אימת החודש – נובמבר 2015: "סודות הוותיקן", "השורדות האחרונות", "שד", והרימייק של "פולטרגייסט"

מהדורת "אימת החודש" של נובמבר היא למעשה האחרונה השנה במתכונת הרגילה, כי בדצמבר כבר נסכם פה את שנת האימה החולפת, לפני שנחזור לשגרה בינואר.
נובמבר הביא עמו ארבעה סרטים, אחד מהם עלה למסכי הסינמה סיטי ביום חמישי האחרון, אחד נמצא ב-VOD כחודשיים, השלישי סביר שלא תראו בשום מקום, והפינאלה תהיה עם חובה אחת שלי ממהלך 2015, שבכלל לא הייתי בטוח שאראה, אבל החלטתי לעשות את זה בכל.
האם היה שווה את זה? תגלו בקרוב.

"סודות הוותיקן" – The Vatican Tapes

הסיבה היחידה שהסרט הזה הגיע עד "אימת החודש", ועוד פותח את הסקירה, הוא מכיוון שכאמור יצא ביום חמישי הקודם להקרנות מסחריות בארץ. וכשאני כותב " מסחריות", אני מתכוון להקרנה אחת ביממה, בשעות לילה בהן אין שום דרך להגיע או לחזור מהסינמה סיטי. והאמת היא שעשו לנו טובה ענקית, שמא חלילה יקלעו בטעות צופים תמימים לדבר הזה. עובדת הפצתו היא כנראה הסיבה שהחלטתי שלא משנה מה, אצפה בו עד הסוף, מכיוון היו יותר מדי שלבים בתהליך שחשבתי שאני עומד לנטוש.
"סודות הוותיקן" הוא מתחרה די ראוי על תואר סרט הקולנוע הגרוע ביותר שהופץ בארץ במהלך 2015. קשה לתאר באילו מים עכורים מדשדשת עלילת גירוש השדים הזו, מאת הבמאי מארק נוולדין, שבעברו דווקא יצר את אחד מסרטי האקשן המהנים/מטומטמים ביותר של השנים האחרונות, "קראנק", בכיכובו של ג'ייסון סטייתהאם.

שמו הלועזי של הסרט הוא "קלטות הוותיקן", והוא מתייחס לתיקים חסויים של המוסד הקתולי, המתעדים אירועים שונים ומשונים הקשורים בחקירות דתיות הנוגעות לעולם שמעבר, שנים רבות לפני שמישהו ידע מהי "קלטת". הסרט נפתח בשני כמרים (אחד מהם, מטריד לגלות, הוא דג'ימון הונסו, אחד השחקנים השחורים היחידים שהיו מועמדים ליותר מאוסקר אחד, שמשום מה מקבל תפקידים רק באשפתונים), הנחשפים לסיפורה של בחורה צעירה (אוליביה טיילור דאדלי) שנפשה כפי הנראה נשלטת על ידי השטן, או סתם שד כלשהו, ויוצאים לחקור את הנושא בחברת כומר צעיר בגילומו של מייקל פנייה, שזה אך גנב את ההצגה ב"אנט-מן".

מה שהכי נורא ב"סודות הוותיקן" הוא לא העשייה הקולנועית העצלה, לא התסריט חסר ההשראה שמרגיש כמו העתק-הדבק מכל סרט דיבוק גרוע אחר מהקולנוע של השנים האחרונות, לא הקאסט שנדמה שממש לא רוצה להיות שם, ולא העובדה שהוא פחות מפחיד מלעשות קפה ולגלות שנגמר החלב, אלא שלקראת סופו מסתבר שכל השעה וחצי האומללה הזו הייתה בעצם מערכה ראשונה של סיפור ארוך יותר. כאילו מישהו הצליח להשתכנע שהדבר הזה עלול להפוך לסדרה של סרטים.
לא פחות גרוע, השנייה האחרונה של הסרט מעידה שדווקא משהו מעניין היה יכול לצאת מכל הסיפור הזה, אבל זה בדיוק הרגע בו הסרט אומר "טוב, יאללה, התאמצתי מספיק. ביי וזה".

בצוות שעסק בבזבוז הזמן הזה תוכלו למצוא את המוזיקאי ג'וזף בשארה, שאחרי עבודותיו ב"הרוע שבפנים" ו"לזמן את הרוע" אפשר לומר שהוא מלחין רוחות למחייתו; העורך הוא אריק פוטר, שחתום על סרט אימה קטסטרופלי אחר שנסקר ב"אימת החודש" במהלך השנה, "Lost Time"; והמעצב האומנותי ג'רי פלמינג שאני לא מכיר ואין לי שום דבר להגיד עליו, אבל חשבתי שכדאי שתדעו.

"השורדות האחרונות" – The Final Girls

טאיסה פארמיגה נכנסה לחיי בדיוק לפני שנה, עם המותחן הספרדי דובר האנגלית "כוח מחשבה" (Mindscape, תוכלו למצוא אותו ב-yes מדי פעם), כאשר חיבתי אליה נבנתה בעיקר בזכות הדמיון לאחותה הגדולה, השחקנית החביבה עלי במיוחד, ורה פארמיגה ("תלוי באוויר", "קרוב אל הירח"). טאיסה לא הותירה רושם בלתי מחיק מזיכרוני, אבל לאחרונה התחלתי לצפות מההתחלה בסדרת הטלוויזיה הכיפית "אימה אמריקאית", כאשר בעונתה הראשונה והשלישית היא נוכחת בתפקיד הראשי, ואפילו עושה עבודה מצוינת.
פארמיגה הצעירה היא גם הגיבורה של "השורדות האחרונות" (בתכניית פסטיבל אוטופיה שיתקיים במהלך דצמבר תוכלו למצוא אותו כ"הנערות האחרונות" והזהרו לא לבלבלו עם הסרט "Final Girl" בכיכובה של אביגייל ברסלין), כך שהחודשים האחרונים בחיי היו עמוסי פארמיגה, ואני בהחלט לא מתלונן.

"השורדות האחרונות" הוא קומדיית מטא-אימה, מהסוג שצץ כל כמה שנים מאז פריצת הסכר של "צעקה" לפני 20 שנה, שלעולם לא אשכח את יום השישי בו צפיתי בו ברב-מור 4 בלב המפרץ, ואיך השגתי אליו כרטיס למרות שלא הייתי בגיל הראוי באותו הזמן.
אוקי, תנו לי רגע כדי שנייה לעכל כמה אני זקן…

בסדר. אפשר להמשיך.
הסרט, מאת הבמאי האמריקאי עם השם הכי פחות אמריקאי אי פעם – טוד שטראוס-שולסן, מספר על מקס (פארמיגה), מתבגרת חביבה שגדלה עם אמה (מלין אקרמן, "השומרים") שתהילתה נודעה לה בזכות השתתפותה בסרט סלאשרים סבנטיזי בסגנון "יום שישי ה-13". כמה שנים לאחר מותה של האמא האהובה בתאונת דרכים, מקס מגיעה להקרנה מיוחדת של הסרט, ואיכשהו מתגלגלת, יחד עם כמה מחבריה, אל תוך הסרט עצמו. התאמינו?

זו כמובן הזדמנות מצוינת בשביל התסריטאים מ.א. פורטין וג'ושוע ג'ון מילר, לקרוץ ולצחקק על תת-הז'אנר הפופולרי הזה, ולבחון את חוקיו תוך כדי התבוננות בעיניים מודרניות יותר. ככזה, ה"השורדות האחרונות" הוא כמובן סרט שידבר אל צופי אימה אדוקים יותר מכל דבר אחר. אך בזמן שכקומדיה הוא עובד נחמד, בעיקר בזכות דמויות המשנה המשעשעות, בתחום ההפחדות הוא מאוד מאכזב, ככה שנדמה שנעשתה פה חצי עבודה. כסרט שנובע מאהבה אמיתית לז'אנר, היה נחמד אם הוא היה מצליח גם לשחזר את האפקט של הסרטים אותם הוא חוגג, אבל זה לא המצב.

מה שכן, הופתעתי למדי מהתגובה הרגשית שלי אליו, שאני חייב לזקוף לזכות הכותבים. הסיפור הוא בסופו של דבר על נערה שלומדת להתמודד עם אבלה, ולקבל הזדמנות שנייה עם אימה האהובה, ושם דווקא הוא עבד היטב, ואפילו חנק מעט את גרוני לקראת הסוף. זה כי אני כבר זקן, כפי שהבנתי לפני כמה פסקאות.
מדובר בסרט חמוד, לא הרבה יותר מזה, שיישב היטב עם אנשים שאוהבים אימה אבל שונאים לפחד.

"שד" – Ghoul

אולי אתם תעזרו לי, לא הצלחתי למצוא תרגום ראוי למילה ghoul בעברית. זה הרי יותר מסתם שד, זה מין יצור גיהנומי אל-מת שניזון מגופות ומנשמות. בהתחשב במיתולוגיה היהודית, דווקא מפתיע שאין לו שם משלו.
ואגב אוכלי גופות, אין ספק שהקניבליזם חגג ב-2015. בין "גרין אינפרנו" של אילי רות' (שטרם ראיתי, אבל אם לקחת בחשבון את החרפה שהוא סרטו האחר מהשנה, "דפיקה בדלת", לא בטוח אם זה בוער לי במיוחד), המערבון המעולה בכיכובו של קורט ראסל "Bone Tomahawk", והסרט לשמו התכנסנו, קשה להתעלם מכך שיש פה ניצנים של טרנד. או סתם צירוף מקרים חביב.

"שד" הוא הפקה צ'כית-אוקראינית דוברת אנגלית, אותה ביים השחקן הצ'כי פטר ג'אקל, בחור שנראה כאילו יצא מסדרת אקשן מונפשת של שנות השמונים, משהו בין "כוח המחץ" ל"רובוקופ". תעשו חיפוש תמונות עליו אם אתם לא מאמינים לי. בסרטו משחקים ג'ניפר ארמור, ג'רמי איזבלה ופול טרייסי.
הרקע לעלילה די מעניין, ומתרחש בכפר קטן באוקראינה, שבמהלך שנות השלושים של המאה ה-20, בשנות רעב נוראי שתוכנן על ידי השלטונות, סבל ממגיפת קניבליזם מאוד לא נעימה. למרבה הצער, את כל הייחודיות הזו, דחס "שד" לסרט פאונד-פוטג' על קבוצת יוצרים של סרט תיעודי שבאים להתחקות אחרי הקניבל הנוראי מספר אחד, אנדרי צ'יקאטילו, ואז רוחות וכאלה. הכי חיוור, הכי בנאלי.
עזבו אתכם שגם בסרט הזה, כמו רבים לפניו ולמרבה הצער גם רבים בעתיד, חוקי הפאונד-פוטג' עושים צחוק מעבודה (פתאום יש סיקוונס של צילומי אווירה עם וויס-אובר. כמובן), על זה עוד הצליחו לערום את כל מלכודות הז'אנר הכי מגוחכות בסגנון ה"בואו נלך למקום הכי חשוך כי ככה" שנמצאים פה ובהמונים.
הדיסוננס בין הסיפור המסקרן והעשייה המתסכלת בעצלנותה כל הזמן נע ומשתנה, כך שיש בסרט לא מעט רגעים טובים למדי, אבל גם מספיק בשביל להתאכזב ממנו ולהתעצבן. אני די בטוח שאם היו יורדים מהקונספט הויזואלי של הפאונד-פוטג' ועושים מזה סרט רגיל, זה היה עובד הרבה יותר טוב.

"פולטרגייסט" – Poltergeist

שתי נקודות חשובות: 1) אין לי שום בעיה עקרונית עם רימייקים לסרטים ישנים, או ישנים פחות. אין ספק שזה לרוב מיותר, ממוסחר וחסר פשר, אבל אני לא מאלה שמתעצבנים רק כי מישהו החליט לגעת באיזה סרט מהעבר שהעולם מחבב, ו-2) "פולטרגייסט" המקורי, זה משנת 1982, לא כזה סרט טוב, והוא בטח לא מחזיק כיום.
אם אתם זוכרים, לקראת היציאה של הרימייק במהלך השנה האחרונה, חזרתי אחורה אל כל סרטי מותג האימה מהאייטיז, אבל דווקא את הגרסה המחודשת לא יצא לי לראות. עכשיו כשהשנה מתקרבת לסיומה, החלטתי שמן הראוי לצפות בסרט הזה לטובת סיכומי השנה, למרות שעל פניו באמת לא היה לי עניין בו. הרי אם לא נורא התלהבתי מהסרט עליו הוא מבוסס, מה הטעם בלצפות בסרט אימה אולפני בדירוג PG-13?

את הרימייק הפיק גורו האימה סם ריימי, ביים הבריטי הצעיר גיל קנאן, וכתב אותו דיויד לינדזיי-אבייר ("מחילת הארנבת") על פי אותו תסריט ידוע של סטיבן ספילברג. העלילה לא הייתה נורא מקורית עוד בשנות ה-80: משפחה לבנבנה וכל אמריקאית מגלה שהילדה הקטנה והחמודה נחטפה לעולם מקביל מלא רוחות לא נעימות אשר תקשרו איתה דרך מקלט הטלוויזיה. יש גם בובת ליצן ובית קברות אינדיאני.
השוני בסרט החדש הוא שהמשפחה עוברת לעיירה, ולא נמצאת שם מלכתחילה, דמות אחת משמעותית הפכה מגברת לגבר, ופחות או יותר זהו.
את אבי המשפחה מגלם סם רוקוול, שחקן שאני לא נורא נהנה ממנו בדרך כלל אבל הפעם דווקא עשה לי חיים קלים; את אשתו משחקת רוזמרי דה-וויט האהובה מאוד; הילדים הם סקסון שרבינו, קייל קאטלט וקנדי קלמנטס, וגם הם יחסית מוצלחים. ג'יין אדמס היא אחראית הפקולטה לפעילות על טבעית בה נעזרת המשפחה (בסרט המקורי גילמה את הדמות הזו ביאטריס סטרייט), כאשר את אחת הדמויות המזוהות ביותר עם הסדרה המקורית, טנג'ינה (זלדה רובינשטיין), החליפו במדיום זכרי, אותו משחק ג'ארד האריס ("מד מן") שבכל היקר לי, לא ידעתי שהוא יכול להיות כל כך סקסי.
ישנה איזו דינמיקה מאוד מוצלחת בין כל חברי הקאסט, ונדמה שהם נורא נהנו לעבוד ביחד. הדיאלוגים עוברים היטב, הסצנות רבות המשתתפים מחזיקות נהדר ויש תחושה מרשימה של חיבור בין כולם, וככזה מדובר באחד הקאסטים היותר מוצלחים של השנה, בטח בתחום האימה.

באופן כללי, אם אתם שואלים אותי, קנאן הבמאי עשה עבודה ראויה מאוד. הסרט בהחלט עובד באופן יחסי למעשיית אימה אולפנית, ועל אף שהוא לא מוסיף שום דבר חדש או מעודכן למותג (ואולי אפשר לשמוח על כך שהסרט לא הופך להיות מין מעשיה טכנופובית בסגנון "היזהרו! הטאבלטים שלכם הם המקור לכל הרוע בעולם"), "פולטרגייסט" מודל 2015 נראה מצוין, ויש לו כמה סיקוונסים נהדרים.
הסרט גם היה להצלחה קופתית. סוג של. הוא הופק בתקציב של 35 מיליון ובסך העולמי כמעט וגירד את ה-100 בהכנסות. בינתיים לא ידוע לי על סרט המשך.

האם העולם היה צריך רימייק ל"פולטרגייסט" שהבסיס שלו מלכתחילה זהה לכמעט כל סרט רוחות אי פעם? קשה לי להאמין. האם לא היה עדיף להשקיע את הזמן, הכישרון והמשאבים בסרט מקורי וחדש? אני אפילו די בטוח שכן. ועדיין, אם כבר רימייק אולפני ללא בעיות סיווג, אני חושב ש"פולטרגייסט" החדש הוא הכי טוב שאפשר לקבל בגבולות הגזרה האלו.

אז זהו להפעם. חודש הבא "אימת החודש" תגיע לקראת אמצע דצמבר, ותהיה פוסט סיכום השנה בתחום האימה, רגע לפני שנתחיל להריץ את סיכומי השנה הקבועים של הבלוג (אבל בשביל זה נצטרך לחכות לפחות עד ה-17 לחודש, אז יפתח "מלחמת הכוכבים" החדש). הייתה שנה מאוד עמוסה, אז מעניין לראות מה הצליח לדבוק בזיכרון, לטובה או לרעה, בקו הסיום.
לכל פרקי "אימת החודש" ממרץ 2013, לחצו על התגית למטה.