• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

אימת החודש – אפריל 2018: Demon House, Wildling, The Seventh Victim, What Have You Done to Solange

24 באפריל 2018 מאת אור סיגולי

שני סרטים חדשים ושני סרטים ישנים למדי מרכיבים את פינת האימה החודשית, אחד מהם אפילו סרט תיעודי (שהוא גם היחיד שלא עוסק בנערות מתבגרות. יצא במקרה, נשבע). הפעם גם הגענו עד שנות הארבעים בהוליווד ושנות השבעים באיטליה, כי אין הרי מקום רחוק מדי לחפש סרטי אימה שצריך לראות. אבל האמת היא שבאמת הסרט האהוב עלי מבין משתתפי אפריל 2018 הוא הסרט הוותיק ביותר, זה שכבר עברו 75 שנים מאז נכשל בקופות.

בינתיים "מקום שקט" הפך להיות כוכב בקופות ונציג אימה מעורר גאווה ברשימת הצלחות השנה, אם כי כולם כבר נושאים עיניהם אל סרט בשם "Hereditary" שאמור להיות הדבר הגדול הבא (לירון כבר עדכנה שהיא מוכנה אליו). אבל בואו נשאר עם מה שאנחנו כבר יודעים. למשל – אם בראד דוריף כולא אותך בחדר כל הילדות שלך, יש לזה סיבה טובה. הסבר עוד רגע.

Demon House

אם אינני טועה (בכל זאת חמש שנים, לכו תזכרו הכל), עדיין לא היה לנו דוקומנטרי אימה ב"אימת החודש". אני חושב שהיו לנו סרטים תיעודיים על קולנוע אימה, אבל אף פעם לא אחד שמטרתו להפחיד. "דימון האוס" הוא כזה, כלומר סרט המתחקה אחר אירועים אמיתיים, ומטרתו היא להפחיד, להבהיל ולרדוף אותנו בשנתנו.
מי שעומד מאחורי ולפני הסרט הוא בחור בשם זאק בגנס, שאני מעולם לא הכרתי לפני הצפייה בסרט עליו הוא חתום, אבל לפחות על פי הדרך בה הוא מציג את עצמו בהתחלה – מדובר באישיות די בכירה בעולם העל-טבעי. בגנס הוא דוקומנטריסט בהכשרתו אבל בגלל יכולתו לתקשר עם העולם שמעבר, הפך להיות מין רודף רוחות שכזה, ואפילו יצר סדרת טלוויזיה תיעודית בשם Ghost Adventure בה הוא מתחקה אחר מקרים שהמדע איננו יכול להסביר.

את "דימון האוס" פותח בגנס בשיא הפאתוס. הוא מספר שהפרויקט הזה, שהוא תיעודי לחלוטין כדבריו, גבה ממנו מחיר נפשי ושלוש שנים מחייו, והכל התחיל בחלום נורא שחלם ובו הוא עומד מול שד-תיש מפחיד למדי. יום לאחר מכן הוא נחשף לסיפור של משפחה שחורה קשת יום משכונה נחשלת בעיר גרי שבאינדיאנה, שברחה מביתה לאחר שהילדים החלו להראות סימנים מדאיגים של דיבוק, ואפילו הכניסו מגרש שדים לעניין. בגנס רואה קשר בין החלום שלו לבין המקרה, וממהר לרכוש את הבית בו גרה המשפחה, בית שעל פי כל הנתונים מרגיש כמו פתח אל הגיהנום בכבודו ובעצמו.

בגנס, אם להיות כן, עושה קצת רושם של דוש אמריקאי די מרתיע. הוא לוקח את עצמו סופר ברצינות, מסתובב כל הזמן עם משקפי שמש, ויש בו משהו נורא לא אמין. שזה, תסכימו אתי, זוג של בעיה כשזה מגיע לעשייה תיעודית. אז בתור אדם שגם ככה מאוד סקפטי לגבי עניינים על טבעיים, מלכתחילה לא נכנסתי לסרט הזה במחשבה שיש פה איזושהי כנות מצד היוצרים, ואני חייב להודות שלדעתי זה עבד לא רק לטובתי, אלא לטובת הסרט.

זה די מדהים כמה הסרט הזה לא אמין כדוקומנטרי. המניפולציות של הסאונד על המוח של הצופים כמעט מעוררים גיחוך ואין שם אירוע אחד שאי אפשר להפריך בקלות – לא הדברים שקורים על המסך ולא אלו שמסופרים לנו או משוחזרים, בטח לא המרואיינים והמומחים שמגיעים להתארח בסרט.
הסיבה שאני אומר שהעובדה שלא קניתי כלום לרגע עזרה לי היא כי התייחסתי אל "דימון האוס" כסרט אימה מן המניין, ודווקא במקום הזה אני שמח לדווח שנהנתי ממנו מאוד. הוא ערוך באפקטיביות (שוב, כסרט בדיוני, לא תיעודי), הדמויות מצטלמות היטב, ויש בו כמה סיקוונסים שבאמת מייצרים כמה צמרמורות והפתעות. לצורך העניין, היה לי קל להשוות את הסרט לעונה הקודמת של "אימה אמריקאית", זו שכונתה "ראונוק", שהייתה בעיני איומה ונוראית, ומולה "דימון האוס" עובד ללא רבב. כל מה שריאן מרפי ניסה לעשות בעונה השישית של אנתולוגיית האימה שלו לדעתי נכשל באופן חרוץ, וב"דימון האוס" ה"תיעודי" מרגיש אפקטיבי וחביב. ככזה אפילו הייתי ממליץ עליו, בידיעה שאף אחד מכם לא ייקח אותו ברצינות רבה.

Wildling

אחד הפרויקטים המפתיעים שנתקלתי בו לאחרונה הוא הסרט האמריקאי הזה מאת הבמאי הגרמני פריץ בוהם, שזהו סרטו הראשון לאחר קריירה כמעצב אומנותי ואיש אפקטים. הוא אולי יותר דרמה שלוקחת אלמנטים מעולם האימה מאשר סרט הפחדות פר אקסלנס, אבל על אף שמצאתי אותו בסופו של דבר די מעייף, הוא הכל חוץ ממשהו זניח.

"ווילדלינג" מתהדר בהופעותיהן של לא פחות מליב טיילר החתומה גם כמפיקה, בל פאולי שנחשבה לתגלית גדולה לפני שלוש שנים בזכות סרט האינדי (הנוראי!) "יומנה של מתבגרת", ובראד דוריף שלאחרונה הוזכר בסריטה פעמיים גם בזכות שובו כצ'אקי בפרק האחרון של "משחק ילדים" וגם בפרק האוסקר של 1975 כאחד מהיהלומים של "קן הקוקיה". בנוסף לשחקנים, גם מבחינה חזותית הוא מרשים מאוד (על הצילום אמון בחור בשם טובי אוליבר, שחתום על סרטים כמו "הרוע שבפנים: המפתח האחרון", "מז"ל טוב" ופאקינג "תברח"), אבל לצערי שם זה נגמר. לא שמדובר בסרט רע, אלא כזה עם פוטנציאל לא ממומש שהולך למקומות מוכרים מדי.

על אף שהסרט שהכי מזכיר אותו הוא "כשהחיות חולמות" הדני, "וויילדלינג" נפתח ממש כמו "חדר" שהעניק לברי לארסון את האוסקר. אנה היא ילדה קטנה ומתוקה שנדמה שכל חייה מצומצמים לחדר אחד בבקתתו המיוערת של אדם מבוגר שמטפל בה. די מובן לנו שאין פה עניין של פדופיליה או ניצול מיני, אבל עדיין משהו שם בא ממש לא טוב. אתם יודעים, כפי שלרוב נרמז לנו מגבר שכולא ילדים בבית. הגבר מאכיל אותה ומטפל בה, אבל לא רק שמסרב לתת לה לצאת מגבולות החדר, הוא גם מספר לה סיפורי אימים על העולם שבחוץ מינימום היה המכשפה מ"פלונטר" ועוד שנייה יפרוץ בשירת "mother knows best". לא רק זה, כאשר אנה מראה סימנים של בגרות מינית, הגבר המפוקפק מתחיל להשתמש באמצעים כדי לדכא את גדילתה. קל להבין שיהיה פה מוטיב של התבגרות מינית, כזה שרק יילך וישתלט על הסרט.

בהשתלשלות אירועים שלא אחשוף, יוצאת אנה (שכבר הפכה לבל פאולי בשלב הזה) לעולם, ושם נלקחת תחת חסותה של שריף בעיירה הסמוכה (ליב טיילר), אבל מגלה אצלה כל מיני דברים שלא בהכרח מאפיינים נערה שגרתית. נעצור כאן.
לאחרונה נחשפנו להמון סרטי אימה שבעצם מבטאים את הפחד שגלום בהתבגרות גופנית-נשית, כמו "כשהחיות חולמות" שכבר הוזכר, "המכשפה" כמובן, "ורוניקה", "הילדה עם כל הכישרונות" ו"העיניים של אמי", אם למנות קומץ. במקרה של "וויילדלינג" נראה שהמוטיב עניין את בוהם והתסריטאי שעבד עמו (פלוריאן אדר) הרבה יותר מאשר הסיפור עצמו, וכל האמינות של הסרט היא מכאן והלאה. אולי זה קצת ניטפיקינג, אבל שום דבר מהדרך שבה אנה מתחילה את חייה החדשים לא אמינה, וגם התגובות של האנשים מסביבה לא בדיוק עולה בקנה אחד עם אנשים מהעולם שלנו. נראה כאילו כולם נועדו לקדם את העלילה ואת האלגוריה מאשר לייצר סיפור שאפשר גם לעקוב אחריו בעניין.

אז המשחק אמנם טוב, והאפקטים והאיפור מרשימים למדי, אבל מכיוון שהוא צפוי מאוד ומסומן, קשה לומר שהוא מעביר איזושהי חוויה משמעותית או נשאר בזיכרון ליותר מדי זמן.

התמונה הראשית של הפוסט לקוחה ממנו.

The Seventh Victim

בשנה שעברה גיליתי פודקאסט בשם The Secret History of Hollywood, שהוא מסוג הדברים שאני פשוט בהלם שניתנים בחינם לכל דורש. אני מרגיש רע שאני לא משלם על זה למישהו, למרות שאף אחד לא ביקש. מדובר בתכנית שבכל עונה חוקרת סיפור אחר של הוליווד הקלאסית, המסופר באופן של אודיו-בוק, ומביאה באופן מרתק ומרגש סיפורי חיים של האנשים מאחורי הסרטים. העונה הראשונה, והארוכה באופן לא הגיוני אבל שווה כל רגע, פירטה את כל תולדות האחים וורנר מהרגע בו אביהם של מקימי האולפן ההוליוודי ברח מהפרעות בפולין ועד יומם האחרון של האחים. העונה שנייה עוסקת במפיק ואל לוטון שהפך לאחד מהאנשים המשפיעים ביותר בתולדות קולנוע האימה.

הסרט היחיד שראיתי עד כה של לוטון היה גם סרט הפריצה שלו, "אנשי החתול" מ-1942 שביים ז'אק טורנר, ובזכות הפודקאסט המדהים הזה הושבתי את עצמי מול שניים מסרטיו הבאים של לוטון – "איש הברדלס" שגם אותו ביים טורנר, ו"הקורבן השביעי" שכל כך הדהים אותי שאני ממש רוצה שתכירו אותו גם.
אחרי ההצלחה העצומה של "אנשי החתול", "הלכתי עם זומבי" ו"איש הברדלס", שמשמעותם לז'אנר האימה היה בכך שבמקום לחשוף את המפלצת (אם אכן הייתה) הסתירו אותה כמה שיותר בשונה מסרטי המפלצות של יוניברסל, טורנר הבמאי כבר עבר לליגה של הגדולים. לוטון גם הוא יכל לבחור כל פרויקט שרצה, אבל בחר במותחן "הקורבן השביעי" ויותר מזה, התעקש להביא לתפקיד הבמאי את מארק רובסון, העורך של סרטי לוטון-טורנר שמעולם לא ביים לפני כן. המפיקים לא סמכו על שיקול הדעת של לוטון, ועל כן השאירו את ההפקה הזו כסרט מדרג ב', ומנעו את הקידום של לוטון. למרבה הצער, ההימור לא השתלם והסרט היה לכישלון. זאת אחת הסיבות שחייבים להעניק לו צדק מאוחר, כי גם הסרט מזה מ-1943 הוא בעיני יצירה שמחזיקה מעולה גם עכשיו.

"הקורבן השביעי" נפתח בבית ספר לנערות, בו מתבשרת מארי הצעירה (קים האנטר בהופעתה הראשונה. שמונה שנים לאחר מכן תזכה באוסקר על "חשמלית ושמה תשוקה") כי שאר הבשר היחידי שלה, אחותה הגדולה ז'קלין, נעלמה ללא זכר ועל כן אין מי שישלם את שכר הלימוד שלה. מארי הצעירה והתמימה מחליטה לצאת לניו יורק ולאתר את אחותה, לבדוק האם משהו רע אונה לה. בחיפושיה דרכיה מצטלבות עם הגיס שלא ידעה שיש לה (יו בומונט), דוקטור מוכר בחוג הסילון של ניו יורק (טום קונווי, אחיו של ג'ורג' סנדרס), משורר צעיר (אפורד גייג', שהיה אמור לפרוץ בזכות הסרט הזה אך מלחמת העולם השנייה מנעה זאת ממנו כאשר נהרג בקרבות שנתיים לאחר צילומי הסרט), וכת שטנית ומוזרה של החברה הגבוהה בתפוח הגדול.

בתור צופה עם קיבעון נורא מוזר לסיפורי נעדרים (כל סרט או ספר שמתחיל בדמות שנעלמה ישר קונה אותי. זאת הסיבה שהעברתי שנה וחצי טובה מחיי על ביליון ספרי הארלן קובן. אל תשאלו), גם "הקורבן השביעי" תפס אותי מהרגע הראשון, ולא שחרר לכל 70 הדקות שלו. מה שהיה מאוד משעשע הוא שאני מצאתי את התסריט המפותל מדי והקצב המוזר שלו כאיזו מין דרך חדשה וניסיונית בנראטיב, אבל מסתבר, כך על פי ד'ה סיקרט היסטורי אוף הוליווד, שהסיבה לכך היא שרובסון הבמאי פשוט לא כל כך השתלט על העניינים. כך או כך, זה נפלא. הסרט עובר כמסוייט במיוחד, אפל מאוד עם עבודת סאונד יוצאת מגדר הרגיל וכמה סצנות מותחות להפליא. למעשה, יש בו סצנה שכל כך זהה לסצנת המקלחת של "פסיכו", שאני לא מבין איך אף אחד לא מדבר על זה.

כמובן שיש כמה דברים שצריך לקחת בחשבון דברים שמגיעים יחד עם התקופה כמו נאומים דידקטיים כדי להראות שהסרט איננו הלל לכוחות האופל, ושמרנות כלשהי בדינמיקה של הדמויות, אבל המבע הקולנועי-נוארי המשובח והסיום – שלדעתי הוא רדיקלי לתקופתו – הופכים את הסרט לקלאסיקת אימה חבויה מבחינתי.

What Have You Done to Solange

אוהדי קולנוע הג'יאלו (סרטי המתח האיטלקיים של שנות השבעים) בוודאי שמעו על ההפקה האיטלקית/מזרח גרמנית דוברת האנגלית הזו משנת 1972. אחרים אולי נתקלו בה כאשר ניקולס וינדינג רפן הודיע כי הוא מתכנן לעשות לזה רימייק. שזה אולי הדבר הכי מלחיץ ששמעתי בחיים שלי. ואני לא יכול לחכות.

הבמאי מאסימו דלמאנו ביסס את התסריט בחופשיות רבה על הספר "רמז הסיכה החדשה", והוא נפתח במורה (פאביו טסטי) אשר נמצא עם אחת מתלמידותיו על סירה בנהר, והם לא בדיוק בקטע של להתכונן למגן, נרמוז בעדינות. הבחורה הצעירה מדי נכנסת ללחץ כאשר היא רואה משהו מחשיד מאוד בשיחים, ומאבדת את החשק למגינת ליבו של מאהבה המבוגר והוא חוזר כחול ביצים אל אשתו (קארין באאל). רק יום למחרת מתברר כי הצעירה לא הזתה, ואכן קרה דבר מה נורא במרחק פסיעה מהם – אחת מתלמידות בית הספר נרצחה כאשר סכין ארוכה נעוצה במקום שאני לא הולך לכתוב מה הוא אבל אתם לגמרי מבינים איפה. כן. שם. אל תכעסו עלי, זה הסרט לא אני.
המשטרה מתחילה לחקור, ואז מצטרפות עוד נערות לרשימת הקורבנות המתארכת, כולן נרצחו באותה דרך לא נעימה. המורה, ואשתו שסלחה לו על הכל, מצטרפים לחקירה ומגלים סיפור מאוד מטריד מהעבר הלא רחוק. איך זה קשור להיעלמותה של הנערה סולנז' משם הסרט ומה עשו לה? לא אספר לכם, תראו לבד.

כמו שאר סרטי הג'יאלו, גם "סולנז'" לא מתאפיין ברגישות יתר, או ביחס אוהד מדי לנשים שכמובן כולן חייבות להיות חשופות חזה בשלב כזה או אחר, כולל דיאלוג ארוך מאוד שהיה חייב להתנהל תוך כדי מקלחת בבית הספר. אם עוקפים את החלק הזה, "סולנז'" הוא סרט מתח די מהנה ועשוי היטב בקטע סבנטיזי אקספלויטיבי משהו. הוא צפוי מאוד, כך שאל תצפו לטוויסטים מבריקים או לאיזשהו מבנה ברור, אבל לא בשביל זה באנו.
אספר לכם את האמת, אין לי מושג בשביל מה באנו, אני לא בטוח מה תרומתו של הסרט הזה לעולם או מדוע הוא נשאר בתודעה וממשיך להיות מדובר, אבל לכאלו שמתעניינים בהתפתחות של ז'אנר המתח מסביב לעולם או שמעריכים סרטים מהסוג הספציפי הזה שווה לבדוק מה בדיוק קרה לסולנז'.

לכל פרקי אימת החודש, לחצו על התגית למטה.