• סרטים חדשים: ״הפורצת״ של הגר בן אשר
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • האוורסט של הסינפיליה - Out 1
  • תור: ראגנארוק
  • סרטי רוחות לא כולל אימה: מצעד הרפאים של סריטה

סקירת די.וי.די: "רחם" ("Womb")

19 באוגוסט 2011 מאת אורון שמיר

על "רחם" ("Womb"), סרטו של הבמאי ההונגרי המוזר בנדק פלגיאוף, ייתכן וכבר קראתם כאן בבלוג לפני כמעט שנה. אז כתב עליו אור במהלך פסטיבל הסרטים של חיפה (שעוד מעט חוזר בגרסת 2011 שלו). מאוחר יותר הוא שוב הוזכר על-ידי אור, כאשר סצינה מתוכו פילסה את דרכה אל פוסט הרגעים הקולנועיים הגדולים של השנה. נדמה לי שבארכיון הבלוג יש אפילו ראיון עם הבמאי, שמעולם לא מצא את דרכו אל פוסט ייעודי (האם יש ביקוש לדבר כזה? ספרו בתגובות). בכל מקרה, אני ראיתי אותו רק לפני כשבוע, עת הגיע אל ספריית האוזן השלישית. הנה מה שכתבתי לעכבר העיר על הסרט המשונה, המעורר אי נוחות והדי מעניין הזה.

אווה גרין ומאט סמית', מתוך "רחם"

מבין כל במאי הונגריה (ומונטנגרו! סתם, סתם), הידועים במוזרותם, אחד הקיצוניים בשנים האחרונות הוא בנדק פלגיאוף. אחרי "דילר" ו-“יער" העלילתיים אך הזויים, הגיע האקספרימנט “שביל החלב", מעין סרט טבע על בני אדם שמתאים יותר למוזיאון מאשר לאולם הקולנוע. סרטו החדש הוא ניסוי נוסף, הפעם בפילוסופיה ועם צוות בינלאומי. הוא נקרא "Womb” ובוודאי זכור לבאי פסטיבל חיפה האחרון.

רבקה (אווה גרין) וטומי (מאט סמית') מכירים מאז שהיו ילדים. שנים ארוכות לא התראו בשל נסיעתה של רבקה ליפן עם משפחתה, אך בבגרותה היא וטומי מחדשים את הקשר והופכים לנאהבים. עד אשר תאונת דרכים לוקחת ממנה את אהובה. בצעד שטיבו יתברר לאורך הסרט, מחליטה רבקה להיכנס להריון וללדת שכפול גנטי של טומי, אותו תגדל כבנה. הוריו של המנוח מזועזעים והחברה מרחיקה אותם. אבל לרבקה לא אכפת כל עוד יש לה את טומי הקטן, שעתיד לגדול ולהפוך להעתק מדוייק של אביו, האיש שפעם אהבה.

הסרט הוא למעשה משל, כך שאין לתפוס אותו כדרמה ריאליסטית. תורמים לכך הצילום המושלם באופן מכני, הפסקול המטריד בזמזומו החלול ועיניה הקרות כקרח של השחקנית הראשית, קפואות יותר ממזג האוויר הסגרירי השולט בכל סצינה בסרט. הקצב האיטי, על גבול הבלתי אפשרי לצפייה, יחד עם השקט המילולי הסורר בסרט הדל בדיאלוגים – משלימים את החוויה.

הרבה שאלות במספר רב של נושאים הנוגעים זה בזה עולות במהלך הצפייה, אך הסרט אינו טורח לפתח אותן או להתמודד עם היותן מרחפות בחלל. כיוון שהוא משמש רק מצע לדיון, על הקהל מוטלת האחריות לנסות ולהרהר באותן קושיות, שכן כמו מחבת טפלון, שום תיאוריה לא ממש נדבקת אל הסרט. גם השאלות עצמן באות כמובן מתוך עולם המושגים ומהדברים המעסיקים את הצופה, הנה מה שמצאתי בו אני:

הבאת ילד לעולם נתפסת על י רוב כאקט לא אנוכי – האמנם? נהוג לחשוב שהורים הם ההיפך הגמור מאנשים אנוכיים, שכן הם מבלים את רוב זמנם בטיפול מסור לאדם אחר. בשאר הזמן, הם דואגים לו בצד האחורי של ראשם. אבל ההורות של רבקה נובעת ממניע אגואיסטי לחלוטין – היא רוצה את האהוב שלה בחזרה. המטרה לשמה היא מגדלת את הילד שלה, השיבוט של אביו, היא כדי לא להתמודד עם הסתלקותו של המקור מן העולם, בטרם עת. ואם במהלך הסרט נדמה שייתכן והיא אם למופת שרק רוצה להגן על בנה, האקט הסופי שלה בסרט מוכיח מה הייתה תוכניתה לאורך כל הדרך. ומכיוון שהחשד למניעים החולניים קיים בזמן הצפייה ואף מועלה מדי פעם באופן מלאכותי על-ידי הבמאי, כל ליטוף מקבל משמעות אחרת. כל מילת אהבה בין אם לבנה נשמעת פתאום כמו כזו הנאמרת בין אשה לאהובה ובאופן כללי סיפורו של אדיפוס מהדהד מקיר לקיר. מה שמוביל אותנו אל הנושא הבא – התסביך שבהורות.

האם אפשר להביא אל העולם ילד מבלי לפגוע באיזשהו שלב בנפשו הרכה? במהלך הסרט, מסתירה רבקה באופן אובססיבי מטומי ג'וניור את היותו שכפול גנטי. היא מגינה עליו מפני העולם, אומרת שהשאר טיפשים או לא מבינים. אסטרטגיה זו סופה להתפוצץ ברגע הגילוי. אך לו הייתה בוחרת רבקה לפתוח בפניי בנה את כל הקלפים כבר מגיל קטן, היה מתבגר בתחושת אי-זהות תמידית. כלומר, עצם ההחלטה שלה להביאו אל העולם היא שדפקה את חייו מראש, ללא קשר לאופן בו תבחר האם לנהוג. מעבר לעובדה שנקודה זו מחזירה אותנו לסעיף הראשון, היא מחדדת את היותו של הסרט אלגוריה לכל החלטה של הריון ולידה, רגילים ככל שיהיו, שעצם היותה עלול לפגוע בנפש הרכה שבדרך. אין זה כמובן אומר שעל כולנו להרים ידיים מראש, אלא להיפך – רק לזכור שלשמור את ילדינו בתוך צמר גפן לא באמת יציל אותם מן המציאות שבחוץ. מקסימום יידחה את הקץ.

"Womb”. בימוי:בנדק פלגיאוף, הונגריה/צרפת 2010, 107 דקות, אנגלית ללא תרגום כלל.

הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית.

הטקסט הנ"ל התפרסם בגיליון עכבר העיר בתאריך ה-12.8 ובאתר עכבר העיר אונליין.

תגובות

  1. מיכאל גינזבורג הגיב:

    סרט מרהיב ביופיו הקר, חציו השני דומם מדי וזה קצת מעיק.

השאר תגובה