פסטיבל קאן 2015: הזוכים, הזוכות ודיווחים על כל הסרטים שנצפו – חלק א׳

כמעט חודש עבר מאז פסטיבל הקולנוע ה-68 של קאן, בו היו לי הכבוד והזכות לנכוח לראשונה בחיי. אני לא זוכר זמן כה רב של התעכבות עם פרסום טקסט מצידי, מסיבות שאני עדיין מנסה להבין. כששואלים אותי איך היה אני עונה רק ״בסדר״ לקוני, כי האמת היא שעוד לא באמת עיכלתי. אפילו את המזוודות לקח לי יותר משבוע לפרוק, שלא לדבר על המזוודות הרגשיות – פסטיבל קולנוע בינלאומי ראשון שלי, שהוא בעצם שתי נסיעות עבודה (סיקור לעכבר העיר, לקטורה לפסטיבל אוטופיה), אבל בליווי חברים ובת-זוג. לא מסוג ההרפתקאות שאני בדרך כלל יוצא אליהן, אבל כזו שאני שמח שלקחתי על עצמי. הפוסט היה אמור להיות סיום המסע האישי והמקצועי שלי בקאן, לערבב בין חוויות פרטיות לחובת הדיווח שלי על סרטים שראיתי ואני מקווה שיגיעו ארצה, בין אם להפצה מסחרית או לפסטיבלים המקומיים של הזמן הקרוב (ירושלים, אוטופיה, חיפה). כל אלה ועוד יגיעו בהמשך או בחלק ב׳ שידבר על המסגרות המשניות בקאן ויהיה לפוסט נפרד, אז אבין לגמרי את מי שירצו לדלג לשם ולוותר הן על רשימת הזוכים שוודאי כבר ידועה בעל פה לכל, והן על המשך הכתיבה שלי על קאן כעל חוויה אישית.

מוזר, הייתי בטוח שהפוסט הזה יהיה קלי קלות. גם מכיוון שראיתי שניים-שלושה סרטים ביום, מספר שאפשר להכיל, ובעיקר מפני שדאגתי לרשום הערות חפוזות יחסית סמוך לצפייה – המלאכה של סידור וניסוח מחדש הייתה אמורה להיות הבעיה היחידה שלי, אבל הסתדר שמשהו רובץ על החוויה. אגב, הזמן הכי טוב לרשמים ראשוניים מסרטים היה בתור לסרט הבא. כן, לפני כל סרט עומדים בתור – לפעמים מספיקות כמה דקות ולעיתים שעות, תלוי באולם ובעדיפות התג שכל אחד עונד. התורים גם היו הרגעים היחידים ביום בהם אפשר להירגע מהקרקס, או הלונה-פארק אם תרצו, של פסטיבל הקולנוע שהכי עונה על ההגדרה של ״פסטיבל״ מבחינת החגיגיות והטררם שלו. לגבי החלק השני של ההגדרה, כלומר העניין של קולנוע, זה קצת יותר מורכב בעיניי, אבל על כך בהמשך. בכל מקרה, זמן ומחשב היו לי בשפע עבור טיוטה לפוסט הזה, אבל בבואי להעלות אותה לממשק של הבלוג הבנתי שמשהו בגישה שלי לא היה מדוייק מספיק. זה דרש שכתובים די מסיביים, שהיו צריכים גם להתחשב במה שכבר כתבתי בדיווחי בעכבר העיר (זה הראשון, והנה השני). לאחר מכן הגיע השיקול של לחכות קצת ולראות מי מהסרטים יגיע לארץ בקרוב ויאלץ אותי ודאי להתייחס אליו בהרחבה בנפרד, כאן או בעכבר, ולבסוף התגבש הפוסט בין שני החלקים כפי שעיניכם ועיניכן הקוראות חוזות בו כעת.

אני שב ומדגיש שאלה לא סקירות של ממש, יותר כמו התרשמות ראשונית, או פשוט רשמים, מעורבבים בלא מעט מחווית ההקרנה עצמה. כדאי גם לקחת בחשבון שאת רוב הסרטים פה אמנם ראיתי בתנאים טובים מבחינת האולמות (הסאונד בלומייר הדהים אותי כל פעם מחדש), אבל בשעות מוזרות, בתשישות הולכת וגוברת, ובדחיסות של אחד אחרי השני כנהוג בפסטיבלים. הדבר הפך את הדעות שלי לקיצוניות הרבה יותר, אבל גם לניתנות לשינוי בקלות יתרה ובחלוף הזמן. למרות כל ההסתייגויות, אני לחלוטין עומד מאחורי המילים שלי ובהחלט מבין ומכיר בחשיבות של דעה ראשונה של מישהו על סרטים ששמענו ועוד נשמע עליהם במהלך השנה והוצגו בבכורה בקאן. לכן אני גם מאוד שמח ואסיר תודה הן לעכבר העיר והן לפסטיבל אוטופיה על ההזמנות להיות המישהו הזה. הסרטים מסודרים לפי מסגרות, שמצידן מסודרות לפי חשיבותן, והסידור הפנימי הוא הסדר בו צפיתי בהם. בפוסט זה אגע רק בתחרות הראשית, שמתוכה דגמתי שמונה סרטים (כמעט חצי). השמות העבריים הם פרי דמיוני בלבד (למעט הישראליים והפיקסאר), בכלל לא בטוח שככה יקראו לסרטים אם וכאשר יגיעו ארצה, אז נותר רק לקוות. אבל לפני הכל ולמען הערך הארכיבאי שבעניין, רשימת הזוכים והזוכות והערות קצרות שלי, אם יש. להגיגים נוספים שלי על הרשימה, אפשר להיכנס לדיווח המסכם שלי בעכבר.

זוכים וזוכות

התחרות הראשית:
דקל הזהב (הפרס החשוב בפסטיבל) – ״דיפאן״ (Dheepan) של ז׳אק אודיאר, הסרט שאני הכי מצטער שהחמצתי את הקרנתו.
הפרס הגדול (שהוא בעצם מקום שני) – ״הבן של שאול״ (Son of Saul) של לסלו נמש, עליו ארחיב בהמשך.
פרס חבר השופטים (מדליית ארד) – ״הלובסטר״ (The Lobster) של יורגוס לנטימוס, הפייבוריט שלי, שגם האחים כהן אהבו.
פרס הבימוי – ״המתנקשת״ (The Assassin) של הו שו-שיאן, כאן על תקן זה שאני לא ממש מבין את הזכייה שלו.
פרס התסריט – ״כרוני״ (Chronic) של מישל פרנקו, שהגיע להתארח בפסטיבל סרטי הסטודנטים וכעת שוהה וכותב בישראל.
השחקן הטוב ביותר – ונסן לינדון על ״חוקי השוק״ (La Loi du marché) של הבמאי סטפן בריזה.
השחקנית הטובה ביותר – תיקו: עמנואל בירקו על ״מלכי״ (Mon Roi) של מייוואן, ורוני מארה על ״קרול״ (Carol) של טוד היינס.

מצלמת הזהב (סרט הביכורים הטוב ביותר בכל המסגרות) – ״אדמה וצל" ( La Tierra y La Sombra) של סזאר אוגוסטו אסבאדו הקולומביאני, שהוצג במסגרת "שבוע המבקרים".

מסגרת מבט מסויים:
הפרס הגדול – "איילים" (Rams) של גרימור האקונרסון האיסלנדי.
פרס חבר השופטים – ״שמש גבוהה״ (Zvizdan) של דאליבור מאטניץ׳ הקרואטי.
פרס הבימוי – קיושי קורוסאווה היפני על ״מסע אל החוף״ (Journey to the Shore)
פרס הכישרון המסויים (אני לא ממציא את השמות האלה) – קורנליו פורומבויו הרומני על סרטו ״אוצר״ (Comoara)
פרס הכישרון המבטיח – ״מאסאן״ (Masaan) של ניראז׳ גייוואן ההודי, ו״נאהיד״ (Nahid) של אידה פאנהנדה האיראנית.

סרטים קצרים:
דקל הזהב לסרט הקצר הטוב ביותר – "גלים של שנת 98" (Waves of 98) של אלי דאגהר הלבנוני.
פרס ראשון בסינפונדסיון (תחרות הסטודנטים) – ״לשתף״ (Share) של פיפה ביאנקו מארה״ב.
פרס שני בסינפונדסיון – ״מלכות אבודות״ (Lost Queens) של איגנסיו יוריצ׳יץ׳ מריאן מצ׳ילה.
פרס שלישי בסינפונדסיון – ״שובו של ארקין״ (The Return of Erkin) של מריה גוסקובה מרוסיה, ו״ויקטור XX״ (Victor XX) של איאן גרידו לופז מספרד.

מן התחרות

התחרות הראשית, זו שבה מתמודדים על דקל הזהב ויתר הפרסים הכתובים לעיל, היא למעשה חלון הראווה של קאן אל העולם. לא רק ברשימת זוכים יש אמירה מאוד מסויימת, אלא גם ברשימת המתמודדים המלאה. אלה אמורים להיות 19 הסרטים שמנהלי וקברניטי הפסטיבל מאמינים כי הם שיא היבול השנתי, בכל שנה נתונה, ולא מעט פעמים נמתחת עליהם ביקורת על היותה של המסגרת הזו מועדון סגור מדי. אבל ברשימה השנה, ואולי זו פרשנות אישית שלי, בלט השנה ניסיון למצוא את הדור הבא של הקולנוע העולמי. סרטים של כמה מיקירי עולם הקולנוע נותרו ללא פרסים כלל (ביניהם נני מורטי, גאס ואן סנט, הירוקאזו קורה-אדה, וגם פאולו סורנטינו שעל סרטו ארחיב בהמשך), בזמן שקולות חדשים ריעננו את הבחירות, בין אם אלה הצרפתיות הצעירות ולרי דונזלי או מייוואן, ובין אם אלה מיטב הכשרונות הצעירים של אירופה או דרום-אמריקה שעבדו לראשונה באנגלית (יורגוס לנטימוס, מתאו גארונה, יואכים טרייר, ומישל פרנקו שהוא היחיד בכל הסוגריים האלה שפספסתי את סרטו).

הזכייה של סרט ביכורים בפרס הגדול לו רק ממצבת את לסלו נמש ההונגרי כבמאי מבטיח, אלה יש בה גם משהו הצהרתי לפחות כמו הבחירה בבמאי צרפתי שעשה סרט על מהגר מסרי-לנקה לדקל הזהב, אחרי שנים בהן את הזוכים הצרפתיים ביימו סוג-של-מהגרים (האנקה האוסטרי שעובד בצרפת שביים את ״אהבה״ ועבדלטיף קשיש הצרפתי-אלג׳יראי שחתום על ״כחול הוא הצבע החם ביותר״). אני חייב לציין שלמרות שלא כל הסרטים הפילו אותי מהרגליים, יש משהו עקבי אך חמקמק בניהול האמנותי של קאן כפי שהוא משתקף מהסרטים שראיתי, כך שהקולות המבקשים לבקר את המפעל המתמשך של קאן נשמעים לי מעתה הרבה פחות רמים וצלולים אחרי שחזיתי בקרקס הקולנוע הזה במו עיניי. הנה מה שהן ראו.

מעשיית המעשיות
The Tale of Tales

אל הסרט הראשון שראיתי בתחרות הגעתי אחרי שהאזנתי ללא מעט התעלפויות ממי שתפס אותו בהקרנה המקדימה (שהתנגשה עם ערב הפתיחה) וכל מיני הילולים של אחרים עוד משלב הטריילר. אבל האמת היא שאף פעם לא החזקתי ממתאו גארונה בתור המאסטר החדש של הקולנוע האיטלקי, ותעיד על כך הביקורת המשועממת שלי על ״גומורה – המאפיה של נאפולי״. את ״ריאליטי״ אפילו לא טרחתי לראות, אבל רצה הגורל והזדמנתי אל סרטו החדש, שאני מכנה בעברית ״מעשיית המעשיות״, כמועמד פוטנציאלי לפסטיבל אוטופיה, מעצם היותו חלק מהטרנד העולמי של רקימה מחדש של אגדות מוכרות בחוט אפל. זה כולל את ג׳ון סי ריילי וסלמה הייאק כמלך ומלכה חשוכי ילדים, המצווים בידי זר מסתורי להרוג מפלצת ימית ולאכול את ליבה כדי להתעבר; את טובי ג׳ונס כמלך שבתו הגיעה לפרקה אך הוא מתקשה במכוון למצוא לה בעל כדי שלא תעזוב אותו, בזמן שהוא מגדל חיית מחמד מפלצתית בארמון; ואת ונסן קאסל כמלך השלישי והתאוותן מכולם, שהשעמום שלו מאורגיות מופר יום אחד בידי קול שיר שמחרפן ומחרמן אותו עד כדי סטוקריות, אלא שהאישה לה שייך קול הפעמונים סובלת מבעיית עור משוגעת ומפחדת שיראה אותו.

קצת כמו ״אל תוך היער״, הסיפורים שמהדהדים אגדות או אלמנטיים אגדתיים מוכרים מתקיימים במקביל באותה ממלכה וספק מתחברים, כאשר את האלמנט הפנסטסטי שלשמו צפיתי בסרט כמועמד לפסטיבל אוטופיה ניתן היה לראות כבר בטריילר, שגם חשף בפניי את העובדה שגארונה מביים פאר והדר מעולם האגדות בשיא היומרה של יוצא ארץ המגף, אבל בכשרון המוגבל של תיכוניסט. הסרט לא ממש הצליח להתעלות מעל לקדימון שלו, ואני מצאתי אותו מסורבל ומגושם למדי, חף מווירטואוזיות סיפורית או צורנית, ובעיקר שקוף עד אימה באמירותיו ובדרך הניסוח שלו. אפשר לקרוא עוד על דעתי בדיווח המלא לעכבר העיר, אבל אני מניח שעדיף לחכות לדעות של אחרים שיותר יתחברו, כמו למשל זו של נטליה ירמין בבלוגה (תקשיבו לה, לא לי, אני עושה את זה באהבה כבר תקופה ויוצא לי מזה רק טוב).

הלובסטר
The Lobster

הסרט השני שראיתי במסגרת הראשית היה גם הוא עבור פסטיבל אוטופיה, מתוקף התקציר המד״בי-דיסטופי שלו. בניגוד לקודמו, הוא התגלה כיצירת המופת הראשונה (ולא האחרונה) של הפסטיבל השנה. העובדה שמי שחתום על הסרט הכביר הזה הוא דווקא יורגוס לנטימוס, תפסה אותי בהפתעה קלה, והיא הוכחה לכך שאם הסרט באמת מעולה, כל הדעות הקדומות שלי מתבטלות בלי בעיה. עד כה לא הייתי שותף להילולה סביב הבמאי היווני, שסרטיו ״Dogtooth״ ו״Alps״ לא הרשימו אותי כמו את יתר חבריי למקצוע, שמצידם מיהרו להכתיר את לנטימוס ככוח עולה בשמי הקולנוע האירופאי ואת ארצו כמולידת גל סינמטי חדש. שני הסרטים הללו אמנם הוכיחו שלנטימוס מוכשר בהמצאת נקודת מוצא מקוריות, לצד רעיונות מעניינים לא פחות, אבל הסגנון היבשושי שלו לא התחבב עליי מיד. בנוסף, סרטים יווניים נוספים שדגמתי בעת האחרונה הקשיחו את דעתי עוד יותר, עד כדי כך שעל ״מיס אלימות״, לדוגמה, פשוט פסחתי בפסטיבל ירושלים הקודם. אז אולי בתור הסנדק של הקולנוע היווני החדש לנטימוס לא הבריק בעיניי, ואולי מגיעה לו הזדמנות נוספת בראי סרטו הנוכחי, אבל מסתבר שאם רק תתנו לו קצת יותר תקציב ממה שהוא רגיל וקאסט בינלאומי פתאום אפילו הדיוט שכמותי יכול לראות את האור – ״הלובסטר״ הפך את דעתי על הקולנוע של היוצר הזה ב-180 מעלות.

ככל שאני חושב על הסרט הזה יותר כך הוא מתקבע כפשוט גאוני בעיניי, למרות שבצפייה עצמה נהנתי הרבה יותר מחלקו הראשון: מעין תוכנית ריאליטי אכזרית על עולם הדייטינג, ששפכו עליה מלוא החופן מחוש ההומור האפל של האחים כהן (יושבי ראש חבר השופטים השנה, אגב). זאת משום שבעולם של הסרט, רווקים ורווקות מוכנסים למעין בית מלון מיוחד בו עליהם למצוא זיווג בתוך 45 ימים, פן יהפכו לחיות וישוחררו לחופשי. המטאפורה הזו היא הראשונה מתוך עולם שלם של דימויים שיוצר לנטימוס בכדי לשים ללעג את התפיסות החברתיות הרווחות בנוגע לאהבה וזוגיות, או מערכות יחסים בכלל, ומספיק לבחון רק אותה בכדי להבין רק חלק מההברקה המתמשכת שהוא הסרט הזה. הרי בתי מלון הם הייצוג המושלם לפנטזיה של חופש, שברגע שמגיעים אליה מתגלה כמתקן כליאה מוזר וסטרילי בעל חוקים משונים. לא לחינם, על פי חוקי הסרט, זוג שמצליח להזדווג את סוויטת ירח הדבש, המבדילה אותם משאר בני האדם הנחותים מהם בעיני החברה. ולא במקרה מה שנראה בתחילה כמו גחמתיות עלילתית, הפיכת רווקים ורווקות לחיות, היא למעשה מראה שחורה מול פני החברה – הרי כך היא מסתכלת על החיים בגפם.

כל אלמנט קולנועי בסרט הזה, החל מעבודת הצילום והעריכה שהן המדוייקות ביותר שראיתי בקאן, וכלה בתצוגות המשחק האחידות להדהים של הקאסט הבינלאומי (קולין פארל, ליה סיידו, רייצ׳ל וייס, ג׳ון סי ריילי, בן ווישאו, אריאן לאבד ועוד) – הכל מצביע על יוצר גדול שנמצא בשיא כושרו ובשליטה אבסולוטית ביצירה ובמדיום כאחד. הרחבתי על כל אלה בדיווח הנוסף שלי בעכבר העיר, אבל אני כבר לא יכול לחכות עד שתגיע ההזדמנות לנתח לסרט הזה את הצורה מאלפא ועד אומגה, כולל ספויילרים, אם וכאשר יגיע ארצה. בינתיים אני יכול רק להצדיע לחבר השופטים על שהוציאו את הסרט החריג הזה עם פרס, דבר לא מובן מאליו בהקשר לאופן ההתייחסות שלו לנושאים העומדים במרכזו והמהווים כמה מהבסיסים של החברה, אבל גם לגמרי ברור אם שופטים אותו על פי איכות קולנועית גרידא.

רועש מפצצות
Louder Than Bombs

אם או בלי קשר לאלבום של הסמיתס, למיטב הבנתי כותרת הסרט מתייחסת לצילומי מלחמה החזקים מכל כלי נשק בבואם לספר את סיפורו של הצד השני. צילומים מעין אלה הם מקצועה של אם המשפחה שבמרכז הסרט, אותה מגלמת איזבל הופר. היא נהגה להיעדר הרבה מן הבית, מה שהוביל לזעם מצטבר אצל שני בניה, שהתמודדו עימו כל אחד בצורה שונה, אבל בראשית הסרט אנו פוגשים את המשפחה כשהאם נעדרת לתמיד. בנה הבכור (ג׳סי אייזנברג) בדיוק יצר תא משפחתי משלו, ומתחיל את הסרט כשאשתו יולדת את בנו הראשון. אחיו הצעיר (דווין דרויד), עדיין תיכוניסט, מתקשה להסתדר עם אבי המשפחה (גבריאל ביירן), שמצידו עובר תקופה קשה כשהוא מתבקש מעיתונאי עמית לחטט בחפציה הזנוחים של אשתו לטובת כתבת פרופיל על הצלמת הנודעת והמנוחה.

כל קווי העלילה האלה מתנגשים וחוצים האחד את השני בעזרת קפיצות בזמנים ונראטיב לא-לינארי בעליל, שמזכיר מעט את ״Reprise״ סרטו הראשון של יואכים טרייר. הבמאי הדני, בסרטו השלישי בסך הכל, זונח את הפשטות והכנות שאפיינו את ״אוסלו, 31 באוגוסט״ לטובת הראוותנות הסיפורית של יצירת הביכורים שלו. ייתכן שהוא ביקש לחזור למקורות בבואו לביים לראשונה בקריירה באנגלית, ועוד עם קאסט בינלאומי מרשים, הכולל גם את איימי ריאן ודייויד סטארתיירן. בפועל, בעיניי התוצאה דווקא יוצאת מוחלשת עקב הבחירה הזו.

טרייר הוא קולנוען שכבר הוכיח את יכולתו לבנות דרמה מכלום, והוא במאי של דמויות ושל אינטרקציות. גם בסרט הזה הוא משכיל לברוא מערכת יחסים מורכבת מתוך הסיטואציה המוכרת של משפחה לא מתפקדת, הנשענת יתר על המידה על אחד ההורים, וצריכה להתמודד עם לכתו. העובדה היא שהמשכתי להרהר בסרט ומצאתי בו מורכבויות נוספות לאחר הצפייה, אבל בזמן החוויה עצמה התחושה הייתה של ניסיון לרדוף אחר זנבו של הסרט בניסיון להבין באיזה זמן אנחנו כרגע, והאם הסצנה בה אנו חוזים מכילה מידע חדש או פשוט מסופרת מנקודת מבט של דמות אחרת אבל בעצם זהה לקודמתה. יש לי הרגשה שהסרט היה עובד לא פחות טוב גם בלי הלהטוטנות העלילתית, ואולי יתרה מכך – מופע הג׳אגלינג הזה מעלה חשד כי הסרט מבקש להסתיר משהו בזמן שהוא מאחז את העיניים. אולי זה רפיון אפשרי בבניית הסיפור הכולל, שיש בו מן השגרתי.

הבן של שאול
Son of Saul

לא ״הבן של סול״ כפי שביטאו זאת אמריקאים, אלא ״שאול״ של ממש, כמו שאול טשרניחובסקי. כך מבטא גיבור הסרט את שמו, וכך קוראים לו מכריו, שכן הדמות הראשית בסרט זה היא יהודי שהפך לזונדרקומנדו באושוויץ. את השגרה הלא-אנושית שלו, הכוללת פינוי תאי הגזים רגע אחרי שהוכנס אליהם ״משלוח״ חדש, מפר פתאום שיעול (ולדעתי לא במקרה דומה המילה הזו לשמו של הגיבור). השיעול מתפתח לחרחור הבוקע מגופת ילד, שכנגד כל היגיון שרד את ההליך המבעית. שאול ממהר להתנדב להביא את הילד לחדר הרופאים, מסיבות שנגלה בהמשך. הוא גם יוצא למסע מסכן חיים, שלו ושל חבריו היהודיים, בעקבות האירוע הזה.

הבמאי הוא לסלו נמש ההונגרי, היחיד בתחרות הראשית שהציג סרט ביכורים, ועוד הגיע למקום השני והמכובד שמביאה עימה זכייה ב״פרס הגדול״ (משני רק ל״דקל הזהב״). אבל נמש לא הגיע משום מקום – הוא בן טיפוחיו של בלה טאר, שגם הפיק לו את הסרט ומשמש לו כמנטור, ואת התסריט פיתח בחממת הקולנוע הירושלמית מיסודו של בית הספר ע״ש סם שפיגל. רבים הם אבות ההצלחה והכשרון הזה, שמוכיח בסרטו הראשון שיש כאלה שפשוט נולדים במאים. נמש מנווט את סרטו בדייקנות, ומנצח על תזמורת עצומת מימדים בקור רוח של שועל קרבות ותיק. זו ממש לא רק העובדה שלשחקן הראשי שלו אסור לזייף אפילו לשנייה – תנו מבט אל מה שקורה ברקע של הפריים בכל רגע נתון בסרט הזה, זה פשוט מעורר השתאות.

השחזור המדוייק להחריד של מחנה השמדה פעיל, יחד עם הבחירות האמנותיות הלא מתפשרות של הבמאי, מובילות לאחד מסרטי השואה הקשים ביותר לצפייה שראיתי בימי חיי. לא רק שהמצלמה נשארת כל הזמן בגובה העיניים ויש מעט מאוד חיתוכי עריכה המאפשרים לנשום, אלא שהצלם פשוט נדבק לפניו או לעורפו של שאול ולא עוזב אותו מהרגע שהוא נכנס לפריים בסצנה הראשונה ועד לנקודה קריטית בסיום. התחושה המשתלטת על הגוף בתוך כמה דקות היא שלא רק שאנחנו עומדים לבלות את המשך הסרט בתוך הזיעה של שאול, אלא שהמצלמה היא אנחנו, היא הצופה. כלומר, שכל אחד ואחת מאיתנו נמצאים עימו שם, באושוויץ, בכבשנים, בתופת. יש לי צמרמורת לא נעימה רק מלהיזכר בסרט הזה, שהחוויה שהוא ביקש להעביר אותי הייתה עבורי קשה ואינטנסיבית מדי. הוסיפו לכך את רצף שברונות הלב של הגיבור, שכל מי שבא עימו במגע מת כאילו היה מלאך המוות בכבודו ובעצמו, ותתחילו להבין למה אני מעט מתקשה להאמין שהסרט הזה יופץ באופן מסחרי בבתי הקולנוע בארץ סתם כך כאילו כלום, למרות שכבר נקנה על-ידי מפיץ מקומי (סרטי אורלנדו).

נעורים
Youth

אשרינו בני האנוש שמלאך קולנועי כמו פאולו סורנטינו נשלח כדי לחבר בינינו ובין מעלה, ופשוט ממשיך בעקביות ובסטייל להוריד אלינו מהשמיים את כל מה שנשגב ובאמצעות האמנות השביעית. הוא קורץ לפליני, מקדיש את הסרט לפרנצ׳סקו רוסי, אבל הוא הרי בכלל אמן שהיה צריך להיוולד בתקופת הרנסנס, שכן יש לו חיבור ישיר לאלוהי האמנויות באשר הם. אפשר גם לשמוח על כך שזכינו לחיות בתקופה בה הוא יוצר דווקא באמנות הקולנוע, בורא סרטים עתירי יומרה ויושרה אמנותית דווקא על הדברים הפשוטים בחיים. ואת כל ההשתפכות הזו אני כותב בכלל על סרט שכנראה לא ייזכר בתור פסגת הפסגות של סורנטינו, אבל כמות הרגעים שעמדתי מולם נפעם בסרט הזה היא לא סבירה. בטח לא ל-8:30 בבוקר כשחצי פסטיבל כבר מאחוריי.

כמו ב״הלובסטר״, רוב עלילת הסרט מתרחשת במלון מפואר וסביבתו. אלא שבניגוד לשגעת היוונית, המלון של ״נעורים״ הוא אתר נופש והבראה הממוקם אי שם באלפים השוויצרים, בו שוהים האנשים המפורסמים והחשובים בעולם, מנסים להירגע באמת, רחוק רחוק מעדשת צלמו של כל פפאראצי. הסרט משייט בין כמה מהם עליהם הוא בוחר לשים דגש, ובמקביל בונה את האווירה הכללית של המקום כולו – סוג של אולימפוס דקדנטי בו השעמום הוא המלך שהודף נסיונות הפיכה מדי יום. שתיים מהדמויות הראשיות הם ההתגלמות של גברים לבנים אמידים בגיל העמידה. מייקל קיין מגלם מנצח ומלחין מפורסם, שמסרב בעקשנות לשוב מפרישה עבור מלכת אנגליה, חוטף על הראש מבתו (רייצ׳ל וייס, שוב היא ותודה רבה על כך) המתמודדת עם אישיו שלא אחשוף, ומתנחם בשיחות על זיקנה עם חברו משכבר הימים שהינו במאי מפורסם, אותו מגלם הארווי קייטל. אותו במאי מבקש ליצור את הסרט האחרון שלו, שיהיה שיא השיאים של הקריירה שלו כמובן, וגייס למשימה צוות תסריטאים צעיר והורמונלי שפשוט לא מצליח לחשוב על סוף ראוי (מבחינתי קו העלילה הזה היה תיקון ל״שמונה וחצי״, אם יורשה לי לחלל קודש). עוד בצד הצעיר של המלון – שחקן שמחזיק מעצמו אמן אבל כולם עושים לו את המוות על איזה רובוט שגילם פעם בסרט מסחרי (פול דאנו), וגם מיס עולם מסובבת ראשים (מדלינה דיאנה גנאה, שעכוזה אמנם מככב על הפוסטר אבל התפקיד והביצוע שלה אליו הוא הרבה יותר מגופני). אה, וגם דייגו ארמנדו מראדונה, בתור עצמו.

קשה לבחור מהיכן להתחיל את המחמאות הפרטניות, כי בכל פעם שמשהו אחד הדהים אותי בסרט מיד הגיע אחר והתעלה עליו. בתמצות אגיד שלוקה ביגאצי הוא רשמית הצלם שלוכד את העולם באופן הכי מרהיב שקיים היום, ומה שהוא עושה עם אור בסרט הזה יכול לשמש כהוכחה לקיומו של החלקיק האלוהי הנכסף. עוד בענייני כיסופים, מי זכר בכלל שקיין וקרטל הם שחקנים דרמטיים עצומים שיכולים לעורר רגש בהזזת גבה, ולא רק קלישאות חבוטות של מה שהיו פעם. לשניהם זוהי תצוגת המשחק המשובחת מזה שנים, ולכל אחד מהם יותר מסצנת סולו אחת בה הכל מתחבר. ברגע שאותו אני מכנה ״סימפוניית האחו״ של קיין, כל סך החלקים שמרכיבים יצירת קולנוע מתגבשים ומפריחים את הסרט אל על כמו כדור פורח. כיאה לסרט על מלחין, ערוץ השמע בסרט הזה מענג אוזניים ושובר לב, ותודה לסורנטינו שהמשיך לעבוד עם דייויד לאנג, שהלחין לו גם את ״יפה לנצח״, שהסרט הזה הוא אחיו ביותר ממובן אחד. וכיאה לסרט על קולנוען וגם לא מעט על קולנוע, הסרט הזה יפה עד כאב לב, ומכאיב בלב שזה יופי. בא לי לשים אלף תמונות מתוך הסרט הזה במקום לכתוב עליו אפילו עוד מילה אחת. אבל אתאפק, שייצא בארץ.

הרים יכולים לזוז
Mountains May Depart

סרטו החדש של ז׳אנג ג׳יה-קה, זוכה פרס התסריט בקאן הקודם-קודם, נפתח עם ״Go West״ של הפט שופ בויז. ואכן, השאיפה של דמויותיו האסיאתיות להיות מערביות ככל שניתן היא שעומדת במרכז העלילה, שמצידה נשענת על משולש רומנטי קלאסי וחורץ גורלות. טאו ז׳או, שחקנית קבועה של היוצר מסרטיו הקודמים, מתפקדת כראש המשולש, המתלבטת בין בחור נובוריש אך לא ממש מבריק, לבין כורה פחם טוב לב. הסרט מתחיל בערב השנה החדשה של 1999, אבל כותרתו מגיעה רק אחרי 45 דקות. הבחירה הזו הפתיעה והוציאה קריאות התפעלות מהקהל בהקרנה בה נחכתי. יחד איתה מגיעה גם ההבנה שהבמאי שוב פירק את יצירתו לגורמים כפי שעשה ב״מגע של חטא״, גם אם הפעם הסיפור אחיד. כך יצא שפרק זמן דומה יוקדש לשליש השני של הסרט, המתרחש ב-2014 ומציג את חייהן של הדמויות בעקבות הבחירות שנעשו בחלק הראשון, ולאחריו תגיע אפיזודה מפתיעה המתרחשת ב-2025 באוסטרליה ובאנגלית (עם חלק מהדמויות או צאצאיהן).

בזכות המבנה שלו, הסרט מנסה לסגור מעגלים, לפחות באופן סימבולי, ומדהים אותי בכל פעם מחדש האופן בו מצליח הבמאי הזה לגרום לכל אחד מהסיפורים הקצרים המרכיבים את סרטיו להדהד זה את זה. עם זאת, וכמתבקש מסרט סגמנטים, חוסר אחידות מאפיין את הפרוייקט, שאת חלקו הראשון מצאתי נורמטיבי מדי יחסית למוח הקודח של הבמאי, ואת השני כמעט מייגע. השלישי בהחלט הזריק אנרגיה מחודשת, וסגר לי את התימה המרכזית של הסרט – האופן בו הבחירות שלנו מגדירות לו רק אותנו, אלא גם את כל מי שגורלו קשור בגורלנו, ואיך לפעמים האחר הוא זה שבוחר בשבילך. לא הסרט הכי מוצלח של ז׳אנג ג׳יה-קה שראיתי, אבל מעורר מחשבה כתמיד ובהחלט ראוי לצפייה נוספת.

המתנקשת
The Assassin

באנגלית, שם הסרט נשמע כמו איך שאני אומר את שם הבמאי. רק מאוחר יותר גיליתי שלא אומרים הו סיו-סיין, כפי שכתוב, אלא הו שו-שיאן, עם ש׳ רכה ולא מאוד שורקת. איך שלא יהיה, הבמאי הטאיווני, המוערך בעיקר בפסטיבלי אירופה, יצא מספטיבל קאן עם פרס הבימוי על אפוס אמנויות הלחימה הנוכחי שלי, ואם רק הייתי מצליח להישאר בו ער אולי הייתי יכול להסביר למה. הסצנה ששברה את עפעפיי היא שוט סטטי שבו אחת המטרות הראשיות של המתנקשת שהיא גיבורת הסרט (קי-שו), מסבירה לדמות אחרת את כל תולדות שושלת טאנג. זה לוקח לה כמה דקות טובות, כאשר וילון המתנפנף מדי פעם אל תוך הפריים מספק את התנועה היחידה שמנוגדת לעמידתה האיתנה של המצלמה. וזו סצנה די מייצגת, מה שקצת שובר ציפיות כשמבטיחים לך משהו פעלתני יותר.

״המתנקשת״ הוא יותר רצף של דימויים מאשר סרט, שכן העלילה שלו פשוטה למדי – מתנקשת קטלנית במיוחד, אך הנותנת לליבה להפריע לה בביצוע משימותיה, מצווה על ידי המאסטרית שלה לחסל את כל שושלת טאנג מטעמים פוליטיים. בהתחלה היא חסה על אחת ממטרותיה משום שבנו היה בחדר, רמז לבאות, ובהמשך תנסה להכניע את אישיותה שלה ולא רק ליטול את חייהם של קורבנותיה. בסוף שרשרת החיסולים, אם תגיע אליה בחתיכה אחת, מצפה לה בן-דודה, בשר מבשרה. החיסולים של הגיבורה אינם קרבות חרב עתירי התעופפויות כמקובל בז׳אנר, אלא רגעים ארוכים של הכנה ואז קציר מהיר כברק (בלי דם, משום מה). זה לא אנטי-קליימטי כמו שזה רצף של שיאים קצרצרים ולכן לא לגמרי מספקים, כאשר בשאר הזמן יש פטפטת של העומדים להירצח או פשוט טבע דומם. ואפילו לא הזכרתי עדיין את העובדה שהסרט כולו מרהיב בשימוש שלו בצבעים ותלבושות אבל מצולם ביחס מסך מרובע, או את הסצנות הראשונות שמצולמות בכלל בשחור-לבן אבל לא בדיוק מתפקדות כפרולוג או מתרחשות מחוץ לעלילה. אני מניח שאצטרך לתת לסרט הזה עוד צ׳אנס, רצוי עם כתוביות לעברית ולא לאנגלית ובמצב עירנות מוגבר, כדי לעמוד על קנקנו באופן הגון. אבל באמת שלא מתחשק לי.

מקבת׳
Macbeth

סרט הנעילה הפרטי שלי את הפסטיבל אצר בתוכו את החוויה של הפסטיבל כולו – עמוס, מתיש, מלא בחשיבות עצמית לצד ניצוצות לא מבוטלים, ובעיקר עושה חשק לנמנם. מעריץ של שייקספיר מעולם לא הייתי (ויש לי הרגשה שזה כבר אבוד), אבל גם לו הייתי – בחיי שאני לא מבין את הסרטים שמנסים להעביר את יצירותיו למסך הקולנוע בהיצמדות לטקסט המקורי. תזכירו לי פעם שזה באמת באמת עבד, ולא הרגיש חורק (שואל ברצינות, אני מכיר לא מעט). הפעם אני לא יכול להאשים את מחסום השפה בחיבור הלקוי ביני ובין הסרט, משום שאת המחזה המקורי אני מכיר על בוריו. ובכל מקרה, התרגום לצרפתית דווקא סייע לי במפתיע, ובאופן אירוני במיוחד – בכל פעם שמריון קוטיאר דיברה אנגלית. גם מייקל פאסבינדר, הכריזמטי בטירוף, עזר לי להישאר מרוכז בעודו נאבק בשדיו כשר הצבא שצו הגורל שיגע אותו להפוך למלך ואז שיגע אותו עוד יותר בזמן כהונתו. אבל בסופו של יום, בחיי שלא התחברתי אפילו לרגע לגרסת ג׳סטין קורצל לסיפורו של ״מקבת׳״, שהזכירה לרגעים רבים מאוד דווקא את ״לב אמיץ״ של גיבסון, אילו היה מתגושש בזעם עם ״קוריולאנוס״ של רייף פיינס.

לזכותו של הסרט ייאמר שהנופים של סקוטלנד (במיוחד האי סקאי) פשוט עוצרי נשימה, וגם לשחקנים לא חסר. את תואר ההופעה הטובה ביותר בסרט הייתי מעניק לא למקבת׳ והליידי שלו, וגם לא לדייויד תיוליס בתפקיד דאנקן או פאדי קונסידיין כבנקו – אלא לשון האריס בתור מקדאף שבאמת הבין מה זה להיות מקדאף במחזה הזה, הגוד-גאי היחיד בעולם שבו כמעט כולם חלאות. בכל מקרה, היה זה מאבק אבוד מראש מבחינת חיבור ביני ובין הסרט, בערך כמו הכימיה בין שני הכוכבים בתפקידים הראשיים. אשאיר אותו למבינים ומעריצים ממני, אולי להם יהיה משהו מעניין להגיד בעניין השוואת גרסאות, כי פרשנות חדשה לשייקספיר, או סיבות לא לבהות בנעליים שלי בזמן שעוד סצנה נמשכת יתר על המידה, לא ממש מצאתי כאן.

בקרוב בחלק ב׳ של מגה-פוסט יומני קאן – סרטים שראיתי מחוץ לתחרות, מסגרות ״מבט מסויים״ ו״השבועיים של הבמאים״, שוק הסרטים, ואיך אפשר בלי סיכום חוויות אישיות.