• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • ״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

אל תסגרו את קולנוע ״לב סמדר״ – חברי סריטה כותבים על מוסד התרבות הירושלמי

28 בנובמבר 2016 מאת מערכת סריטה

בתחילת החודש נתבשרנו שהקולנוע הירושלמי המיתולוגי ״לב סמדר״ (שוב) מצוי בסכנת סגירה. רשת בתי קולנוע ״לב״, המשכירה את המבנה ההיסטורי כסניף שלה בירושלים, מסיימת את חוזה השכירות בסוף השנה משום שנדרש שיפוץ מקיף. חילוקי דעות בינם ובין המשכיר על היקף העלות שכל אחד מהצדדים צריך או רוצה לשלם, יחד עם שילוב שבין סחבת לאדישות מצד העירייה, עלולים לגרום לכך שבגלל סכום ״פעוט״ של כמיליון שקלים, ירושלים תאבד את אחד ממוסדות התרבות המזוהים איתה. בסוף העשור הקודם עמדנו בפני חדשות רעות מסוג זה, ומאבק ציבורי הציל את בית הקולנוע מסגירה. הפגנת תושבים תתקיים גם הפעם, כשמחר (יום שלישי ה-29.11) בשעה 20:00, ייערך כינוס חירום להצלת הקולנוע. כרגע, בכלל לא בטוח שהטובים מנצחים, אז הנוכחות של מי שבית הקולנוע חשוב לו ולה יכולה להיות קריטית.

חוץ מלהזמין אתכם ואתכן אל עמוד הפייסבוק של המאבק בכלל ואל הכינוס מחר בפרט, חשבנו מה עוד אנחנו כאן בסריטה יכולים לעשות למען מקום שנתן לנו המון כצופים וכירושלמים (אחד מלידה, שניים רק לתקופה בחיים). לשם תזכורת, הבלוג הזה שאתם קוראים ואתן קוראות בו כעת, נולד ממש לא רחוק מלב סמדר – על דלפקי האוזן השלישית זכרה לברכה, מוסד תרבות ירושלמי נוסף שעיטר בעבר את שכונת המושבה הגרמנית. הלוואי שהפוסט הזה לא יהפוך להיות הספד נוסטלגי כמו שקרה עם ״האוזן״ (גם במקרה ההוא בעל הבית העמיד את תאוות הבצע לפני אהבת התרבות, וזו כמובן זכותו). אמן ואמן שתימצא לקולנוע לב סמדר תקומה, שוב כמו שקרה עם האוזן, ששבה לחיים כחלק מסינמטק ירושלים בתמיכת העירייה. כך שזו לא קינה, לפחות לא כשיש עוד מה להציל וגם איך, אלא קריאה לפעולה מתוך מקום שאמנם עורג לעבר, אבל מייחל להמשכיות.

"לעצור את הזמן" / אור סיגולי

jealousy

יש משהו שכבר הופך להיות טרחני בהתרפקות הנוסטלגית הזו על עולם קולנועי שהולך ונעלם, על האולמות השכונתיים שגוועים, על השתלטות הסינמפלקסים, על צריכת הסרטים במכשירים שאפשר להחזיק בכף היד. העולם שבו אנחנו חיים משתנה נורא מהר, ודברים נבנים על גבי אחרים. לפעמים זה מתסכל, לפעמים זה הכרחי, ולרוב זה פשוט משהו שקורה ושיקום מי שינסה לעצור את זה. ולמרות הכל – גם אם אמנם אנחנו עדיין לא מנופפים לשלום לקולנוע לב סמדר שבירושלים, כי עתידו טרם נחתם, ישנה תחושה קצת עצובה.

את חיי הירושלמים, שהתפרשו על פני שש שנים, השארתי כבר מאחור ואני לא רוצה לנפנף באצבעי כנביא זעם על עיר שאינני חלק ממנה עוד. עשיתי זאת בעבר עם סגירת סניף "האוזן השלישית" הירושלמי, והנה, מסתבר שהעיר עדיין עומדת על תילה. בערך. ועדיין, מכיוון שבכל זאת אחת חרב תלויה מעל אחת הפינות היפות והמקסימות ביותר בעיר הבירה, מן הראוי שנאמר עליה כמה מילים.
אל אולם הקולנוע היחידי והיפה הזה נכנסתי לראשונה ביומי הראשון כסטודנט בסם-שפיגל, שם עברנו הרצאות פתיחת שנה על הקולנוע הישראלי מפיו של נסים דיין. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, את היום האחרון של הסדנה נאלצנו להעביר במקום אחר, מכיוון שהמים שטפטפו עלינו מהתקרה עם גשמי הסתיו העיבו על היכולת שלנו להתרכז. אבל המקום עבר שיפוץ, וכבר כמה חודשים לאחר מכן חזרתי לשם במהרה לצפות בכמה מהסרטים החשובים של אותה שנה. "בבל", "חיים של אחרים", "אדמה משוגעת" ו"המבוך של פאן" הם הזכורים לי ביותר. בשנתי האחרונה בירושלים השתרבבתי פנימה להרצאות על "זה בוודאי המקום" ו"הארטיסט", האחרונה שבהן על ידי לא אחר מאשר נסים דיין וזאת הייתה לי לסגירת מעגל שלא ידעתי שפתחתי.

הזיכרון הכי יפה שלי מהקולנוע הוזכר כאן באחת מסקירות פסטיבל ירושלים הקודמות. בבוקר שבת התייצבתי להקרנת "קנאה", וכפי שכתבתי שם, אני מאמין שהחיבה שלי אל הסרט הצרפתי הקטן הזה הייתה קשורה באופן ישיר לאולם בו הוא נצפה. זאת הייתה חווית צפייה של עיר אחרת, במדינה אחרת ובזמן אחר. והסרט ההוא של פיליפ גארל, בשחור-לבן וכולו נוסטלגיה לעולם קולנוע שהיה מזמן, הרגיש כל כך טבעי ונכון בלב סמדר המיוחד, שהייתה תחושה מוזרה כאילו הסרט פורץ החוצה וממשיך לחיות גם לאחר שהסתיים.
זה הכוח של אולמות מהסוג הזה. הם, גם אם לכמה רגעים, עוצרים את האוויר ואת הזמן, ולא ממהרים לשחרר אותך לעולם האמיתי. בעידן של יותר תוכן ממה שאפשר לצרוך, זו חוויה נדירה שחבל שתיעלם.

״שריד ושורד״ / אורון שמיר

cave_of_forgotten_dreams

נוכח הידיעה על עוד איום סגירה של לב סמדר, הגבתי בתחילה כמעט בזלזול. במהלך הקריירה הקצרה שלי (קצת יותר מעשור) הרי כבר חצי הספדתי וחצי היללתי את המשך דרכו של הקולנוע הזה לפחות פעמיים, וממש לא סביר שהנה כבר מגיעה פעם נוספת. האחרונה שבהן הייתה לפני חמש שנים וחצי, כשסגירה מפתיעה של בית הקפה השביתה את הקולנוע וגרמה להתקפת לב (אין כאן משחק מילים). אבל אז היו אלה רק חששות, בעוד ב-2009 האיום היה ממשי, וההיסטוריה תזכור שלחץ ציבורי היה הגורם המכריע בהצלת המקום והכרה בו כמוסד תרבות.

האמת היא שלקולנוע הזה בכלל יש 9 נשמות, אחרת הוא לא היה שורד 88 שנים, מאז ימי המנדט הבריטי. תקופה מרובת שנים וגלגולים שכזאת בהכרח מייצרת מעין אופי ייחודי, מהסוג שבהחלט האניש את בית הקולנוע. למשל, כשהחלו טפטופים במהלך הקרנת ״מערת החלומות הנשכחים״ של ורנר הרצוג בפסטיבל ירושלים של לפני חמש שנים, אפשר היה להבין אמנם ששיפוץ נוסף הוא רק עניין של זמן, אבל גם לחייך נוכח העובדה שבית הקולנוע עצמו כאילו מנסה למקסם עבור הקהל את החוויה של צפייה בסרט המתרחש במערה פרהיסטורית.

עבורי, קולנוע לב סמדר הוא סמל לאיזה סלע איתן של תרבות שניצב מול כל רוחות הזמן המנשבות מכל כיוון, לא רק מבחינה היסטורית אלא גם באופן אישי. ואני לא מתכוון לכך רק במובן של מעוז חילוניות בעיר שהולכת ומתחרדת, אלא באמת מכל פן שאוכל לחשוב עליו בהקשר הפרטי שלי. למשל, הביקורים הראשונים שלי בקולנוע, כזר בירושלים של אמצע-סוף העשור הקודם, זכורים לי בין היתר בעקבות החלפות גלגלי הפילם, גם כשהחל כבר העידן הדיגיטלי. אבל בראשית העשור הנוכחי ירד מן השמיים מקרן דיגיטלי כה נשגב, עד כי כתבתי לו בבלוג מספר שירי אהבה.

כמובן שזה קרה בדיוק כשעזבתי את העיר, כי תזמונים אף פעם לא היו הצד החזק שלי, אבל ההתאהבות המאוחרת בבית הקולנוע הסמדרי רק הפכו את ההתאחדויות שלנו פעם בשנה ליותר מתוקות. בפסטיבלי ירושלים תמיד סמכתי על השיבוצים באולם, ונהגתי לעשות מעין ״יום סמדר״ כדי להתאוורר מהסינמטק ההומה ולספוג אווירת פסטיבל יותר שכונתית. כזו שעוד זכורה לי במעומעם משנות מגוריי בבירה, ובה נוצץ כפנס רחוב או מגדלור מאיר דרכים בית הקולנוע היחיד שלא רק הרשה להכניס אל האולם מזון ומשקה (לרבות קפה, חברו הטוב ביותר של הבלוגר בימי פסטיבל סרטים), אלא גם שמח למכור אותם בכניסה לאולם בכל שעה.

בנקודה זו ראוי להזכיר שבית הקפה/מסעדה שפעלו בתוך בית הקולנוע היו המקום היחידי לאכול בו בימי שבת של הפסטיבל הירושלמי. זה נכון עבורי עד כדי כך שהלכתי לשם השנה מתוך הרגל – רק כדי לגלות שחוץ מפופקורן אין מה למכור לי. ובלי למכור מזון ומשקאות, מה הסיכוי של בית קולנוע בעל מסך אחד בלבד לשרוד ב-2016? אל תענו. כי האולם הזה, המוסד התרבותי הזה, הוא חלק בלתי נפרד לא רק מפסטיבל הקולנוע של ירושלים, אלא מהעיר ירושלים עצמה. לסגור אותו רק בגלל עניין פקידותי, בזמן שהוא ממשיך להוכיח את נחיצותו התרבותית, זה פשוט לא הוגן.

״קליק״ / עופר ליברגל

imagine-me-and-you

1.
עקב פקקים במרכז העיר, אוטובוס התעכב והוריד אותי בתחנה דקה אחרי השעה בה ההקרנה הייתה אמורה להתחיל. חיפשתי דרך מהירה לחצות את רחוב עמק רפאים העמוס, ובהליכה מהירה (לא רצתי על מנת לא לעורר תשומת לב לעצמי) הגעתי לקופות. הכרטיס שקניתי עורר צחוק בקרב הקופאיות וגרר שיחה אל תא ההקרנה. וכך, ברגע בו התיישבתי בשורה שנמצאת בדיוק מעל המעבר (המקום החביב עלי בקולנוע הזה באותם הימים) כבו האורות והחלה הקרנת הסרט, אחרי שוויתרו על הפרסומות. למרות האיחור – הקרנה פרטית עבורי, היחיד שרכש כרטיס להקרנה בשעה 17:00. רצה הגורל והסרט שזכה לבדר אותי ואותי בלבד היה ״קליק״. לא הסרט עם אדם סנדלר, אלא קומדיה רומנטית לסבית בריטית חביבה ולא מבריקה במיוחד ששמה האנגלי שונה ל-״Imagine Me and You״ על מנת למנוע את הבלבול שהתרחש בהקרנה בארץ. כך הפך ״קליק״ לסרט שמסמל עבורי את הקשר לקולנוע סמדר, קולנוע שתמיד הרגשתי כי הוא מסוגל להתאים את עצמו לצרכיי – גם בהקרנות מלאות עד אפס מקום בהם נכחתי בו בשנים שלפני ואחרי אותה ההקרנה.

2.
בשבוע שעבר, באחת מן ההפוגות הנדירות מן ההקרנות בפסטיבל הסרטים שבעיר מנהיים בגרמניה, הציעה לי החברה המקומית בצוות השיפוט להתלוות לידיד שלה במקום עבודתו – בית קולנוע עצמאי קטן, שאינו חלק רשמי מן הפסטיבל. מדובר בבית קולנוע שהכניסה אליו דומה לכניסה למשרד, אך יש בו אולם אחד נוח שבמקרה הטוב הוא חצי מגודל האולם בסמדר. המקום מלא אהבה לקולנוע והסרטים המוקרנים בו נקבעים באופן דמוקרטי על ידי צוות העובדים כולו, על פי האופציות שמאפשרים המפיצים המקומיים. הקולנוע הקטן הזה גם הפיק פסטיבל מצומצם של סרטים בנושא מוזיקה. ואיך מקום כזה יכול להיות רווחי? הוא לא, למרות שיש קהל לקוחות נאמן. הוא מקבל תמיכה מן העירייה, ועל כל יורו שזו שמה, המחוז מוסיף 50% אחוז. הם שאלו אותי האם יש בישראל משהו דומה, וציינתי שאולי בקולנוע סמדר יש אווירה דומה, אך הוא בסכנת סגירה.

3.
בשנים האחרונות, הקשר העיקרי שלי לקולנוע הוא דרך הוריי. אמי מרבה לשאול אותי איזה סרט מציג בסמדר בשבת בצהריים, והאם הוא יכול להתאים לה. עבורה אין אופציה אחרת לקולנוע בירושלים, אין תחליף לאווירה בסמדר, בטח שלא במתחמים המסחריים. והוריי לא לבד – עבור הרבה מאוד אנשים בירושלים לא מדובר רק בקולנוע אהוב, אלא בשריד לעידן אחר בו הם עדיין רוצים לחיות. בלעדיו, פשוט לא יהיה להם מקום לראות סרטים. זהו קולנוע שכונתי במראה שלו, אך השכונה שלו היא ירושלים כולה. מכל רחבי העיר יש אנשים שעבורם המקום, בייחוד בשנים האחרונות, הפך למוקד צנוע לעלייה לרגל, מקדש של אהבה לקולנוע עם רפרטואר שהם יכולים לסמוך עליו (הסינמטק גם הוא חשוב מאוד, אך מטבעו מספק מגוון רחב יותר של סרטים). גם אם ההגעה למקום הפכה עבורם למעט עגומה בהיעדר הקפה/מסעדה שפעל במקום.

lev-smadar

תגובות

  1. חיים צ' הגיב:

    היכרתי את המקום רק דרך פסטיבל הסרטים בירושלים, ואהבתי מאד את המקום הקסום הזה בלב המושבה הגרמנית, עם אווירה שלווה וכל-כך מיוחדת. תשאירו את הפלא הזה.

  2. yoshihide הגיב:

    גם אני מכיר את הקולנוע רק דרך הפסטיבל, ואני פוקד אותו מדי שנה כבר 8 שנים כמעט רצופות, אבל אני חייב להודות שקרנו ירדה קצת בעיני. לפני כמה שנים איכות ההקרנה שם היתה אחת הטובות בארץ, אבל היא התדרדרה עם הזמן. הבעיה הגדולה שלי בשנתיים האחרונות היא שהקרינו את הכתוביות בצורה כזו שיצרה ריבוע של אור באמצע המסך, מה שהפריע לי מאוד וממש הרס לי כמה סרטים.

    ואם פעם הייתי שמח להגיע רק בשביל איכות ההקרנה והיום היא נחותה מהסינמטק, אז פחות נעים לי להגיע גם מסיבות נוספות. ראשית, ההליכה הארוכה בחום מהסינמטק. היו ימים עם הליכות רצופות הלוך ושוב מהסינמטק לסמדר ובחזרה שהתישו אותי (כשמגיעים לפסטיבל לארבעה-חמישה ואי אפשר לראות הכל, יש פחות גמישות בלוחות הזמנים, והדבר היחיד שקובע הוא הסרטים).

    וגם כשהיו ימים עם כמה סרטים רצופים שם זה לא נעים, כי אין שם מספיק מקום לשבת, וצפוף שם נורא, וחם. ואין לאן לברוח לנוח, אין פינות שקטות כמו בסינמטק או לידו. וכשיש הפסקות ארוכות יחסית בין הסרטים אין לי מושג מה לעשות (בסינמטק תמיד יש לי איפה לנוח, אפילו לפרקי זמן ארוכים). ובשבת גם ככה הכל סגור בסביבה. מצד שני לא בא לי ללכת לסינמטק ולחזור. שלא לדבר על זה שבגלל הניתוק הגאוגרפי מהפסטיבל פחות הרגשתי שם את האווירה הפסטיבלית, למרות העומס והצפיפות.

    בקיצור, משנה לשנה אני מתבאס יותר ויותר על כל סרט שנופל לי בסמדר.

    רק רציתי לומר שזה לא שאני מפלל לסגירתו, חלילה. גם אם אין לי תחושת נוסטלגיה אישית כלפיו, באופן כללי אני טיפוס די סנטימנטלי, ותמיד חבל לי שמוסד כזה יסגר. וחבל לי על האנשים שכן מחוברים אליו. גם לי יש מקומות כאלה (אני עד היום מבכה את סגירתו של קולנוע פנורמה בחיפה, למרות שהמון אנשים לא סבלו אותו). וזכיתי לראות בו לא מעט סרטים טובים, לעיתים אף את שיאי הפסטיבל. ועדיין, כבר כמה שנים הקולנוע הזה מעורר בי תחושת מרירות הולכת גוברת כל פסטיבל.

    1. yoshihide הגיב:

      כשמגיעים לפסטיבל לארבעה-חמישה *ימים* (נעלמה לי המילה).

השאר תגובה