• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

סרטים חדשים: ״נמל בית״, ״היפה והחיה״, ״סימן חיים״, ״אחת ויחידה״, ״תרגיל לשוטרים מתחילים״, ״פאוור ריינג'רס״

22 במרץ 2017 מאת אורון שמיר

שישה סרטים חדשים מקדמים את בוא האביב, ויצטרפו אל ההיצע הנוכחי בבתי הקולנוע. במקומות מסויימים אני קורא שיש גם סרט שביעי, ״גלימת השופט״, שהפציע לרגע בפסטיבל הקולנוע הצרפתי לפני שנה ואמור לעלות לאקרנים. לא מצאתי אותו בשום מקום למעט רחובות, מה שאומר שמישהו אינו מעודכן – הם או כל השאר. באם צריך אתקן בשמחה, עד אז הנה מי שיופצו בוודאות וברחבי הארץ.

״נמל בית״, סרטו החדש של ארז תדמור (שכבר נמצא עמוק בתוך סרטו הבא ״נפילות״), הוא מעין סרט-אח ל״ארץ פצועה״. גם אותו כתב הבמאי במשותף עם שלמה אפרתי, וגם הוא כאילו נתלש מכותרות העיתונים. העלילה מתרחשת בנמל אשדוד ומתמקדת ביורד ים ותיק (יורם חטב) השב ארצה אחרי גלות ארוכת שנים הישר לתפקיד מטעם הנהלת הנמל, ומתנגש עם מי שהיה עבורו כמו אב – ראש ועד העובדים (שמיל בן ארי), שמתנהג יותר כמו ראש ארגון פשיעה. עוד בקאסט: אנה דוברוביצקי, לירון בן שלוש, יעקב זדה דניאל, שרון אלכסנדר, לירון לבו, דליה בגר, אייל רוזאלס, אייל סלמה, אודי פרסי ועוד. זיו ברקוביץ׳ זכה בפסטיבל חיפה על הצילום המצטיין שלו, בעוד בעונת האופירים הסרט היה מועמד לשלושה פרסים (תסריט, שחקן ראשי ושחקן משנה) אך יצא ללא זכיות. כתבנו על הסרט בקצרה ביום הקולנוע הישראלי, וזה הזמן להרחיב. יש גם ביקורת שלי בעכבר העיר.

״היפה והחיה״ (Beauty and the Beast) הוא חוליה נוספת בשרשרת החידושים המצולמים של אולפני וולט דיסני לקלאסיקות המונפשות של עצמם. הבמאי ביל קונדון (״נערות החלומות״) נשכר כדי להפוך את התסריט של סטיבן צ׳בוסקי (״כמה טוב להיות פרח קיר״) ואוון ספיליוטופולוס (״הרקולס״) למיוזיקל היקר בכל הזמנים. אמה ווטסון היא בל, דן סטיבנס והרבה אפקטים מגלמים את החיה, ואת ההצגה גונבים לוק אוונס בתפקיד גסטון וג׳וש גאד בתור יד ימינו לה-פו. לטובת מי שלא צפו בסרט המקורי, או בזה של ז׳אן קוקטו מ-1946, או בכל אחת מהגרסאות של האגדה הצרפתית הנושנה – בת-כפר החולמת על חיים אחרים מוצאת עצמה כלואה בטירה מכושפת, בה מתגורר נסיך-מפלצת עם כלי הבית הקסומים שפעם היו משרתיו. כמובן שגם החפצים מדובבים בסרט בידי ידוענים: איאן מקלן בתור קוגסוורת׳ השעון, אמה תומפסון כגברת פוטס הקומקומית, ויואן מקגרגור במבטא צרפתי (לכאורה) בתפקיד לומייר הפמוט. גם על הסרט הזה כתבתי על הסרט בעכבר העיר, בעוד אור עשה זאת עבור כלכליסט.

״סימן חיים״ (Life) עוקב אחר צוות של אסטרונאוטים המצליח במשימתו למצוא חיים על מאדים. כפי שהם מגלים במהרה, האורגניזם החד-תאי שאיתרו הוא לא בדיוק השכן הידידותי שקיוו לו, ובזכות סרטי ״הנוסע השמיני״ (אחד חדש צפוי בהמשך הקיץ) כולנו כבר יודעים מה קורה למי שצועק בחלל. דניאל אספינוזה (״ילד 44״, ״טעון הגנה״) ביים את מותחן האימים המד״בי, אותו כתבו רט ריס ופול וורניק (״דדפול״, ״זומבילנד״). את הקאסט מובילים ריאן ריינולדס, ג׳ייק ג׳ילנהול ורבקה פרגוסון, וסביבם פרצופים בינלאומיים יותר. למשל הירויאקי סאנדה, שגם הפעם הקודמת בה עלה על ספינת חלל (״סאנשיין״) לא בדיוק הייתה חופשה שלווה תחת השמש. תיתכן סקירה.

״אחת ויחידה״ (Las Elegidas / The Chosen Ones), סרטו השני באורך מלא של דויד פבלוס המקסיקני (״The Life After״), לוקח אותנו אל המחוזות דוברי הספרדית, לפני שנשוב לאנגלית. מה שנראה כמו סיפור אהבתם הצעירה של יוליסס (אוסקר טורס) וסופיה (ננסי טלמאנטס) מתהפך לגמרי כשמתגלה כי הצעיר פיתה את הצעירה רק כדי להכניס אותה אל מעגל הזנות ואל העסק שמנהלת משפחתו. תהפוכה נוספת בסיפור מתחוללת כשהגיבור מבין שהוא למעשה מאוהב באמת ובתמים בגיבורה, ומחליט לתקן את העוול שגרם. הסרט החל את דרכו בפסטיבל קאן לפני שנתיים, ובקיץ שעבר הוצג בפסטיבל ירושלים. בשני המקרים פספסנו אותו, ואולי זו ההזדמנות להשלים.

״תרגיל לשוטרים מתחילים״ (CHIPS), בניגוד למשתמע משמו העברי, לא ממש קשור לסדרת סרטי השוטרים הקומית המפורסמת. מדובר בחידוש לסדרת טלוויזיה מסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80, אותו כתב וביים דקס שפרד (״Idiocracy״), שגם משחק באחד התפקידים הראשיים. יחד עם מייקל פנייה השניים מגלמים צמד רכוב של משטרת הכבישים של קליפורניה, שבודקים תיאוריה לפיה שוד שהתרחש לא מזמן הוא עבודה פנימית של המחלקה שלהם. עוד בקאסט: ג׳סקיה מקנאמי, אדם ברודי, וינסנט ד׳אונופריו, מיה רודולף, וגם זוגתו של הבמאי-כוכב, קריסטן בל.

״פאוור ריינג'רס״ (Power Rangers) משיב למסכים את גיבורי-העל הצבעוניים ששלטו בניינטיז, בעיקר בטלוויזיה, מבית היוצר של חיים סבן ובהתבסס על סדרה יפנית. סיפורם של חמישה חברי תיכון לא מקובלים במיוחד, שחייזרים המגיעים אל כדור הארץ מערבים אותם (בלי לשאול קודם) במלחמה בין-גלקטית, ומציידים אותם בחליפות בשלל צבעים, וברובוטים המכונים זורדים, כדי להילחם בכוחות חוצניים אחרים. את הריינג׳רס החדשים מגלמים שחקנים צעירים שלא ממש שמעתי עליהם, אבל הקאסט התומך הוא סיפור אחר לגמרי – אליזבת׳ בנקס היא ריטה רפולסה הרשעית, בריאן קרנסטון הוא זורדון, וביל הדר מדבב את אלפא 5. דין יזראליט (״Project Almanac״) ביים וחמישה תסריטאים עמלו על הכתיבה. אור אחראי על הסקירה.

פלוס: המון דוקומנטרים וסיפור אמיתי עם סוף טוב

פסטיבל דוקאביב – אירוע הקולנוע התיעודי הגדול בישראל, הכריז על הסרטים הישראליים שיהיו חלק ממנו בחודש מאי המתקרב (מה-11 עד ה-20 ליתר דיוק). עוד נדון בהרחבה בפסטיבל הגדל ומשתכלל תמידית, סמוך יותר לתאריכו וכשתתפרסם התוכניה המלאה. אבל בינתיים אפשר לגלות כי 13 סרטים מקומיים יתמודדו בתחרות הישראלית: ״איך מסמנים אהבה״ של אלעד כהן ואיריס בן משה על חירש המבקש להפוך להורה; ״ארץ אהובה״ של יעל קיפר ורונן זרצקי שבמרכזו עולים חדשים לא שגרתיים; ״בחדר שלי״ של איילת אלבנדה המורכב מחומרים שצילמו בני נוער והעלו ליוטיוב; ״הטובים לסיף״ של ליאת מר אודות משפחת חתואל האגדית; ״המחברות של אליש״ גולן רייז המפגיש בין שבעה אחים עם יומניה של אמם המנוחה; ״הפטריוט״ של דניאל סיון המתחקה אחר האקר ציוני על רקע התעצמות האנטישמיות בצרפת; ״הקיר״ של מורן איפרגן שגיבוריו הן הכותל המערבי ואישה שמצאה בו מקלט מנישואיה; ״השדה״ של מרדכי ורדי על נסיון לדיאלוג בין מתנחלים ופלסטינים בגוש עציון; ״כתמים״ של יקטרינה דיאקובה בו הבמאית יוצאת לתעד את האב שנטש אותה; ״לה פרומיז״ של ענת שוורץ המביא את הזווית של עולים מצרפת על חוויית ארץ ישראל שלהם; ״מוחי״ של רינה קסטלנובו-הולנדר ותמיר אלתרמן על ילד עזתי המוצא מגורים חדשים בבית החולים תל השומר; ״מקווה שאני בפריים״ של נטעלי בראון אודות הבמאית והשחקנית מיכל בת אדם; ו״סלאח, פה זה ארץ ישראל״ של דוד דרעי המבטיח לספר את סיפור הקמת עיירות הפיתוח בישראל, כפי שלא סופר עד היום.

כמו כן, יוקרנו בפסטיבל דקואביב ה-19 גם סרטים ישראליים נוספים במסגרות השונות. מתחרות הסטודנטים יצא שכבר כתבנו בסריטה על שניים מהם, ״כמו פרח לוטוס״ של אליה שוורץ, ו״קרן אור״ של ליהי סבג. מבין השמות היותר בולטים, ניתן למנות את "Fuck History…" של ענת אבן על שכונת מנשייה שנעלמה, ״לפני שהרגלים נוגעות בקרקע״ בו מתעדת דפני ליף בגוף ראשון את ניצני המחאה החברתית והשלכותיה, ״ילדי הצללים״ של נועה אהרוני החושף את בני הדור השני לשואה שסבלו מהתעללות מצד הוריהם, ״הגעגועים של מאיה גורדון״ של של יאיר לב ואתי ויזלטיר המתחקה אחר האמנית שבכותרתו, ״עוד סיפור אחד ודי״ של ענת זלצר ומודי בר-און, פרק מתוך סדרה חדשה העוסקת בעולם ספרות הילדים בישראל, וגם סרט חדש של אבידע לבני בשם ״רון ארד (שם זמני)״. את הניימדרופינג הזה נחליף בשבועות הבאים בסיקור, בינתיים נסתפק בסקרנות.

לב סמדר – בית הקולנוע הירושלמי האהוב שהיה נמצא (שוב) בסכנת סגירה, יכול להתחיל לנשום לרווחה יחד עם תושבי הבירה כולה. מרשת קולנוע לב מוסרים כי פריצת הדרך התאפשרה בזכות מאמצים הרבים של סגן ראש עיריית ירושלים מר עופר ברקוביץ, נכונותו של בעל הנכס עו"ד דרור חריש להתגמש בדרישותיו, ובעיקר בעזרת אגודת ידידי קולנוע סמדר, בראשות שייקה אל עמי, ויואש בן יצחק. על פי התכנית שגובשה, בית הקולנוע אמור להסגר לתקופת שיפוצים של כחודשיים מיד לאחר חג הפסח, ולהיפתח מחדש בתחילת יולי הקרוב, כולל בית הקפה השוכן בו. התזמון אינו מקרי שכן פסטיבל ירושלים בלי לב סמדר אינו אותו פסטיבל, ונדמה שכולם יודעים זאת ויעשו הכל כדי להשמישו בדיוק בזמן למאורע. אם זה אכן יקרה מתחשק לי להגיע בעצמי כדי לחגוג עוד ניצחון קטן-גדול של תרבות והיסטוריה בירושלים, עיר שיודעת לא רק לסגור מוסדות כשהיא רק רוצה.

תגובות

  1. לב הגיב:

    מישהו יכול להסביר לי למה ״נמל בית״ מוקרן פעמיים שלוש ביום בסינמטק תל אביב? לא שיש לי משהו נגד הסרט, אני דווקא מחבב אותו. פשוט לא זכור לי שהסינמטק הפך ל״בית הסרט הישראלי״. לא ברור לי למה סרט מיינסטרימי כל כך, עם הפקה מושקעת ויוצרים מוכרים וותיקים צריך לתפוס מקום יקר ערך בסינמטק. מקום שראוי שיוקדש לקולנוע הזקוק לסינמטק כדי להגיע לקהל היעד שלו (אומנותי, נסיוני, תיעודי).

    1. באמת לא זכור לך?
      כבר שנים רבות שסינמטק תל אביב משלב בין אולמות לסרטים "סינמטקים" ולבין אולמות בהם רוב הזמן יש סרטים שמוקרנים באופן מסחרי. מאז שצמח משתי אולמות לחמש, על פניו יש גם יותר מקום לשילוב הזה. מתוך הסרטים המסחריים, הסינמטק קיבל לא מכבר החלטה להיות בית לסרטים ישראלים – בעיקר לסרטים שאין להם מפיצים אחרים, אבל לפעמים גם לסרטים בלי הפצה בתל אביב. בסך הכל זה נראה לי עדיף שאת האולמות המסחרים יתפוס סרט ישראלי ולא עוד קומדיה אירופאית מסחרית, מתוך הבנה כי לסינמטק יש כרגע הרבה יותר קהל שמחפש סרטים בידורים מאשר קהל סינפילי.

      1. לב הגיב:

        טוב, באמת עדיף להקרין את ״נמל בית״ על פני ״המזכרות״ ודומיו שממלאים את הסינמטק. חבל שזה בא על חשבון יצירה ישראלית יחודית יותר שלא לדבר על הקרנת קלאסיקות או סרטים עכשוויים מרחבי העולם. דבר שכמעט ולא קיים בכלל.

        1. דורון (אחר) הגיב:

          לא בהכרח בא על חשבון שום דבר… בטח שלא על חשבון יצירה עצמאית יותר.
          הסינמטק מקרין באופן קבוע ורציף סרטים כמו עניינים אישיים, אנשים שהם לא אני וכו'.
          נמל בית לא מצא מפיץ גדול יותר, אז מעולה שמפיצים אותו בסינמטק לפחות.

להגיב על לבלבטל

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.