו כל מה שצריך. הוא עבד קשה כדי לפרנס את משפחתו ולתת להם חיים טובים, הפסיק לעשן והתחיל לרוץ, ובאופן כללי משתדל להיות בן אדם טוב ואוהב. אך כשהכליות שלו מפסיקות לתפקד והוא רואה איך כל הכסף שיש לו לא יכול לעזור לו, הוא מחליט לעקוף את השיטה ולמצוא תורם כליה מחוץ לבתי החולים. כך הוא מגיע אל זוג צעירים המסכים למכור לו כליה תמורת בית, והדברים מתחילים להסתבך במהירות, כשאנטוניו פתאום מבין שלא משנה כמה הוא מנסה להיות בסדר, העולם לא בהכרח משתף אתו פעולה.

אם התקציר הזה, נאמן עד כמה שאפשר לסרט מבלי לגלוש לספויילרים, מרגיש לכם מוזר, אתם צודקים. מה שלקח לוולטר ווייט לפחות שלוש עונות ב"שובר שורות" מנסה להתרחש על פני כשעה וחצי ב"חיה", ולא רק שזה לא אמין, זה כמעט מגוחך. השיא של העניין מגיע יחסית מוקדם כאשר אנטוניו פוגש את הצעיר שאמור למכור לו את הכליה תמורת הבית, ואת בת זוגו ההריונית, וכבר בשלב הזה ברור ששני החבר'ה האלה הם חדשות רעות מאוד וכל אדם בר דעת היה סוגר את זה שם. אנטוניו לא פועל ככה, ומתוך האדם הטוב שהיה במשך חמישים שנה, הוא תוך חודש (נגיד) מתגלגל להיות אדם אנוכי וחסר שיקול דעת מוחלט. לא קניתי כלום מזה. אני רק מדמיין לעצמי כמה מעניין זה היה אם הזוג הצעיר שהיה מגיע לפגישה היה נראה כמו זוג נורמטיבי וחביב שפשוט נקלע לקשיים כלכליים, ורק לאחר מכן, אחרי החתימה, היינו מגלים שמדובר בזוג מעורער שפתאום מחליט שהוא בעצם ב"פסגת הפחד". מכיוון שהכל ניתן לנו בשנייה הראשונה לא רק שהסרט מאבד מתח, הוא גם הופך להיות השילוב השנוא עלי ביותר – גם הכי צפוי, וגם הכי לא הגיוני.

את טיפת השפיות בסרט מעניקה אשתו של אנטוניו (קרלה פיטרסון), היחידה שמתנהגת כמו אדם הגיוני וסביר, אבל זה לא מספיק. "חיה" (ספרו לי אם הצלחתם להבין למה זה השם שנבחר. בשום שלב אנטוניו לא מאבד את האנושיות שלו, אם זה מה שקיווינו. הוא סתם הופך להיות דוש) הוא דקות ארוכות בחברת דמויות בלתי נסבלות ושטחיות להחריד, כי אף אחד לא חשב שבמקום ייצוג צריך לכתוב אנשים, שעושות דברים שאינם מעוררים חיבה, חרדה, הזדהות או סבירות כלשהי.
העשייה עצמה טובה. המוזיקה, הצילום, העריכה, הכל יושב טוב (השוט הראשון מרשים במיוחד), אבל אם רצו לקחת אותנו למסע של אדם טוב מן השורה שהעולם שיבש עליו את דעתו, זה לא הצליח להם במיוחד.

"במעברים" – In den Gangen

בשעה הראשונה של הסרט הגרמני הזה, חלק מתחרות הקולנוע הבינלאומי, התחושה שלי הייתה היא שכפי הנראה מצאתי את הסרט האהוב עלי ביותר של הפסטיבל השנה. זה אמנם לא החזיק עד הסוף, זאת מכיוון שחלקו השני של הסרט, מצוין ככל שיהיה, קצת מאבד מומנטום ומתגנבת אליו תחושה שהידוק קל היה משדרג אותו בהחלט. אבל עדיין כנראה מדובר באחד מחמשת הגדולים, לפחות.
סרטו של תומס שטובר, שהוקרן בפסטיבל ברלין, מתרחש כמעט כולו בסופר מרקט גרמני ענק, ועוקב אחר חיי היומיום של העובדים שם דרך עיניו של כריסטיאן (פרנץ רוגובסקי מ"טרנזיט" ו"ויקטוריה", שגם נראה כמו חואקין פניקס הצעיר וגם הבן אדם הכי דורש חיבוק שראיתי השנה בפסטיבל), עובד חדש שמתאהב בעובדת ממחלקת המתוקים (סנדרה הולר, שהסרט הזה גרם לי אפילו לסלוח לה על "טוני ארדמן").

זה מדהים כמה הצליח לעשות שטובר עם המעט שאתו יצא לדרך, כי על פניו זה סרט שיכול להיות פצצת שעמום בדיוק באותה מידה. ב"במעברים" אין דרמות גדולות מדי, אין טובים ורעים, אין תפניות יוצאות דופן, רק כמה אנשים רגילים לחלוטין שצולחים את השגרה, כל אחד עם הצלחותיו ומשבריו שלו, ואיכשהו הדבר מתגבש לכדי דרמה מרגשת להפליא, ומרתקת כמעט בכל רגע ממנה. אמנם הקצב הוא החולשה העיקרית, ואי אפשר שלא להודות בכך שקיצור וקיצוץ היו עוזרים לסרט במידה לא מועטה, אבל כחוויה כללית מדובר במשהו יוצא מן הכלל, מהסוג שגורם לי להודות לקיום על פסטיבלי קולנוע, כי לסרט הזה לא הייתי מגיע אחרת.

הדברים הבולטים ביותר ב"במעברים" הוא הצילום הנפלא והופעות השחקנים, והם אלו שהופכים אותו לסרט שאני אימצתי ללבי תוך דקות ספורות. הניצחונות הקטנים (לא ידעתי כמה הורדת סחורה בעזרת מלגזה יכולה להיות מותחת) והכישלונות הגדולים של הדמויות מרגישים אמיתיים ונוגעים, ועולם הסאונד של הסרט, שמכניס את הטבע למקום הכי מלאכותי וקר שאפשר לחשוב עליו, פותח את הסרט והופך אותו לגדול ועצום. מוטיב הים שמשולב בסרט מטפטים ועד חלקי פאזל, הוא חלק מההברקות המרשימות של שטובר, שעל אף הרגעים האיטיים בו, מצטבר לכדי אחד הסרטים הטובים ביותר שהוקרנו בפסטיבל השנה.

"האשמים" – The Guilty

בזמן שבבתי הקולנוע מוקרן סרט המתח המצוין "חיפוש" המתרחש כולו על מסך מחשב, גם לדנים יש גימיק משלהם. המתמודד שלהם לפרס האוסקר בשפה זרה השנה (ואחרי שצפיתי בו אני די משוכנע שהוא יהיה בתשיעייה), הוא 80 דקות שישאירו אתכם על קצה הכיסא – על אף שכל הסרט כולו מתרחש בחדר אחד (חדר וחצי, אם להתקטנן) וכמעט לחלוטין בקלוז-אפ על דמות אחת.
במתכונת שמעט מזכירה את "לוק", הסרט המצוין בו טום הארדי מבלה 80 דקות באוטו עם שיחות טלפון שונות (ששווק מסיבה שאינני לגמרי מבין כסרט מתח, למרות שהוא לא), "האשמים" גם הוא כולו מצומצם למינימום ההכרחי, ופשוט מדהים כמה זה עובד.

גיבור הסרט הוא אסגר הולם (ג'ייקוב סדרגרן, "סאבמרינו" ו"הצער והשמחה"), שוטר שמבלה את שעות העבודה שלו במוקד החירום הטלפוני, עד שיעמוד למשפט בעקבות תקרית שבהתחלה איננה לגמרי ברורה לנו. אנחנו מבינים במהרה שהולם מאוד לא מרוצה מהעמדה החדשה, והטיפול שלו בזקוקים לעזרה נושק לשערורייתי. זה משתנה כאשר הוא מקבל טלפון מאישה שכפי הנראה נחטפה, ומנסה למצוא את הדרך לעזור לה, גם בעקיפת הסמכות שלו, ובכל רגע מתגלים עוד ועוד פרטים על המקרה ששופכים עליו אור אחר ואפילו די מפתיע.

לפני כמה שנים גם האלי ברי כיכבה בסרט כזה, "הקריאה", שגם הוא היה לא רע בכלל. "האשמים" הוא כמו הסרט ההוא, רק אם כולו היה בטלפנייה, והמערכה האחרונה שלו לא הייתה הופכת ל"שתיקת הכבשים". העריכה, הצילום והסאונד של סרטו הדני של גוסטב מולר (בסרט ביכורים, שיהיה בריא), כמו גם הפיתולים העלילתיים המדודים, הם שהופכים את "האשמים" לרכבת הרים שהיא בעצם אדם ואוזנייה.
עם זאת, הדבר היחיד בסרט שמונע ממנו להיות אפילו טוב יותר, הוא הדמות הראשית. המשחק של ג'ייקוב סדרגרן מצוין, אין פה שאלה, אבל אסגר הולם השוטר הוא באמת בן אדם בלתי נסבל, ולמרות שיש לו מהלך רגשי לפי כל חוקי התסריטאות, עדיין מאוד קשה להיות בעדו ויותר מפעם אחת המעשים שלו מעוררים התנגדות אצל הצופים. הבעיה הכי גדולה שהיא ההרגשה שהולם פשוט מאוד לא טוב במה שהוא עושה. אני חושב שהיצ'קוק אמר את זה פעם בהקשר של "לתפוס גנב", על איך מייצרים חיבה אפיו לפושע. אנחנו רואים את זה בכל סרטי הגנגסטרים הגדולים – הסיבה שאנחנו לעיתים מגיבים טוב לשודדים ופושעים שעושים דברים בעלי מוסריות מפוקפקת, היא שאנחנו נגנבים מכמה טובים ומיומנים הם.
אסגר הולם איננו כזה. נראה שהוא לא עושה שיקול דעת סביר אחד מתחילת הסרט, ורק הדאגה שלו לקורבנות הפוטנציאלים שבצד השני של השיחה מצליחה להעניק לו מעט חיבה ואנושיות, אבל גם זה מתפוגג די מהר.

אין ספק שזה מרענן לראות דמות שלא מוציאה מאתנו צדדים חיוביים כבר על ההתחלה, ואנחנו תקועים איתה, מלווים אותה בכל פעם שגלגלי המוח שלו זזים (סדרגן מרהיב בלהעביר לנו את זה בלי דיאלוגים), אבל אולי היה צריך לתת לו איזה משהו נוסף כדי לגרום לנו להתחבר אליו על אף חסרונותיו וכישלונותיו.
חוץ מזה, אם תסלחו לי, סרט בן זונה.