"זה בא בלילה", סקירה לקראת פסטיבל אוטופיה 2017

על סרט הביכורים של טריי אדוארד שולץ, "קרישה", אמרו שהוא "סרט אימה שהתחפש לדרמה משפחתית". את סרטו השני במספר, "זה בא בלילה" (It Comes at Night), תיארו כ"דרמה משפחתית שהתחפשה לסרט אימה". אני חייב להודות שלפחות לסרט השני, התיאור הזה מדויק.
לכן, עוד לפני שמדברים על הסרט עצמו, יש משהו דחוף ביותר להגיד בהקשר לסרט הזה – "זה בא בלילה" הוא בשום דרך ואופן איננו סרט אימה. חשוב לי שתדעו את זה, כי אני מחזיק ממנו אחד הסרטים הטובים ביותר של 2017 ומעוניין שגם אתם תחשבו כך. על כן רוצה אני להיות בטוח שאם תבחרו לצפות בו, תבואו עם הציפיות הנכונות.

התפיסה הלא נכונה לגבי מהות הסרט היא באופן מוחלט אשמת האנשים שעומדים מאחוריו. מהשם המסתורי שניתן לו, דרך הפוסטר והטריילר עליהם אחראית חברת ההפצה A24, שהפכה באחרונה להיות סממן איכות לקולנוע נפלא (עם "המכשפה", "סיפור רפאים", "ליידי בירד", "גוד טיים", "אמריקן האני", "גרין רום", "חדר", "מתחת לעור" והזכייה באוסקר עם "אור ירח", בין היתר), כולם מציגים אותו כעלילה מפחידה ומסתורית ורומזים שיש משהו המחכה להרוג כאשר העלטה יורדת. ובזמן שמערך השיווק של הסרט בהחלט מסקרן ועושה היטב את מלאכת תפיסת תשומת הלב, מדובר באחיזת עיניים. זאת אולי הסיבה שהסרט נכשל בקופות באופן יחסי ביציאתו. אנשים פשוט ציפו למשהו אחר.

"זה בא בלילה", שיצא לבתי הקולנוע בארה"ב בחודש יוני, הוזכר לראשונה בסריטה בפוסט המתכוננים לקיץ המסורתי שלנו, שם הכרזתי עליו כסרט שאני הכי מצפה לו בעונה החמה. הימרתי שאם יצליח במולדתו הוא גם יגיע להקרנות מסחריות בארץ, אך מכיוון שזה כאמור לא קרה, נמנעה מאתנו האופציה ליהנות ממנו על המסך הגדול. אני צפיתי בו לפני מספר חודשים במחשבה להכניס אותו לאחת ממהדורות אימת החודש, אבל מכיוון שגיליתי שהוא לא מתאים לשם, חיכיתי לרגע הנכון לכתוב עליו. למרבה השמחה, ההזדמנות הזו הגיע עכשיו, עת התבשרנו שהוא יוקרן במסגרת פסטיבל אוטופיה, שיתקיים בין ה-10 ל-16 בסינמטק תל אביב. סמנו את הסרט הזה בתכנייה כבר עכשיו.

אז אחרי שבזבזתי זמן יקר כדי לאפס את הציפיות, אפשר להיכנס לעובי הקורה. זה יקרה כמובן באופן נטול ספויילרים לחלוטין, אז קראו ללא חשש.
טריי אדוארד שולץ הוא במאי טקסני בן 29. צעדיו הראשונים בעולם הקולנוע היו כאיש צוות צילום בסרטיו של טרנס מאליק. את סרטו הראשון, "קרישה" מ-2014, הוא כתב, ביים, הפיק וערך, כאשר כל צוות השחקנים היה משפחתו הקרובה, וביתם היה הלוקיישן העיקרי. "קרישה", שהתבסס על סרט קצר של שולץ וקרוי על שם הדמות הראשית בו, הפך לאחד הסרטים העצמאיים המדוברים של אותה שנה, הוקרן במסגרת שבוע המבקרים של פסטיבל קאן, זכה בפרס ג'ון קאסאווטס בפרסי הקולנוע האמריקאי העצמאי, בפרס סרט הביכורים מטעם תא המבקרים של ניו יורק ושל ה-NBR, בשני פרסים של פסטיבל SXSW הוקרן באין ספור פסטיבלים, ואפילו עשה עצירה בירושלים. הציפייה לסרטו השני הייתה עצומה, יהיה מובן מאליו לומר.
שולץ בחר להגשים את הפרויקט הנוכחי, אותו כינה בשם המרגיז "זה בא בלילה", בתקציב שעל פי הדיווחים עמד על 2.4 מיליון דולר. גם הפעם הוא כתב, ביים וערך.

"זה בא בלילה" מתרחש כמעט כולו בבקתה מבודדת ביער, בה גרה משפחה גרעינית המורכבת מאב, אם ובנם המתבגר. הסרט נפתח כאשר המשפחה נאלצת להיפטר מהסבא שחטף מחלה שלא נראית כמו שפעת רגילה, נאמת זאת בעדינות, ומבצרים את עצמם בבקתה, בידיעה שמשהו מאוד לא טוב קורה בחוץ. שגרת החירום הזו מופרת כאשר אורח לא קרוי מגיע לפתחם, ואבי המשפחה מחליט לעשות את הדבר ההומני ולאמץ את הזר ואת משפחתו, יחד הם בונים מין משפחה מורחבת שיכולה להתגונן מפני המגיפה המסתורית. אבל היציבות לא מחזיקה יותר מדי זמן כאשר הלחץ והחשש מתחילים לסדוק את הרציונל וגורמים לדיירי הבקתה להתחיל לפקפק זה בזה, הופכים את הסיטואציה לסיר לחץ.
זה איננו סרט מהסוג שעושה טוב על הלב.
אם להכניס אותו לאיזושהי מסגרת ז'אנר, הייתי קורא לו דרמת מתח אפוקליפטית. בהחלט יש בו רגעי חרדה, ואפילו מספר קטן של הבהלות אפקטיביות, אבל הוא פועל על מקומות קצת שונים מהקפצות ומתח. הוא סרט שבוחן בני אדם במצבי קיצון, מסתיר הרבה מהקלפים, וגורם לנו לשאול את עצמנו שאלות איך אנחנו היינו מגיבים.

האפקטיביות הרבה של הסרט היא תוצאה של כתיבת דמויות חכמה, בעיני תמיד המפתח לסרט טוב. אמנם הסרט מובא דרך עיניו של הנער (קלווין האריסון ג'וניור), אבל הגיבור האמיתי הוא פול, האבא, אותו מגלם ג'ואל אדג'רטון. פול הוא הדמות הדומיננטית בבית, אבל הסרט לא מעצב אותו כמו איזה גבר-גבר שכאילו נולד לשרוד אפוקליפסה והנה קיבל את ההזדמנות, אלא כמו רוב האבות שלנו – אנשים רגילים שמנסים להגן על משפחתם ולהיות כמה שיותר יצירתיים ואחראים, אבל בדרך עושים המון טעויות. מדובר פה לא במקס הזועם ולא במיסטר אינדקרדיבל מ"משפחת סופר-על", אלא במישהו שהנסיבות הסיטו אותו ממסלול חייו והוא חייב להצליח לשמש כאבי המשפחה בכל זאת. זה הופך את פול לדמות שכל כך קל להזדהות ולאהוב, גם כאשר הוא לוקח על עצמו את תפקיד המנהיג וגם כאשר הוא נדרש לעשות החלטות בזמן אמת ולעיתים בוחר בדרך שגויה.
אדג'רטון מצוין, וכמוהו כל חברי הקאסט המצומצם. מעבר אליו ואל האריסון ג'וניור, הגבר השלישי בסרט הוא כריסטופר אבוט, גם הוא מעולה. אבוט היה לאחת התגליות של 2015 כאשר גילם את התפקיד הראשי בדרמת האינדי היפה "ג'יימס ווייט", לאחר מכן הופיע בסדרה "בנות" ולאחרונה נצפה גם בסדרה המהנה "The Sinner".
הנשים בסרט מגולמות על ידי כרמן אג'וגו כאשתו של פול (אני לא יודע האם עיות המשפחה מעורבת גזעית היא בחירה של התסריט או פשוט משהו שהגיע מהליהוק, אבל הסרט מתייחס לכך באגביות אלגנטית ומפתיעה), וריילי קיו.
אג'וגו עשתה את פריצה האמתית ב"סלמה", ומאז נצפתה ב"חיות הפלא והיכן למצוא אותן", "הטיהור 3" ו"הנוסע השמיני: קובננט". קיו כבר מוכרת היטב לקוראי הבלוג, מכיוון שלא פספסנו הזדמנות אחת להלל את הגברת בעקבות הופעותיה ב"אמריקן האני", "לוגאן לאקי" ו"שיר אהבה".

אי אפשר שלא לציין גם את הליווי המוזיקלי המרשים של הסרט, עליו אחראי בריאן מקומבר, ואת הצילום של דרו דניאלס. בהקשר הזה אני מציע לכם לעקוב אחרי יחס המסך המשתנה של הפריים, שיכול לקחת לכמה כיוונים מרתקים. חלק מההשערות היא שמדובר בדרך קולנועית להבדיל בין המציאות וההזיה, אבל אני דווקא ראיתי את זה אחרת. להרגשתי ככל שרמת הלחץ והפאניקה של הדמויות עולה, כך מצטמצמים שולי המסך מלמעלה ומלטה, כולאים אותם בתוך הפריים ומגבילים את המרחב שלהן. אני לא בטוח אם זה אפקטיבי כמו שזה לא יותר מרעיון מגניב, אבל עדיין מעיד על כך שיש כמה אמירות מעניינות בסרט, תימתיות וטכניות, וששולץ בהחלט הופך לאחד הבמאים הצעירים המסקרנים של התקופה.

לא לגמרי ברור מהו ה"זה" ב"זה בא בלילה". אולי אלו החלומות, אולי אלו הפחדים, אולי זה בכלל מתייחס לגבר שמתדפק על דלת הבקתה בשעה מאוחרת, אבל זה בטח לא מה שהטריילר רצה לגרום לנו לחשוב. אז בניכוי החשיבה המוטעית בדיעבד של השיווק מטעם A24, "זה בא בלילה" הוא באמת ובתמים סרט מצוין, וללא ספק כזה שראוי להיחגג בסיכומי השנה הקרבים אלינו במהירות מסחררת.