סרטים מן העבר: דאבל מערבוני ספגטי – "בית קברות ללא צלבים" ו"פרשי האפוקליפסה"

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחרי הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

"סרטים מן העבר" בכלל התחיל עם מערבון. זה היה "נהר אדום" של ג'ון הוקס, אתו בחרתי להשיק את הפינה בחודש מאי 2014. שנה וחצי לאחר מכן, אני חוזר לא עם מערבון אחד, אלא שניים, לציון סרטו החדש והמעולה של קוונטין טרנטינו, "שמונת השנואים", כנראה הסרט הכי שנוי במחלוקת שתוכלו למצוא בסביבה.
אבל הפעם לא מדובר במערבונים אמריקאים קלאסיים כדוגמת אותו האפוס של ג'ון הוקס, אלא דווקא אלו שהשפיעו באופן ישיר הרבה יותר על "שמונת השנואים" ובאופן כללי על כל עבודותיו של טרנטינו – מערבוני הספגטי.

בקווים כלליים: מערבון ספגטי הוא כינוי (גנאי, כמו "בורקס", לצורך העניין) לקבוצת מערבונים שנעשתה על ידי יוצרים איטלקיים בעיקר בין אמצע שנות השישים ולאמצע שנות השבעים. מערבונים נעשו באירופה הרבה לפני, אבל נקודת הציון של המערבונים הספציפיים האלו נקבעה בסרטו של סרג'יו לאונה "בעבור חופן דולרים" משנת 1964, מין רימייק ל"יוג'ימבו" היפני של קוראסווה. ההצלחה של הסרט יצרה צונאמי של סרטים בסגנון, רובם, אגב צולמו בכלל בספרד. אלו לרוב סיפורים אלימים, מחוספסים ומאובקים עם מוסר מפוקפק וגיבורים מפוקפקים עוד יותר, שלקחו את ז'אנר המערבון והפכו אותו לסרטי B. ליאונה עצמו גם הפך את מערבוני הספגטי לחביבי המבקרים בהמשך עם "הטוב, הרע והמכוער" ו"היו זמנים במערב", אבל מעבר לאלו נעשו כמויות אדירות של כאלה, לא מעט מהם שרדו עד היום, והשפיעו על רבבות של יוצרי קולנוע שקיבעו אותם כיצירות קולנועיות בעלות משמעות.

לטובת "סרטים מן העבר" המוקדש ל"שמונת השנואים", צפיתי בשניים מהם. אחד שלא לגמרי הפך לקאנוני, בשם "בית קברות ללא צלבים" משנת 1969, ואחד מפורסם יותר בעיקר בזכות היותו חלק מהביוגרפיה של במאי הטראש האהוב לוצ'יו פולצ'י, "ארבעת פרשי האפוקליפסה" שנוצר בשלהי תקופת הזוהר שלהם, בשנת 1975.

"בית קברות ללא צלבים" –
A Cemetery without Crosses / Une Corde, Un Colt

הבמאי והשחקן הראשי בסרט, רוברט הוסיין, דווקא איננו איטלקי. הוא נולד בשנת 1927 למשפחה צרפתית ממוצא אזרבייג'אני. את קריירת המשחק שלו התחיל בסוף שנות הארבעים ואת קריירת הבימוי השיק באמצע שנות החמישים. המערבון שלו, לשמו התכנסנו, הוא סרטו ה-12 במספר כבמאי. בקרדיטים של הסרט תוכלו למצוא את אביו של רוברט, אנדרי, כמלחין, ואת במאי הג'יאלו המפורסם דאריו ארג'נטו כאחד התסריטאים, שנה לאחר שתרם מיכולותיו לתסריט של המערבון הנפלא "היו זמנים במערב". עם זאת, הוסיין טוען שלארג'נטו לא היה דבר בעשיית הסרט, והקרדיט חסר משמעות.
"בית קברות ללא צלבים" מוקדש כולו לבמאי "היו זמנים", סרג'ו ליאונה, שגם ביים את אחת הסצנות. באופן לא מפתיע בעליל, מדובר גם בסצנה הטובה ביותר בסרט.

סרטו של הוסיין נראה ומרגיש כמו מערבון ספגטי לפי הקווים, כאילו הוא נעשה עם מדריך כתוב ליצירת המערבון האולטימטיבי. הוא נפתח בסצנת מרדף בשחור-לבן, המלווה בשיר "החבל והאקדח" של סקוט ווקר, שווריאציות שלו ילוו את הסרט לכל אורכו, לרמה מעט מציקה לעיתים.
לאחר סיקוונס הפתיחה, אנחנו מתחילים את סיפור הנקמה שכולל אישה יפה (שמוכיחה שוב שהפאם-פאטאל איננו משהו ששייך בבלעדיות לפילם נואר), סצנת תלייה עם סוס, ויתור על דיאלוגים כליל, גיבור מתבודד שהוא גם השולף המהיר ביותר בעולם, סיפור נקמה שכמובן מלווה במשפט מפוצץ ומבשר רעות "נקמה היא זרע מר המביא פירות רעים", וכמובן, שלא משנה איפה יורים במישהו או איפה פוצעים אותו, תמיד הוא ידמם מזווית הפה.

סיפור העלילה הוא בסיסי, ועדיין מצליח להדהים בכמה חסר מוסר הוא, בטח בסטנדרטים של היום. הכל מתחיל כאשר גבר נרדף ונתלה על לא עוול בכפו על ידי בניה של משפחה עוצמתית ששולטת באיזור ביד רמה. שני אחיו של הקורבן מסרבים להביא צדק לעולם, ולכן האלמנה היפה (מישל מרסייר) פונה לבן אדם היחיד שיכול לעמוד מול הרוצחים. זהו מנואל (הוסיין), גבר שעשוי מברונזה ולא מוותר על עישון סגריה שחורה בכל רגע נתון. הוא בהתחלה מסרב לבקשה, אבל בסופו של דבר כושל מול קסמיה של האלמנה, שהיא כמובן אהבת חייו ואפילו היא תתוודה שבעלה היה רק פשרה לאחר שידעה שמנואל לעולם לא יהיה שלה. הוא יוצא לנקום את דם חברו, למרות שהוא יודע שטוב לא יצא מזה.
מכאן העניינים מתחילים לקבל תפניות מטרידות למדי. מנואל מסתנן אל הכנופיה הרשעה ולא עובר יום עד שהוא מוציא לפועל את מזימתו. הוא חוטף את האחות הצעירה של המשפחה המסוכנת, ומביא אותה לאלמנה דורשת הנקם, שם היא כולאת אותה ונותנת לשני גיסיה לאנוס אותה כאוות נפשם.

עכשיו פה צריך לעצור רגע, כי יש פה שילוב של שני דברים שקשה לקבל. האחד הוא שהגיבור שלנו ביודעין הפך צעירה תמימה לקורבן אונס, והשני הוא שמי שמגישה אותה לגורל הנורא הזה היא אישה אחרת. אני מניח שהוסיין ידע שדבר כזה יכול לשבור את צדקנותו של הגיבור שלו, ולמנוע מהקהל להמשיך לרצות בהצלחתו, אבל הוא הלך על זה בכל מקרה. הייתי נורא רוצה להגיד שזה הופך את הסרט למורכב יותר, כזה שמפרק את דמות הגיבור, אבל משום מה לא הצלחתי לשכנע את עצמי שזה המצב.
עם זאת, ופה אני אני נכנס לספויילרים, למרות שאם ראיתם סרט נקמה בחייכם אתם כבר יודעים לאן זה מתקדם, בסופו של דבר כל מי שידיו היו מעורבות במעשייה מוצא את מותו, כן, גם הגיבור. ודווקא הדמות היחידה ששורדת את כל זה וזוכה בגאולה, היא אותה צעירה שנחטפה ונאנסה.
מצד אחד זה מעניין. הבחירה לתת את המילה האחרונה לדמות משנה שמופיעה רק בחלקו השני של הסרט (שאורכו כשעה וחצי) ודרכה להביא את הגיבור שלנו לסופו המר. מאידך, זה מרגיש קצת קל מדי, בעיקר כי אנחנו מקבלים את התחושה שגם החיים בצל אחיה ואביה הדומיננטי לא היו טובים אליה, ולכן מסע ההרג של מנואל בעצם גאל אותה בסופו של דבר. לי זה הרגיש קצת כמו התחמקות ממורכבות. עד כאן לגבי ספויילרים.

"בית קברות ללא צלבים" כמובן נגוע במלודרמטיות וההגזמה של הז'אנר, עם הופעות די חלשות, וככזה קשה לקחת אותו ברצינות כעלילה ראליסטית וכואבת. ועם זאת, בכל זאת יש בו אלמנטים מאוד מוצלחים מבחינת הסיפור והמבע הקולנועי, מכיוון שהסרט לא תמיד מסביר או מראה הכל, והרבה פעמים הוא הולך על קו מינימליסטי לחלוטין, כמעט אפילו כזה שמאפיין את המזרח הרחוק, ובו אנחנו משלימים אינפורמציה לבד. לצורך העניין, הכי שונה בעולם מסרט כמו "שמונת השנואים" שהוא גם דל בעלילה וגם מסביר את עצמו שוב ושוב.
סרטו של הוסיין לא מחזיק לאורך כל אורכו, אבל בתור מין מקרה מבחן של מערבוני ספגטי הוא עובר כמהנה רוב הזמן, ובעיקר שווה בשביל אותה הסצנה שהזכרתי ממקודם, זו שסרג'יו ליאונה ביים, המתרחשת בארוחת ערב רבת משתתפים ומשתמשת בשיטת העריכה והקלוז-אפים של קרב המבטים ב"הטוב, הרע והמכוער", כמעט כמו פארודיה עצמית.

"פרשי האפוקליפסה" –
Four of the Apocalypse / I Quattro dell'Apocalisse

הסרט השני בדאבל פיצ'ר המאובק הזה מפורסם יותר מזה שהקדים אותו, בעיקר כי הוא חלק מהפילמוגרפיה של במאי הפולחן האיטלקי לוצ'יו פולצ'י.
פולצ'י, שהלך לעולמו לפני 20 שנה, נודע בעיקר בסרטי האימה הקיצוניים והמדממים שלו. הפריצה שלו הייתה עם "זומבי" בשנת 1979, שבמולדתו פורסמה כסרט ההמשך ל"שחר המתים" של רומרו, וזה היה בהחלט מספיק כדי להביא לו לא מעט תשומת לב וקהל של חובבי אימה נלהבים. עם זאת, חייו היו מרובי טרגדיות ובעיות, הוא איבד את אשתו ובתו בנסיבות איומות, ולקראת ימיו האחרונים הוא היה בודד וחסר כל. רק כמה שנים לאחר מכן חזר שוב לשיח, וגם לזה אפשר להודות לטרנטינו שהילל אותו וחשף כמה מסרטיו מחדש לקהל.

"פרשי האפוקליפסה" צולם באיטליה, ספרד ואוסטריה בשנת 1975. הוא דובר אנגלית והתבסס על שני סיפורים קצרים של ברט הארט. האמת שזה די ניכר. נראה שהסרט הזה מורכב מחלקי עלילות וערבוב תמוה במיוחד של סיפורים ותקריות, באופן שגרם לי לגרד בראשי בתמיהה לאורך כל הסרט.
הפתיחה שלו עוד נמצאת באיזשהו עולם סביר, אבל חלקו האמצעי הוא מין טרלול חסר היגיון ומופרך לחלוטין, כאשר חלקו האחרון נראה כמו משהו שבויים על ידי איניאריטו – מערכה דחוסה ומלודרמטית עמוסה כאב אנושי אך גם סיכוי לגאולה. לי באופן אישי החלק האחרון היה הטוב ביותר בסרט, אבל מכיוון שכל דבר שהוביל אליו היה כל כך משוגע, במהלך הצפייה די נותרתי אדיש לגביו, אבל ככל שהתרחקתי ממנו יותר כך יכולתי להעריך אותו.

במרכז הסרט נמצא סטאבי פרסטון (פאביו טסטי, שנראה כמו נסיך של דיסני בשר ודם), מהמר חלקלק שמגיע לעשות קצת כסף מקלפים בעיירה קטנה. אבל תזמון זה הכל בחיים, והוא יורד מהכרכרה בדיוק ביום שבו מחליט השריף של העיירה לעשות איזשהו ניקוי אורוות – מילולית – ולחסל את רוב אנשי העיירה המושחתים. בבוקר השריף שם את פרסטון על כרכרה יחד עם זונה (לין פרדריק, שנורא הזכירה לי את אמנדה סייפרייד), שיכור מועד (מייקל ג'י פולרד) שהמצב שלו כל כך גרוע שהוא בלילה שותה את האפטר-שייב של פרסטון, וגבר אפרו-אמריקאי שטוען שהוא מדבר עם המתים (הארי ביירד). החבורה המוזרה הזו יוצאת יחד לשממה בניסיון להגיע לעיר הקרובה, אבל הדברים מקבלים תפנית כאשר הם נתקלים בצ'אקו, מקסיקני פרוע (תומס מיליאן) שמתחיל איתם טוב, אבל די מהר בוגד בהם והשיא מגיע בסצנת עינוי ואונס (כי כנראה אי אפשר בלי זה, או משהו), מה שכמובן הופך את כל הסרט לסיפור נקמה.
בדרך, פרסטון ובאני הזונה (וההיריונית) מתאהבים ומחליטים להתחזות לבעל ואישה, יש קצת קניבליזם כי מסתבר שגם זה משהו שצריך, והשניים מגיעים בסופו של דבר לעיירה מושלגת שנשללה מכל נוכחות נשית. בשלב הזה זה הופך להיות, כאמור, סרט אחר רחוק מכל ההתפרעות המוזרה של המערבון עד כה.
אבל אל תדאגו, סופו של הסרט יזכיר לנו היטב באיזה עולם אנחנו נמצאים, ואחרי שחווינו מעט אנושיות חמקמקה, נעמוד מול סצנת נקמה קיצונית. אה, וגם יש כלב נורא חמוד בסוף. אל תשאלו.

הרבה סימני שאלה עולים במהלך הסרט הזה, בעיקר מה עבר לכל מי שאחראי לדבר הזה בראש. רוב הסרט נראה טוב מאוד, אם כי עובר בין סגנונות באופן גחמתי ולא אחראי, ככה שבזמן שאי אפשר להאשים אף אחד בחוסר כישרון או עצלנות, אני לא הצלחתי למצוא את הידיים והרגליים שם, ובעיקר נותרתי מבולבל מול המעשים והמניעים של הדמויות. יכול להיות שזה מסוג הסרטים שנעשו תחת השפעה של… אה… עזרים משני תודעה, וככזה אולי צריך לחוות אותו תוך כדי שימוש. אני לא עשיתי את זה, וכנראה זה מה שהפך את הסרט לדי נגרר ולא ברור. אני בטוח שפולצ'י היה לוקח את זה בתור מחמאה.

בפרקים הקודמים של "סרטים מן העבר":
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"
"ריקוד מושחת"
"דליקטסן"
"ההיעלמות"
"פעמון, ספר ונר"
"העגורים עפים"
"הקו הכחול הדק"
"דוקטור ז'יוואגו"
"הנערים בחבורה"
"הבריחה מניו יורק"
"ארבעת המופלאים" (1994)
"אגירה, זעם האלים"
"הנרי, דיוקן של רוצח סדרתי"
"יול"
"פוזשן"