3 באוגוסט 2020 מאת אורון שמיר
כשיצא לאקרנים בארצות הברית ״אישה עובדת״ של מיכל אביעד, נאמר עליו שהוא סרט המי-טו הראשון. כלומר סרט מהעידן והאקלים החברתי הנוכחיים שמיטיב להביא את נקודת מבטה של אישה במרחב עבודה מתעלל, מטריד, או אפילו כזה שפוגע, הכל על רקע מיני. החל מהשנה יש לו בן-דוד רחוק, ששונה ממנו למדי בהרבה מובנים אבל עונה להגדרה ובוחר זווית מרתקת בעיניי. קוראים לו… להמשך קריאה
23 ביולי 2020 מאת אורון שמיר
הקיץ הקולנועי בוטל סופית, או לפחות נדחה עד להודעה חדשה. גם פסטיבלי הקולנוע של ישראל לא יתקיימו לפחות עד הסתיו. בשל כך, אני מרשה לעצמי להסיר מעט את החשש הקבוע מכתיבה על סרטים שאני לא בטוח איך ומתי יגיע ארצה. פשוט כי הולך וגדל הסיכוי לפספס אותם לגמרי בשנה בה הוצגו לראשונה לקהל העולמי. אז צפו לעוד פרקים של ״מחכים… להמשך קריאה
14 ביולי 2020 מאת אורון שמיר
למקרה שזה לא הובהר מספיק בעשור הקודם, ״לקום אתמול בבוקר״ (Groundhog Day) הפך רשמית מסרט מקורי לז׳אנר קולנועי. בניינטיז, הקומדיה של הרולד ראמיס עם ביל מארי בתפקיד חזאי נרגן שמתעורר אל אותו יום שוב שוב, הייתה הברקה חד-פעמית. במאה הנוכחית, ההיתקעות בלולאת זמן הפכה למכשיר עלילתי אותו לקחו סרטים שונים לכיוונים רבים. ״קצה המחר״ ו״קוד מקור״ רקחו מהקונספט הזה מותחני… להמשך קריאה
5 ביולי 2020 מאת אורון שמיר
אחרי שובה של פינת ״מחכים לתרגום״, המוקדשת לרוב לסרטים מעניינים יותר ופחות, חשבתי להרחיב את הפורמט לכבוד המצב הנוכחי. זה שבגללו הרבה יותר סרטים מהרגיל דילגו על מסכי הקולנוע בישראל, בין אם היו מיועדים לשם לפני הסגירה הכוללת ובין אם אפשר להניח שלא. לרוב אני מחכה עד תחילת כל חודש להציץ בתוכניות בתוכניות ה-VOD של ספקיות התוכן, ורק אז מנצל… להמשך קריאה
16 ביוני 2020 מאת אורון שמיר
בסוף השבוע האחרון נאלץ קולנוען אמריקאי מוכר ואהוד, אם יש שיגידו מעבר לשיא, לראות את סרטו החדש מפציע בבכורה עולמית בשירות צפייה ישירה במקום בבתי הקולנוע. כמו רבים, גם אני הושבתי עצמי לצפייה של צפונה משעתיים ביצירה המדוברת. אני לא מדבר על ״הזהב של נורמן״ של ספייק לי, שמגיעה מדליית זהב למי שהצליח לסיים את הצפייה בו. כוונתי היא לסרטו… להמשך קריאה
17 בינואר 2020 מאת אורון שמיר
אחת המשבצות הקבועות של עונת הפרסים שייכת לסרטים העוסקים בחוויה השחורה בארצות הברית. גם אני כותב על כך מדי שנה, ובעוד לצבוע סרט בגוון מסויים כדי להבליטו בתקופה כל-כך תחרותית עדיין נראה לי גזעני לפחות כמו להדיר סרטים או אנשים בגלל צבעי עור, זאת לגמרי המציאות באמריקה גם בשנות ה-20 של המאה ה-21. כפי שהתברר עם הכרזת המועמדים לאוסקר, הסרטים… להמשך קריאה
6 בדצמבר 2019 מאת אורון שמיר
בשלב זה של דמדומי השנה קלנדרית, אני אף פעם לא בטוח מה יהיה גורלם בישראל של כל הסרטים שנדחסים יחדיו במה שקרוי ״עונת החגים״ האמריקאית. לכן אני משתהה לעיתים עם הכללתם בפינת מחכים לתרגום, שנועדה להשאיר את קוראי וקוראות סריטה מעודכנים לגבי סרטים שלא בטוח אם יש להם עתיד בהפצה הישראלית. אבל במקרה של ״מפלצות קטנות״, אם לתרגם מילולית את… להמשך קריאה
12 באוגוסט 2019 מאת אורון שמיר
לפעמים היקום שולח לך מסרים. לעתים הם די ברורים אבל ברמה שעדיין מאפשרת להתעלם מהם. עד שזה מצטבר. הפעם זה התחיל עם צירוף מקרים, כשפסטיבל ירושלים מציג סרט בו מככבים ג׳סי אייזנברג ואימוג׳ן פוטס – ״ויואריום״, עליו כתב אצלנו אור. השניים חולקים מסך גם בסרט אחר שראיתי לאחרונה, והתלבטתי אם לכתוב עליו - ״The Art of Self-Defense״. לצורך הטקסט אקרא… להמשך קריאה
16 ביולי 2019 מאת אורון שמיר
שנה חלפה ודבר לא השתנה. שוב באירופה ובאמריקה מתעלפים ונגעלים מסרט של ארי אסטר, שוב רשת האינטרנט רועדת, ושוב הקהל הישראלי מחוץ לחגיגה, יכול רק לקלל שלא הגיע או להתפלל שכן יגיע. בקיץ זה שעבר זה קרה עם ״תורשתי״, סרטו הראשון באורך מלא של האינסטנט-אוטר האמריקאי הצעיר, שהיה אחד המדוברים והמהוללים של 2018 כבר בנקודת האמצע שלה. כעת, בחסדי אלוהי… להמשך קריאה
11 ביוני 2019 מאת אורון שמיר
סרט שמבקש להשתקע בתודעה בתחילת שנה אזרחית יעשה זאת בצורה הטובה ביותר עם הקרנה כפולה בפסטיבלים של סאנדנס וברלין. זה בדיוק מה שקרה עם ״The Souvenir״, סרטה של גו'אנה הוג, שגם יצא מחוזק בפרס חבר השופטים של סאנדנס. האמת היא שעוד לפני הפסטיבל הוא כבר עורר עניין, גם בזכות היוצרת שאליה נגיע בהמשך, אבל גם הודות לשמו של מרטין סקורסזה… להמשך קריאה
כשיצא לאקרנים בארצות הברית ״אישה עובדת״ של מיכל אביעד, נאמר עליו שהוא סרט המי-טו הראשון. כלומר סרט מהעידן והאקלים החברתי הנוכחיים שמיטיב להביא את נקודת מבטה של אישה במרחב עבודה מתעלל, מטריד, או אפילו כזה שפוגע, הכל על רקע מיני. החל מהשנה יש לו בן-דוד רחוק, ששונה ממנו למדי בהרבה מובנים אבל עונה להגדרה ובוחר זווית מרתקת בעיניי. קוראים לו… להמשך קריאה
אחרי שובה של פינת ״מחכים לתרגום״, המוקדשת לרוב לסרטים מעניינים יותר ופחות, חשבתי להרחיב את הפורמט לכבוד המצב הנוכחי. זה שבגללו הרבה יותר סרטים מהרגיל דילגו על מסכי הקולנוע בישראל, בין אם היו מיועדים לשם לפני הסגירה הכוללת ובין אם אפשר להניח שלא. לרוב אני מחכה עד תחילת כל חודש להציץ בתוכניות בתוכניות ה-VOD של ספקיות התוכן, ורק אז מנצל… להמשך קריאה
בסוף השבוע האחרון נאלץ קולנוען אמריקאי מוכר ואהוד, אם יש שיגידו מעבר לשיא, לראות את סרטו החדש מפציע בבכורה עולמית בשירות צפייה ישירה במקום בבתי הקולנוע. כמו רבים, גם אני הושבתי עצמי לצפייה של צפונה משעתיים ביצירה המדוברת. אני לא מדבר על ״הזהב של נורמן״ של ספייק לי, שמגיעה מדליית זהב למי שהצליח לסיים את הצפייה בו. כוונתי היא לסרטו… להמשך קריאה
אחת המשבצות הקבועות של עונת הפרסים שייכת לסרטים העוסקים בחוויה השחורה בארצות הברית. גם אני כותב על כך מדי שנה, ובעוד לצבוע סרט בגוון מסויים כדי להבליטו בתקופה כל-כך תחרותית עדיין נראה לי גזעני לפחות כמו להדיר סרטים או אנשים בגלל צבעי עור, זאת לגמרי המציאות באמריקה גם בשנות ה-20 של המאה ה-21. כפי שהתברר עם הכרזת המועמדים לאוסקר, הסרטים… להמשך קריאה
בשלב זה של דמדומי השנה קלנדרית, אני אף פעם לא בטוח מה יהיה גורלם בישראל של כל הסרטים שנדחסים יחדיו במה שקרוי ״עונת החגים״ האמריקאית. לכן אני משתהה לעיתים עם הכללתם בפינת מחכים לתרגום, שנועדה להשאיר את קוראי וקוראות סריטה מעודכנים לגבי סרטים שלא בטוח אם יש להם עתיד בהפצה הישראלית. אבל במקרה של ״מפלצות קטנות״, אם לתרגם מילולית את… להמשך קריאה
סרט שמבקש להשתקע בתודעה בתחילת שנה אזרחית יעשה זאת בצורה הטובה ביותר עם הקרנה כפולה בפסטיבלים של סאנדנס וברלין. זה בדיוק מה שקרה עם ״The Souvenir״, סרטה של גו'אנה הוג, שגם יצא מחוזק בפרס חבר השופטים של סאנדנס. האמת היא שעוד לפני הפסטיבל הוא כבר עורר עניין, גם בזכות היוצרת שאליה נגיע בהמשך, אבל גם הודות לשמו של מרטין סקורסזה… להמשך קריאה
תגובות אחרונות