• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • ״הקיר״, סקירה לסרטה של מורן איפרגן
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

פסטיבל מנהיים-היידלברג 2016 – דיווח ראשון: ״To Keep the Light״, ״The Dark Wind״, ״Train Driver's Dairy״, ״In View״

21 בנובמבר 2016 מאת עופר ליברגל

החודש נפלה בחלקי הזכות להיות חבר בצוות השיפוט מטעם ארגון המבקרים הבינלאומי פיפרסצ׳י (FIPRESCI) בפסטיבל הסרטים מנהיים-היידלברג אשר בגרמניה. מדובר בפסטיבל אשר המסגרת התחרותית שלו מתמקדת בבמאים מתחילים, המציגים סרט ראשון או שני. זאת בתנאי הסרט לא הוצג קודם לכן בפסטיבל אחר בגרמניה, בפסטיבל קאן, או במסגרת הרשמית בוונציה או לוקרנו. זהו פסטיבל צעיר ותוסס ברוחו, אשר מתנהל ברובו באווירה ללבבית. מגוון הסרטים בהם צפיתי (19 במסגרת התחרות, ועוד שלושה סרטים מן המסגרת המשנית) שמר לרוב על רמת עשייה גבוהה מאוד, גם אם ניכרה נטייה של הפסטיבל לקולנוע נגיש יותר. ראיתי סרט אחד שהסעיר אותי באמת ועוד מספר סרטים מרשימים, בחלקם אגע בפוסט זה ובפוסט נוסף אשר יפורסם בקרוב.

To Keep the Light
לשמור את האור

to-keep-the-light2

בבואי לשפוט בפסטיבלים, בטח בתור נציג של גוף מבקרים, אני מחפש סרטים בעלי מגע ייחודי של היוצר ומשהו חדשני, מבלי שהדבר יבוא על חשבון לכידות היצירה ואמירה חזקה על המציאות. מבין כל סרטי התחרות, סרט זה היה היחיד אשר עמד עבורי בתנאים הללו, אף כי היו בתחרות עוד מספר סרטים מעוררי עניין. סרטה של היוצרת האמריקאית אריקה פיי (בסרט זה היא מפיקה-תסריטאית-במאית ושחקנית ראשית) תפס אותי ביופי החזותי מן הפתיחה ולא הרפה. זהו דיוקן של אישה אשר מנסה לשרוד בתפקיד אשר החברה בה היא חיה לא מייעדת לנשים. אבל זה לא רק סיפור על אישה חזקה שהולכת אחר הרצונות שלה, אלא גם על גילוי והסתרה של האמת, התמודדות עם רגשות אשם, ויצירת קשר בין שני בני אדם שמגיעים מרקעים שונים למדי.

הסרט מתרחש בשנת 1876 והחלק הארי שלו קורה על אי קטן המצוי בקרבת החוף של מדינת מיין בצפון ארה"ב. על האי חי רק זוג אחד, אשר מופקד על תפעול המגדלור. הסרט נפתח בסופה במהלכה האישה, אבי (מגולמת בידי פיי עצמה), מאחרת במעט בהדלקת האור, בעוד דומה כי בעלה אינו מסוגל לעזור בצורה ניכרת. למחרת, אבי נתקלת בגבר שנדמה בהתחלה כמת, ודומה כי הוא ניצל מספינה שטבעה – אולי באשמת העיכוב בהדלקת האור. אבי מטפלת בגבר הפצועה ובמקביל מנסה למנוע מתושבי עיירת החוף הקרובה לחקור יותר מדי על המתרחש בביתה ובאי בכלל, כאשר היא פוחדת כי ייקחו ממנה את המשרה אשר שייכת באופן רשמי לבעלה – ויש מי שזומם לקחת אותה במקרה של חוסר כשירות לתפקיד. הגבר הפצוע מתגלה כמלח שבדי בשם יוהאן. הוא לא אומר הרבה ויש גם סיבות לחשוד כי לא כל מה שהוא אומר הינו אמת, אבל אותו חשד נכון גם לגבי דמותה של אבי.

בעלה של אבי הוא סוג של נוכח-נפקד על האי, וכך למשך פרק זמן ארוך הסרט עוסק בקשר בין שתי דמויות שיש ביניהן משיכה ורצון להכיר, אבל יותר מכך גם חשש הדדי, לפחות בחלק הראשון. פיי משתמשת במכלול רחב של אמצעים קולנועיים על מנת להמחיש הן את מערך הכוחות בין הדמויות והן את המצב הנפשי הפנימי שלהן. הצילום משלב בין קומפוזיציות מוקפדות ומרוחקות (בחלק מהם קיים הדהוד לציור אמריקאי מן המאה ה-19) לבין שימוש מורכב וגדול מן הרגיל בצילומי קלוז-אפ, מה שמדגיש פרטים חשובים ומאפשם לפנים של השחקנים לרמוז על המאבק הפנימי בו מצויות הדמויות. העריכה בסרט לא תמיד נצמדת לחוקים המקובלים, אלא להגיון הפנימי של היצירה ולדגשים אשר מעניינים את פיי.

אולם, למרות שרוב הסרט דן בדינמיקה בין שתי הדמויות, הוא מכיל גם אנשים נוספים אשר מתפקידים כשיקוף של היחס של החברה לאבי ולרעיון כי אישה תהיה אחראית על תפעול מגדלור, מה שלא נעשה באותה תקופה באופן רשמי. אבל כפי שהגיבורה מדגישה בדבריה, כנראה ולא מעט נשים תפסו חלק מרכזי בביצוע המשרה אשר הופקדה בידי בעליהן/אביהן (ובסוף הסרט מופיעים נתונים לגבי כמה נשים כאלו באמת היו, והמספר הוא מאות). היחס של החברה לנושא אינו אחיד – כולם יודעים שזה לא מקובל, אבל מגוון התגובות האנושיות אשר הבמאית מייצרת אצל דמויות אשר מופיעות לפרק זמן קצר הוא גדול למדי. זהו סרט בעל מסר פוליטי לגבי הרצון של האישה ללכת אחר ליבה בעולם אשר מגביל נשים, אבל לא סרט שבו המציאות יכולה להיות מנוסחת במונחים של טובים מול רעים, אלא כבני אדם שלחלקם קשה להשתחרר מתפיסות קדומות וחלקם פועלים למען טובתם הפרטית ולא למען טובת הכלל. גם אבי אינה גיבורה מושלמת – היא חזקה ומרשימה בסופו של דבר, אולם יש לה לא מעט נקודות תורפה ורגשות אשם, והיא גם מבצעת מספר מהלכים שנויים במחלוקת. אולם, בסופו של דבר מדובר באישה אשר מצאה עבודה שהיא אוהבת וגם ייעוד בחיים, והיא נחושה לנסות ולהחזיק באורח החיים לו התרגלה.

כאשר רואים את הסרט כחלק ממכלול הסרטים מרחבי העולם אשר הוצגו בפסטיבל, ניתן להבין עד כמה הנושא של אישה אשר נאבקת על מקומה בחברה רלוונטי לא רק למאה ה-19, אלא גם לעולם בו אנו חיים כיום – מאבק של נשים למימוש עצמי או בריחה מניצול היה הנושא של רוב סרטי התחרות. כמו כל סרט היסטורי גדול, גם ״לשמור את האור״ לא רק מאיר באור חדש ויפה את העבר, אלא מכיל מסר לגבי החברה בימינו. כותרת הסרט מתייחסת למאבק הפיזי על מנת להמשיך ולהפעיל את המגדלור בצורה יעילה, אבל היא גם מתייחסת לאור הסימבולי של המאבק של נשים לשיוויון הזדמנויות. הסרט גם עושה שימוש יפה במקורות אור שונים, למשל בנרות אשר מאירים את הבית בו חיה הגיבורה עם בעלה והאורח הלא צפוי. שימוש זה בתאורה מדגיש כי הסרט מרשים באופן ניכר בשחזור התקופתי שלו, כמו גם בבנייה של דרמה צנועה וסוערת באמצעים מצומצמים יחסית. לתחושתי מדובר בסרט שכל דבר בו יושב היטב, ופיי הינה במאית אשר יהיה מסקרן להמשיך לעקוב אחר יצירותיה בעתיד.

The Dark Wind / Reseba
הרוח האפלה

rebesa

הסרט אשר זכה בפרס הגדול של חבר השופטים הראשי של הפסטיבל, היה גם הסרט הכי מדובר שהוקרן השנה – גם בשל האירועים שהוא מתאר וגם בגלל מחלוקת אשר צצה בגרמניה סביב הקרנתו. הסרט עוסק בשבט כורדי-יזדי שעובר טלטלה עקב המערכה מול דע"אש, ובאופן ספציפי, הארגון הרצחני כובש שטח בו חי השבט וחוטף את כל הנשים הצעירות כדי למכור אותן בשוק של שפכות. ביניהן נמצאת גם האישה אשר התארסה בתחילת הסרט, שנמכרת למנהיג בכיר בארגון, אשר נהרג כעבור זמן קצר. הארוס של האישה יוצא על מנת להחזיר אותה לחיק השבט, ואף על פי שהוא נאלץ לעבור קרב (בחברת כוח צבאי שמורכב מנשים לוחמות) הוא מצליח למצוא את בחירת לבו ואף לשוב עמה למחנה הפליטים בו התמקם השבט. אולם, היא מתקשה לתקשר עם הסביבה וניכר שעברה התעללות קשה אשר הותירה בה צלקות פיזיות ונפשיות כבדות. כעבור זמן לא רב ורגע לפני החתונה, מתגלה גם כי היא הרתה למי שקנה ואנס אותה. אף על פי שאין ספק כי מדובר באונס, אבי הארוס לא מוכן שהנישואין יצאו לפועל ולמרות הכוונות הטובות של בנו, פתרון לא נראה באופק.

הקהילה הכורדית בגרמניה מחאה נגד הייצוג שלה בסרט, כנראה בעיקר על סמך סצנה שלא נכללה בגרסה הסופית. המחאה גרמה לכך שכל הקרנה של הסרט לוותה באבטחה כבדה ואחת מן ההקרנות (לא זו בה נכחתי), אף פוצצה למספר דקות בידי מפגינים. יש לציין כי הסרט עצמו מראה את החברה היזדית כחברה מגוונות ומדגיש כי האב אשר מסרב לנישואין מטעמי מסורת נמצא בעמדת מיעוט. בנוסף, הסרט חושף את הסבל שעוברת העדה במלחמה מול דאע"ש (וכוחות נוספים) ומחזיר את הנושא לסדר היום, כולל סוג של קריאה להקמת מדינה כורדית.

מבחינה קולנועית, הסרט אשר ביים חוסיין חאסן עלי על פי תסריט שכתב בשיתוף עם מהמט אקטס (טורקי-כורדי החי בגרמניה), אינו אחיד ברמתו. הוא מתחיל באופן דידקטי מדי ונראה כי הוא בעיקר שואף לעסוק בנושא חשוב. אולם בחציו השני, הדגש עובר אל הסבל של הזוג המאורס, ביחד ובנפרד, והסרט מקבל גוון מעט יותר פיוטי – מסרט על המצב הפוליטי, הוא הופך ליצירה על בני אדם ולכן מצליח לרגש וגם לזעזע. לא מדובר ביצירה מקורית בשום צורה, אבל כן בסרט המספק חווית צפייה אינטנסיבית, גם אם לא לכל אורכו.

Train Driver's Dairy
יומנו של נהג רכבת

train-driver

הסרט הסרבי הזה זכה בפרס או ציון לשבח מכל חבר שיפוט בתחרות, פרט לזה בו הייתי חבר. מכלול הזכיות שלו כולל את פרס חביב הקהל, ציון לשבח מחבר השופטים הראשי, חבר השופטים האקונומי (מטעם הכנסייה הקתולית והפרוטסטנטית), והמלצה להפצה מארגון מבקרי הקולנוע. לולא הוחלט מראש כי ארגון פיפירסצ׳י לא יעניק אף ציון לשבח פרט לסרט הזוכה, סביר להניח כי גם אנחנו היינו מזכים את סרטו של הבמאי-תסריטאי מילוש רודוביץ' בהכרה מסוימת. מדובר בבמאי המבוגר ביותר שהציג בתחרות, ולמעשה בסוג של טעות של המארגנים, מפני שהוא טוען שזהו כבר סרטו השלישי. אבל מדובר בסרט שקשה שלא לאהוב, ובבמאי צנוע ומקסים (שהצליח ללכת לאיבוד במרכז העיר מנהיים, משימה לא פשוטה שכן במרכז העיר הרחובות מסודרים בקווים ישירים וממוספרים באופן שמזכיר את מנהטן).

הסרט הוא קומדיה פרועה ועתירת הומור שחור, אשר נוכח כמעט בכל רגע. הגיבור הוא נהג קטר ותיק אשר ביחד עם אביו דרס למוות כ-53 בני אדם, אף כי הוא לא היה אשם באף תאונה. זמן קצר אחרי תאונה קשה, הוא בולם ברגע האחרון ומציל את חייו של יתום בן 10 אשר ביקש למות, שכן הוא אינו מוצא את מקומו בבית היתומים ובדיוק למד כי הוריו אינם חיים באוסטרליה – הם פשוט השאירו אותו בקופסה בפתח בית היתומים. נהג הקטר מרחם על הילד ומגדל אותו כבן, בתנאי שלא יהפוך לנהג בעצמו. אולם, כאשר הילד הופך לגבר צעיר הוא מרגיש כי עולם הרכבות הוא המקום היחיד עבורו. למרות שמדובר בנער עדין יחסית, בסופו של דבר גם האב המאמץ מתרצה ומאמן אותו למשימה – כולל התמודדות עם רגשות האשם.

ההומור בסרט פרוע, אבל הוא כמעט ואינו גולש לוולגריות וכמעט תמיד מצליח להפתיע, גם אם במעט. צוות השחקנים כולו שמור על תזמון קומי הנושק לשלמות, ובזה אני כולל את אחת מן ההופעות הטובות ביותר של כלב בקולנוע השנה. מדובר בסרט שיכול להפוך להצלחה גדולה בקרב הקהל, שכן הוא מענג כמעט בכל רגע נתון. עם זאת, עבורי בחלק מן הרגעים בהם הסרט ניסה לייצר גם עומק רגשי, חשתי ברדידות מסוימת. אם כי תחושת החדווה וכשרון ההמצאה הקומי של היוצר גברו בסופו של דבר על רדידות זו.

In View
בשדה הראייה

in-view

מן הסרט הכי מצחיק בפסטיבל – אל המדכא ביותר. סרטו של הבמאי האירי קירן קריי מתמקד בדמות אחת אשר מצויה במצב מתמשך של ייסורים ממנו לא תתיכן שום ישועה. גיבורת הסרט היא רות, שוטרת במשטרת דבלין שכבר אינה מוצבת בעבודה ברחובות בעקבות טראומה שחוותה לפני מספר שנים, כאשר בעלה ובנה בן היום מתו בנסיבות שחלקן נחשפות וחלקן נותרות מסתוריות. מה שמובן הוא שהיא חשה אשמה מסוימת בשל כך. השחקנית קוּלאן דאן (את שמה הפרטי כותבים בעזרת הרבה אותיות אבל כך מבטאים אותו), מגלמת היטב את רות כאישה שאין דבר בעולמה ועצם המחשבה על כיוון חדש בחיים או הפסקת תדירות השתייה הגבוהה מהווה עבורה עלבון. הבמאי משתמש בזווית צילום ובהסתרת מידע על מנת להמחיש כי אין עבורה דבר בעולם, גם עם יש לא מעט אנשים שחפצים בטובתה, במגוון דרכים.

ברגע מסויים חל שיפור במצב הנפשי של רות – אבל כאשר הצופים מבינים את טבעו של הרגע, היצירה הופכת לקודרת בהרבה. זה קורה כשרות מחליטה כי התאבדות הוא הפתרון עבור מצבה, והסרט בהחלט מציג בחירה זו כאופציה ראויה, גם אם כואבת מאוד. הסרט מתנהל בקצב איטי, אשר אינו טיפוסי לקולנוע האירי. למעשה, התפניות בעלילה המצומצמת שלו נראות כחסרות משמעות מול התחושה האפלה שהוא מייצר (ייתכן וניתן היה לפשט את העלילה אף יותר). אבל למרות הערגה למוות, זהו גם סרט על אהבה שהייתה, ועל גילוי אמפתיה לדמויות גם כאשר הן לוקחות החלטה אשר מנוגדת כמעט לכל תפיסת עולם מקובלת. זהו סרט עצוב מאוד ויש בו משהו מזעזע, אבל הוא לא מורכב רק מקדרות.

השאר תגובה