פסטיבל ״אופקים חדשים״, ורוצלאב 2016: דיווח שלישי – ״אלף לילה ולילה – חלק 1״, ״הכפור השחור״, ״מותו של חואן פבלו קואנסה״, ״מימוזות״, והזוכים

חודש אוגוסט כמעט ונגמר, ונדמה שזו ההזדמנות הרלוונטית האחרונה שלי לנסות ולסכם את פסטיבל ״אופקים חדשים״ של ורוצלאב הפולנית, שמצידו הסתיים כבר בתחילת החודש. אזכיר שגם אילו רציתי היה לי תירוץ לא רע מדוע לא דיווחתי בזמן אמת או מיד לאחר חזרתי מן האירוע (בקצרה – עברתי מדינה). מה גם שמבחינתי, המטרה האמיתית של הפוסטים הללו אינה רק לסכם עוד פסטיבל עבור עצמי, אלא בעיקר להיות מעין פוסטי גזור-ושמור של סקירות בזק על הסרטים הנידונים בהם. כלומר במקרה ומישהו או מישהי יתקלו בהם בעתיד באיזושהי קונסטלציה ויזדקקו לדעה נוספת. התחלתי במלאכה הזו מוקדם יותר החודש (הנה הדיווח הראשון, והנה גם השני), שיחד עם פוסט זה מסכמים את תריסר הסרטים בהם צפיתי. הספק לא רע בחמישה ימים, בהתחשב בכך שבערב הפתיחה לא היה לי מה לראות (הוקרנו מעט סרטים וכבר צפיתי בכולם בעבר) וביום האחרון שלי בקושי הספקתי משהו כי הייתי צריך לטוס חזרה בשעות הערב המוקדמות.

לפני הנבחרים הפרטיים שלי, אציין את הזוכים והזוכות בפסטיבל, שחילק פרסים כבר בסוף יולי. אחר-כך אסגור את דיווחיי עם ארבעה סרטים נוספים (אלא מכותרת הפוסט), לא על כולם היה לי המון מה להגיד אגב ואתחיל עם המרשים שבהם. לסיום יגיעו המצטיינים לדעתי וכמובן עוד תמונות שצילמתי למזכרת (אחת כבר נמצאת בראש פוסט זה ואחת אחרונה תימצא למטה). שוב תודה למכון הפולני בכלל ולאנה בפרט על ההרפתקה הזאת, לעידן ויעל על שותפות אמת באולמות ומחוצה להם, ולחבריי הפולנים החדשים גם, בתקווה להתראות שוב בפעם הבאה.

רשימת הזכיות

הפרס הגדול בתחרות הבינלאומית: ״In the Last Days of the City״ של תאמר אל-סעיד המצרי (תמונה לעיל)
פרס הביקורת מטעם פיפרסצ׳י: ״Oscuro animal״ של פיליפה גררו, עליו כתב עופר במסגרת פסטיבל ירושלים.
פרס חביב הקהל: ״All These Sleepless Nights״ של מייקל מרצ׳ק המקומי, שאכן היו לו המון מעריצים כאן.

בתחרות לסרטי אמנות זכה: ״A Magical Substance Flows Into Me״ של ג׳ומאנה מאנה הפלסטינית.
בציון לשבח באותה תחרות זכה: ״Muito romântico״ של מליסה דוליוס וגוסטבו ז׳אן מגרמניה/ברזיל.

באתר הפסטיבל אפשר למצוא גם את רשימת הסרטים הקצרים, המקומיים והבינלאומיים, וגם את הקליפים שזכו אף הם בפרסים.

אלף לילה ולילה: חלק ראשון וחסר מנוחה
Arabian Nights: Volume 1 – The Restless One

החלק השני מתוך הטריפטיך הקולנועי המגלומני של מיגל גומש הוקרן בישראל, במסגרת הבאת ״השבועיים של הבמאים״ שהגיעו מקאן ארצה, ומי שהתמזל מזלו לצפות בו יודע שמדובר בחתיכת חוויה מסוג אחר. אותו חלק אמצעי בטרילוגיה הנושאית גם היה נציג פורטוגל לאוסקרים הקודמים, מה שלא ממש עזר למדינה להשיג מועמדות ראשונה אי פעם. כל שלושת הסרטים הוקרנו בפסטיבל קאן הקודם, והוקרנו מחדש בפסטיבל הפולני במסגרת ״סרטים שאהבנו מהמהדורה שעברה״, שדי מסבירה את עצמה. לי זה הרגיש כאילו עושים עבורי טובה אישית, גם אם רק חצי טובה – הספקתי לתפוס רק את החלק הראשון, בעוד השניים הנוספים הוקרנו בימים שלאחר הטיסה שלי חזרה ארצה. אני פשוט חייב לעצמי צפייה בכל הפרוייקט המפעים הזה, שחלקו הפותח היה מסע קולנועי ותודעתי שלא ממש דומה לשום דבר אחר.

זה מתחיל עם פנייה חצי-ישירה של הבמאי אל הקהל, המספר על חוסר יכולתו לצלם שני סרטים במקביל – אחד על שביתת פועלי נמל בעקבות שינויים דרסטיים שהונחתו על פורטוגל כולה, והאחר על מתקפת צרעות קטלניות על חקלאי האיזור. גומש מקריין בקולו אבל הסאונד אינו חופף במדוייק את מה שנראה על המסך. כך, בעוד הוא רק מספר על הרצון לברוח, בן דמותו אכן מתחמק בריצה מצוותו, משאיר את הסרט ללא במאי. מנקודה זו היצירה כאילו משייטת ככספינה ללא רב-חובל, אבל רק כאילו – גומש למעשה ממשיך בקו של העברת הסיפור דרך ערוץ הסאונד, כמו סיפורי אלף לילה ולילה שהיוו השראה לפרוייקט, בזמן שהתמונות המתחלפות לא תמיד תואמות את הנשמע, ולעיתים יוצרות הקשרים פיוטיים יפהפיים.

מבחינה סיפורית היצירה מחולקת לשלושה חלקים, שגם בתוכם יש סיפורים בתוך סיפורים (תמיד בשלשות) וכל סיפור מסגרת מכיל בתוכו עוד ועוד תוכן חדש המתקשר תמטית לקודמו. גומש הבורח מספר על שחרזאדה, שמספרת סיפורים למלך שלה, וגם הדמויות שלה טוות מעשיות עבור שאר הדמויות שלהן וכן הלאה. הנראטיב של ״אלף לילה ולילה״, או ״לילות ערב״ אם תעדיפו, אינו סתם שבור כפי שכבר התרגלנו לראות בקולנוע – הוא משנה צורה ומצבי צבירה ורוח, ונוזל או גז הרי לא יכולים להישבר. אם כבר, הנראטיב של גומש דומה אולי לגל אדיר שמורכב מתתי-זרמים רבים, נחשול שכדי לרכב עליו צריך ריכוז שיא, אבל אפשר גם לנסות לעלות עליו חזרה במקרה שנזרקים ממנו החוצה. או אולי לנסות לרוץ ולרכב על חיה אדירה השועטת קדימה בקצב לא קבוע ובלתי צפוי. מדוע לנסות בכלל? משום שזה כל-כך שווה את זה.

כמו כל סרט המורכב מפרגמנטים, כמובן שחלקים מסויימים בו מתעלים על חבריהם. אבל בניגוד לסרטים אחרים מסוג זה, בואו נגיד שהכי פחות טוב שגומש מסוגל לייצר יהיה מרתק, ומשם זה רק עולה ועולה. יש בסרט הזה רגעים גאוניים של קולנוע המביאים לעונג אינטלקטואלי, סיפורים אנושיים מרגשים הממלאים את כל חדרי הלב, פרצי הומור שכאילו באים משום מקום אבל למעשה הונחו בקפידה, וגם מסתורין, כאב ואפילו ביקורת. כדי לנסות ולסקרן עוד יותר אך לא לגלות יותר מדי, אציין לטובה את הסיפור על הפוליטיקאים שזכו ממכשף בזיקפת-עד, התרנגול שהעיר את העיירה שלו מוקדם מדי אבל הוביל בסקרים לראשות העירייה, וכמובן כל מה שקורה על חוף הים ברגעים הנועלים של הסרט השאפתני וחסר הגבולות הזה.

הכפור השחור
La helada negra

כפי שבישרה אחת משקופיות הפתיחה, את התסריט פיתח מקסימיליאנו שונפלד הארגנטינאי, שגם ביים, בחממת התסריטאות הירושלמית של ביה״ס סם שפיגל. אפילו אם הייתי ממצמץ בטעות בזמן השקופית הזו, קל היה לנחש שהסרט נכתב במסגרת מבוקרת ומלאכותית. כל זה לא בהכרח חייב להיות רע עבור יצירה, אבל ספציפית לגבי הסיפור שמספר ״הכפור השחור״, נדמה לי שקצת פחות שליטה דווקא הייתה עושה עימו חסד ולוקחת אותו לכיוונים מפתיעים או מאתגרים באמת. בעיניי, הסרט עובד יותר טוב על הנייר מאשר על המסך.

זה מתחיל כשחקלאים מאיזור כפרי בארגנטינה מוצאים באמצע שדה חרוב אישה צעירה ומסתורית (איילין סאלאס). היא לא מספרת דבר על עצמה והמקומיים מניחים שזה באשמת החוויה שעברה בטרם הגיעה לאיזור, ומחליטים לטפל בה עד שתשוב לאיתנה. גם בשדותיהם הם מטפלים, אבל לא מצליחים לעצור את המגפה המשתוללת שפוגעת בכל הגידולים החקלאיים. אלא שמאז שהגיעה אותה צעירה, המתקראת אלחנדרה, נדמה שיש שיפור במצב הצומח. למעשה, נראה כאילו כל צמח נגוע לו מעניקה אלחנדרה תשומת לב – נרפא באורח פלא. תושבי המקום הופכים אותה לקדושה לא רק בענייני צמחים, בזמן שהנער שמצא אותה ראשון (לוקאס שול) מתחיל לפתח כלפיה משיכה מינית.

כאמור, זה נשמע הרבה יותר טוב ממה שזה נראה. הסיטואציה לא ממש ממוצת, השימוש בטבע לוקה בחסר, והסרט לא לגמרי אומר שום דבר מהותי על הנושאים בהם הוא מתעסק – בעיקר על האללת אנשים בכלל ונשים בפרט. הוא גם משאיר את רוב השיאים מחוץ לטווח הראייה, ולכן נאלצות הדמויות לספר מה פספסנו. ״הכפור השחור״ מרבה בטיזינג בלי שום מימוש, מגפה בפני עצמה בסרטים אמנותיים מסוגו. אבל המחלה הקשה ביותר בה הוא לוקה בעיניי היא השימוש הכי מוגזם בדיזולבים שראיתי, לפחות מאז מצגת הפאוור-פוינט ההיא שהכנתי למשפחה לכבוד טיול השורשים שלנו.

מותו של ז׳ואו פאולו קואנסה
The Death of J.P. Cuenca

הפעם הראשונה בפסטיבל בה הייתי בהקרנה בנוכחות יוצר שאינו פולני, אלא הגיע במיוחד מברזיל אל ורוצלאב. לפני תחילת הסרט אמר ז׳ואו פאולו קואנסה שכדאי להישאר לסשן השאלותשובות איתו בסיום, כי מנסיונו זה נוטה להיות ״לוהט״. כמות הזעם שהצטברה בי במהלך ההקרנה בהחלט העלתה את הטמפרטורה, אבל כל מה שרציתי לעשות כשהגיעו הקרדיטים הוא לא לכבד את היוצר בנוכחותי. ואכן, טסתי מן האולם ברגע שהסרט הבלתי נסבל הזה הסתיים. נדמה לי שזו הייתה הפעם היחידה בפסטיבל בה אשכרה סבלתי פיזית במהלך הקרנה, ואני לא תמיד מרגיש בנוח לכתוב את דעתי ממקום כזה של חוסר חיבור טוטאלי ליצירה. אבל אעשה כמיטב יכולתי, ואתחיל באלגוריה – הסרט הזה הוא אחד הדברים הכי קרובים לצפייה באדם מאונן מול ראי במשך שעה וחצי שיצא לי לחוות.

התקציר דווקא הבטיח לא מעט, אחרת לא הייתי נכנס מלכתחילה לסיוט הזה. הבמאי הוא בעצם סופר ברזילאי מוכר בעיני עצמו, שחוקר את ״מותו״ שלו. בשנת 2008 התגלתה גופה באתר בנייה אי שם בשכונת לאפה אשר בריו דה ז׳נרו. הגופה נשאה את תעודת הלידה של קואנסה, והמשטרה זיהתה את המת בתור הסופר. הבמאי מנסה להבין מדוע שמישהו ינסה לגנוב את זהותו כדי למות בתור ז׳ואו פאולו קואנסה, ובדרך חודר לקרביים של השכונה העוברת שינויים מרחיקי לכת מבחינה דמוגרפית וארכיטקטונית. או לפחות כך זה מוצג.

בפועל מדובר בפולחן אישיות עצמי של אמן נטול השראה ואולי גם כשרון. אם בתחילה חשבתי שקואנסה פשוט מנסה לקדם את ספרו, מהר מאוד הסתבר שכל מה שמצולם בסרט נוגע אך ורק ליוצר ולמושא שלו – הוא עצמו. כל בניין מתפורר הוא בעצם מטפורה שחוקה לנפשו של היוצר, כל אדם עימו הוא נפגש בחקירתו (שנזנחת לחלוטין ככל שהסרט מתקדם) הוא שיקוף של מי הוא ומי הוא לא, ואפילו קו עלילה חיצוני של דמות מסתורית העוקבת אחריו מסתיים במיטתו. זו לא רק עבודה בעיניים, ועל העיניים, אלא פשוט לא עבודה כלל ועיקר. סתם גחמה פרטית שאין לי מושג איך מצאה לעצמה מקום להיות מוקרנת בו מחוץ לראשו של ז׳ואו פאולו קואנסה הטרחן והפחות מוכשר או מעניין ממה שנדמה לו.

מימוזות
Mimosas

גם סרטו של אוליבייה לאקס, ״מימוזות״, נשמע על פניו כמו כל מה שרע ותבניתי בקולנוע ארטהאוס של ימינו. בכל זאת הלכתי אליו בעקבות המלצות רבות מפסטיבל קאן האחרון, שם זכה בפרס הראשי בתחרות ״שבוע הביקורת״, ולמרות החשש הקבוע שלי מקולנוע אתנוגרפי. בסרטו הקודם, ״You All Are Captains״, עסק הבמאי הצרפתי ביחסיו של קולנוען עם ילדים מטנג׳יר, אותם הוא מצלם לסרט, וסרטו החדש מתרחש בהרי האטלס אשר במרוקו. מי שרוצה לראות את תלאות ההפקה מוזמן לנסות את הסרט בעל השם הקליט ״The Sky Trembles and the Earth Is Afraid and the Two Eyes Are Not Brothers״ – חציו תיעוד של מסעות לאקס וצוותו בניסיון לצלם את ״מימוזות״, וחציו בדיוני ומספר איך הבמאי נחטף על ידי ילידי האיזור או אולי בורח מן האתגר (כפי שעשה גם מיגל גומש בסרט בו דנתי קודם לכן). גם הסרט הזה הוקרן בפסטיבל, אבל משום מה בחרו לשבץ אותו לפני ההקרנה של ״מימוזות״, וחשבתי שזה יהיה מוזר לראות קודם את מאחורי הקלעים ורק אז את הסרט עצמו, כי זה עלול להרוס את הקסם. והסרט הזה הוא אכן בעל קסם מוזר ויכולות היפנוטיות של ממש, כך שלגמרי שקעתי פנימה ויצאתי מזוכך מהצד השני של החוויה.

עלילת הסרט מתחילה עם שיירת אנשים ובהמות המבקשת לחצות את ההרים המפחידים בגובהם של דרום מרוקו. זוהי בקשתו האחרונה של השייח׳ המוביל את החבורה, הגוסס לאיטו ומבקש להיקבר במקום הולדתו. בינתיים, בעיירה למרגלות ההרים, נשכר תושב מקומי ללוות את השיירה בדרכה. מדובר בטיפוס תמהוני וירא שמיים, שלא לגמרי ברור האם הוא לגמרי בסדר בראשו או בנפשו. מערכת יחסים סבוכה מתפתחת בינו לבין שני גששי השיירה, שיצאו לדרך מאוחדים, בזמן שהשייח׳ הולך ודועך למורת רוחם של אשתו ופמלייתו הלהוטים להגיע למחוז חפצם. לא רק הטבע מערים קשיים וכאילו סוגר את המעברים בין ההרים, אלא שבנקודה מסויימת הסרט הופך לכמעט-מערבון ומציב אויבים נוספים בפני הגיבורים המפולגים.

מה שמשך אותי פנימה למרות נקודת הפתיחה, שאכן מביטה בחקרנות מעט מתנשאת על תושבי איזור הספר המרוקאי, הוא אופן העשייה של הסרט ומה שיש לו להציע מבחינה קולנועית. הקשיים של ההפקה עוברים היטב גם בלי לצפות במאחורי הקלעים, ונראה כאילו מסעו של הסרט הוא כמסען של הדמויות המותשות – הרצון להגיע לקו הסיום תוך התגברות על מכשולים סביבתיים ואישיים כאחד. הטבע הכביר והיפהפה של הרי האטלס הופך אט-אט למאיים יותר ויותר, והחיה האנושית מתחילה להגיח החוצה אף היא. לאקס, בשיתוף עם התסריטאי הנוסף סנטיאגו פילול, יודע לשתול תפניות והפתעות במיומנות בנקודות בהן הסרט זקוק לזריקת מרץ ממש כמו הקהל, בתנאי שיתמסר לחוויה החושית. אישית, אני מרגיש שהצלחתי להתגבר על הסלידה הראשונית שלי גם מקולנוע מסוג זה בכלל וגם מן הדמויות כפי שהן מוצגות באופן ראשוני בפרט, וזכיתי.

לסיום, דירוג סרטי הפסטיבל שראיתי מהאהוב פחות לחביב עליי ביותר:
12. ״מותו של ז׳ואו פאולו קואנסה״ – טוב מותי מחיי, מה זה החרטה הזה.
11. ״רחמים״ – שום רחמים אין לסרט הזה, לא כלפי לפחות.
10. ״הכפור השחור״ – בלתי מזיק בסך הכל, אבל מאוד מפוספס.
9. ״שליטה יצירתית״ – מבסטויות-עצמית גבוהה מדי מעפילה על בסיס איתן וכמה רגעים מעניינים.
8. ״אדרלי״ – אני לא יכול להגיד שהבנתי הכל, אבל מה שהבנתי היה מוזר. ואמרו לי שזאת קומדיה.
7. ״אנטי-לידה״ – מבורדק מכדי להיחשב מגניב באמת, אבל הכי WTF בפסטיבל מלא בכאלה.
6. ״מימוזות״ – חוויה קולנועית שהתחילה קלישאתי אבל חשפה את פרצופה האמיתי והמקורי.
5. ״ארצות הברית של אהבה״ – סרט סופר מרשים שהיה יכול להיות מופתי עם מעט יותר חמלה.
4. ״מבצע מפולת״ – רמה חדשה מבחינתי של פאונד-פוטג׳, וגאולה פרטית של סרט אחר באותו נושא.
3. ״פרנצ׳סקה״ – מכתב אהבה מושך-דוחה לקולנוע ג׳יאלו, שכאילו נמצא במרתף לאחר שנשכח שם שנים.
2. ״אלף לילה ולילה חלק 1״ – עושה חשק להשלים את הטרילוגיה של מיגל גומש ואולי לכתוב שוב.
1. ״הסוכן״ – הכינו מקום ברשימת סרטי השנה כולה לסרטו של המאסטר האיראני אסגר פרהאדי.

ביי ביי ורוצלאב, היית מושלמת. להתראות בשנה הבאה?