• המתאבקים
  • כחום הגוף
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה
  • ״תוכנית א׳״, סקירה לסרטם הבינלאומי של האחים פז
  • אוסקר 2023/24: הימורים על המועמדים
  • ״הגול הבא מנצח״, סקירה
  • סיכום 2023: הסרטים שעשו לנו את השנה הקולנועית
  • סיכום 2023: זוועות המציאות בראי הקולנוע
  • סיכום 2023: הניצחונות וההפסדים של השנה בקולנוע
  • סיכום 2023: עשרים הרגעים שעשו לאור את השנה
  • סיכום 2023: מגמות השנה בקולנוע ומשמעותן
  • סיכום 2023: אימת החודש סוגרת שנה
  • סיכום 2023: הסרטים הכי טובים שגילינו השנה לראשונה

"המאסטרו", סקירה

8 בדצמבר 2023 מאת אור סיגולי

רבות ומוצדקות התלונות בשנים האחרונות על מצבו של הקולנוע המסחרי, וההוליוודי בפרט. רובן מתרכזות בסטורציה החונקת של סרטי גיבורי העל (שכנראה הגיעה לסופה), העיבודים למשחקי המחשב, המשכים על גבי המשכים והמיחזור הבלתי נלאה לחומרים קיימים שאין בהם כל צורך, בעיקר בחסות דיסני שגוררת את כולם למטה יחד איתה.
כל אלו נכונים, אבל אתוודה שלי הם פחות מפריעים. לי יש נמסיס אחר בעולם הקולנוע העכשווי, כזה שמאיים לשבור את רוחי כליל, והוא הביוגרפיות הקולנועיות.
זו כמובן לא המצאה של הזמן האחרון. הביוגרפיות הקולנועיות קיימות מאז שהקולנוע החל לספר סיפורים ארוכים, מה גם שהמשיכה אליהם בכל זמן ובכל תקופה מאוד מובנת – כוכבים גדולים הופכים את עורם ומגלמים אנשים מעוררי השראה שעיצבו את ההיסטוריה, וכל זה במתכונת דרמטית וסוחפת. על פניו מדובר בחומר מושלם לסרט קולנוע מסעיר. הבעיה מתחילה כשמסתמכים רק על הכרוניקה, אותה אף פעם אי אפשר להכניס באופן ראוי לאורך של סרט רגיל, והמדיום הקולנועי מאבד משמעות או סובל מחוסר השראה ועצלנות.

קשה לקבוע אם כיום נעשים יותר סרטים-מבוססים-על-סיפור אמיתי ממה שהיה פעם, אבל בדבר אחד אני יכול להיות בטוח – הביוגרפיות הקולנועיות הפכו להיות משמימות באופן קיצוני. כל אותם סיפורים על נשים וגברים ששינו את העולם מכופפים לאותה תבנית סיפורית מעוררת פיהוק, והיוצרים בטוחים שאם אנחנו מכירים ואוהבים את הגיבור האמיתי אין שום צורך לנסות ולפענח כיצד להביא את חייו אל המסך באופן שייצג את הייחודיות שלו. הסרטים האלו כל כך נראים אותו דבר ומרגישים אותו דבר, שלרוב אפשר להסתפק בקריאת ערך ויקיפדיה והצצה בכמה סרטוני וידאו בשביל לקבל חוויה משמעותית יותר. ממש כמו שקרה לאחרונה עם ארית'ה פרנקלין, ווינסטון צ'רצ'יל, פרדי מרקיורי, וויטני יוסטון, סטיבן הוקינג, אלביס פרסלי, ריצ'רד וויליאמס, תמי פיי ולוסיל בול, וזה עוד לפני אלו שהקדימו אותם בכמה שנים ורוממו את הטרנד, כמו אידית פיאף, ריי צ'ארלס, אידי אמין, נלסון מנדלה ומרגרט ת'אצ'ר.
אם זה לא בדיוק אותו נראטיב על עלייתו ונפילתו, זה אותו הסרט עם אותם מונטאז'ים, אותן נקודות שיא ואותה מוזיקה. באמת שאינני יכול עוד.

אני שומע מה אתם אומרים, ואתם צודקים. אם אני כל כך סובל מזה, למה אני ממשיך לראות אותם?
ובכן, קודם כל אני באמת מנסה להימנע, הבעיה היא שהסוגה הזו מאוד אהובה על האקדמיה האמריקאית לקולנוע, ואם אני רוצה להישאר מעורב ומיודע במרוץ לאוסקר אני חייב להכיל את זה. האמת שזה די מדהים, גם אם כבר היינו אמורים להתרגל. מאז תחילת האלף החדש 11 שחקניות ותריסר שחקנים זכו באוסקר על גילום דמות אמיתית (אם כי לא תמיד זה נכלל תחת "ביוגרפיות", כמו למשל "המועדפת" ו"הזדמנות שנייה") וזה לא עומד לעצור בקרוב. רק ב-2023 לבדה המתמודדים כוללים את "אופנהיימר", "פריסילה", "רסטין", "נפוליאון", "ניאד", "פרארי", "קסנדרו", "שבאלייה", "המתאבקים" וכמובן זה שלשמו התכנסנו – "המאסטרו" (Masetro. אל תתבלבלו עם "המאסטר" של פול תומס אנדרסון או "מאסטרו", הרימייק הצרפתי ל"הערת שוליים"), הפקת נטפליקס שאת בכורתה עשתה בפסטיבל ונציה האחרון משם הספיק עופר לכתוב עליו, מבשר את שחששתי ממנו.

אבל למרות כל המתקפה המילולית הזו שלי, אל "המאסטרו" הגעתי בטוב. אפילו ציפיתי לו באיזשהו מקום. לא רק שברדלי קופר, המפיק-תסריטאי-במאי-שחקן של הסרט, הוא סיפור הוליוודי מרתק ומישהו שאני לגמרי בעדו ("כוכב נולד" שלו היה ממש בסדר גמור, ואני אפילו חושב שהוא היה צריך לקחת את אוסקר המשחק עליו) אלא גם שהדמות במרכז הסרט, המנצח והמלחין לאונרד ברנשטין, הוא מישהו שאני רוצה לדעת עליו הכול. בעיקר היחס יוצא הדופן שלו למוזיקה שהפך אותו לגדול בתחומו.
ברנשטין, שנולד ב-1918, הוא אחד המוזיקאים החשובים של המאה העשרים, ואולי המנצח החשוב שבהם (כולנו ראינו "טאר", נכון?). מהמקום הקטן שלי, ברנשטין הוא הגאון שאחראי על המוזיקה של "חופי הכרך" וכמובן "סיפור הפרברים", שלא נדבר על זה שהופיע בישראל עוד לפני שקיבלה לגיטימציה רשמית מהעולם. יש שם הרבה חומר. בנוסף, בין הסימפוניות לעיצוב מחדש של קונספט המחזמר, ברנשטין גם היה נהנתן לא קטן וביסקסואל שחלק את זמנו בין חיי המשפחה שלו עם אשתו השחקנית פלישיה מונטילגרה, ומספר מאהבים.

כאדם שהבנתו המוזיקלית די מוגבלת, זוהי הקריירה של ברנשטין שמעניינת אותי הרבה יותר מעם מי שכב וכמה. מכיוון שהתפיסה שלו על מוזיקה הייתה כל כך ייחודית ויוצאת דופן, והיכולות שלו היו כאלו שהבדילו אותו מעשרות לפניו ואחריו, התרגשתי לדעת איך ברדלי קופר בחר להביא את אחד המוחות האומנותיים הכי פורצי דרך של ההיסטוריה הקרובה ולהראות לנו איך זה עבד. איך המוזיקה התחשלה בתוך נפשו, הסתחררה, התגברה ופרצה החוצה בגייזרים של כישרון שלקחו ממנו מחיר אישי.
כמה חבל שדווקא בזה ברדלי קופר פחות התעניין.

זה ניכר כבר בדקות הראשונות של הסרט. אומר יותר מזה: אני לא זוכר פתיחה שהצליחה באופן כל כך מזוקק לתפוס את כל מה שטוב ורע בשעתיים שיבואו. כמה דקות בודדות שמגלמות בתוכן את כל הדי.אן.איי של הסרט, כאלו שכמעט וגרמו לי לרחף מעל המושב, ובסופן נבלמתי מול תמרור אזהרה שהעביר בי צמרמורת. רק מהסיקוונס הזה הייתה לי תחושה ש"המאסטרו" הולך למקום שהכי דאגתי ממנו.
אחרי פרולוג מבטיח, הסרט נפתח (אני עומד לתאר פה ממש כמה דקות בודדות מתחילתו, כך שנשבע שאין פה שום דבר שיהרוס את החוויה) בשוט שחור-לבן מדהים שמקשה להבין האם אנחנו נמצאים בתוך חדר שינה או שמא בתוך היכל קונצרטים רחב ידיים. הגדולה של האומנות והשגרתיות של היום-יום שתיהן בפריים אחד נהדר ממצלמתו של מתיו ליבאטיק והעיצוב של קווין תומפסון. אז אכן מתברר לנו שאנחנו בחדר השינה של לאונרד הצעיר, כאשר הוא מקבל שיחת טלפון מפתיעה המודיעה לו שהוא צריך להחליף את המנצח של הפילהרמונית של ניו יורק מעכשיו לעכשיו. אפילו זמן לחזרה לא תהיה לו. לאונרד מבין שזו ההזדמנות הגדולה שלו, וקופר, כבמאי וכשחקן, מתאר את התחושות האלו בתנופה קינטית אדירה. לאונרד קופץ, רץ, בקושי מכיל את עצמו, והקהל בהתרגשות יחד אתו. בלי שנדע דבר וחצי דבר, אנחנו לגמרי ברגע הזה, נלהבים יחד עם הבחור הצעיר שעל סף פריצה.
שניות ספורות אחר כך, בשפה קולנועית יצירתית שמבלבלת את הזמן והחלל, נרגש ומפוחד לאונרד עולה על הבמה אליה שאף להגיע, הפילהרמונית מולו והקהל העצום מאחוריו. הוא לוקח רגע, מניף את ידיו ברגע הגורלי ביותר של חייו, ואז, לפני שנשמע תו אחד – קאט. אשכרה קאט. חיתוך נורא ומגושם שמקפיץ אותנו לסוף הקונצרט, שם כולם מברכים את לאונרד על ההצלחה העצומה שלו. כוכב נולד.

בשלב הזה פערתי עיניים גדולות במיוחד כי לא האמנתי שזה קורה. במקום שנחווה מדוע ברנשטין הוא עילוי, הסרט פוסח במחי חיתוך על מה שיכול לתת לנו את המידע הזה באופן חושי לטובת אנשים לא רלוונטיים בחליפות שמספרים לנו כמה הוא מדהים. מדובר פה על תקרית קיצונית של "תספר אל תראה", ההפך מה שצריך להיות. זה יגדיר גם את שאר הסרט.

אמנם ישנם רגעים ב"המאסטרו" בהם ברנשטין רוכן מעל דף תווים ומתרכז, יש גם סצנות מאוד יפות שלו באקסטזה של הניצוח על התזמורות, אבל קופר כבמאי לא מכניס אותנו פנימה. הוא מציג לנו את זה מבחוץ. וכך, משולל ממה שהפך את הדמות הראשית שלו לאגדה עוד בחייה, כל מה שנותר לנו ביד זה סרט על מוזיקאי כלשהו, כנראה מאוד מוצלח לפי מה שכולם אומרים אז בואו נאמין להם, שעולה לגדולה אבל בעיקר לא מאוד בקטע של להיות נאמן לאשתו המקסימה. הסיפור על עילוי מוזיקלי הפך לסרט צהוב למדי על בגידות והתמכרויות, כמו מאות ביוגרפיות קולנועיות אחרות. אמנם הצילום ממשיך להיות מרהיב, התלבושות ראויות לאוסקר, והסאונד הוא תוצאה של טובי המיקסרים והמקליטים שיש, אבל גם אם זה לא משהו לזלזל בו, "המאסטרו" מתגלה כפשוט עוד אחד ברצף הביוגרפיות הקולנועיות. עוד אישיות גדולה מהחיים נפלה לסטטיסטיקה.

בתוך הסיקוונסים עצמם, כשזה מגיע לעריכה והעמדת מצלמה, ברדלי קופר הבמאי מוכיח את עצמו כקולנוען מיומן למדי. אז נכון שהתסריט כולו תבניות וקלישאות, אבל כחוויה ויזואלית וקולית יש בהחלט מה להעריך בו. די ברור שקופר השקיע את נשמתו בעבודת הבימוי, וגם בעבודת המשחק שלו ניכרת השקעה רבה – הבחור ללא ספק כוכב קולנוע אמיתי. האמת היא שקופר נתן מעצמו כל כך הרבה, שלא הבנתי מדוע הוא היה זקוק לכזו עבודת איפור מאסיבית כדי שתהפוך אותו למסכה של הדמות האמיתית. הוא שחקן טוב מספיק כדי לשכנע אותנו בלי זה.
צוות האיפור עשה מעל ומעבר, וקופר בהחלט מזכיר את לאונרד תחת שכבת הלייטקס, אבל זה כל כך מסיט את תשומת הלב שזה הופך לעול. במקום להתרכז ברגש של הסצנה, הפנים המאופרות בכבדות של קופר משתלטות על הריכוז. וממש כמו "העיניים של תמי פיי" ו"אשת הברזל", גם הפעם זה כנראה יסתיים באוסקר, ושוב תתבלבל הקטגוריה הזו בין "האיפור הכי טוב" ל"הכי איפור". זה גם לא מאוד אחיד. יש רגעים טובים יותר, אבל גם רגעים בהם קופר בן ה-48 מתכסה במסכה של ברנשטין בן השלושים, ונראה כאילו מישהו צייר לא טוב את תמיר סטיינמן, זה כמעט בלתי אפשרי להתמודדות.

אולי בגלל האיפור הכבד, אולי בגלל האינטנסיביות של הבימוי, מי שזוכה למירב תשומת הלב סביב "המאסטרו" היא השחקנית שלצידו של קופר, קארי מאליגן כפלישה. קופר אפילו הגדיל ונתן לה להיות הראשונה בקרדיטים, כנראה מחווה יפה (אינני סרקסטי) של תמיכה בשחקנית שלו, כי זה לחלוטין לא הסיפור שלה.
היתרון של מאליגן ב"המאסטרו", מעבר לכך שהיא שחקנית מצוינת, הוא שאותה לא ניסו להנדס כדי שתראה בדיוק כמו פלישה ולכן היא עוברת כבן אדם אל מול תבהלת הלייטקס של קופר. אפשר להתווכח האם התסריט השאיר אותה כ"אשתו של" כי הוא לא ידע איך להתמודד איתה, או שרצה להנכיח את המקום שלה בחייו, אבל זו השחקנית, ולא התסריט או הבימוי, שאחראית על השכבות והעומקים של פלישה בסרט.
אבל לא רק בהשוואה למאליגן האיפור של קופר הוא מכשלה. גם הסצנות שלו לצד מאט בומר, שחקן שכנראה פחות מוכשר ממנו, מבהירות כמה כל הכיסויים האלו לא היו הכרחיים. דיויד אופנהיימר אותו מגלם בומר לא דומה כלל לשחקן (בומר הוא אחד האנשים היפים בעולם, אז היה צריך הרבה מאוד איפור להפוך אותו לאיש רגיל) אבל אותו לא שינו לחלוטין, ובסצנה אחת – בה הוא צופה בלאונרד מתרחק עם פלישה ויודע שהוא איבד אותו – יש יותר רגש וכאב מכל שאר הסצנות יחד.
גם לא לגמרי הבנתי את מה שהוא כנראה בדיחה פרטית של קופר, על פיה כל סצנה של ברנשטין צריכה להיות בנוכחות סיגריה. מילולית כל אחת מהן. אפילו בתור מעשן כבר התחלתי להרגיש שאני נחנק. עוד קונספט שאולי מגניב על הנייר אבל לא צולח את התוצאה הסופית.

"המאסטרו" הוא הפקה מרשימה בכל אספקט שאפשר לחשוב עליו, ומאוד מעניין לדעת מה הייתה השפעתם של שני הנפילים הרשומים כמפיקים – מרטין סקורסזה וסטיבן ספילברג. קופר בא לתת עבודה והוא באמת יצא מגדרו כדי לספק חוויה קולנועית מסחררת. רק שבעיני הוא לא שם לב שבין השעות שבילה על כיסא האיפור לתכנון השוט הבא, הוא היה צריך להכניס אותנו אל תוך נפשה של הדמות הראשית שלו, בשונה מלתאר אותה חיצונית דרך האנשים אותם כבש.
כנראה זה היה יותר מדי לצפות ממנו, כיוצר שפועל בתוך המערכת ההוליוודית, לשבור מוסכמות ולחשוב מחוץ לתבנית של הביוגרפיה הקולנועית אבל ללאונרד ברנשטין הגיע קצת יותר. אולי לא היה צריך לתאר כמה עשורים מחייו. אולי היה צריך להתמקד בסימפוניה אחת, במאבק בודד של ברנשטין. אמנם זה היה נותן לקופר קצת פחות הזדמנויות להוכיח מה הוא יכול לעשות, אבל כנראה שהיה יוצא לו משהו שלא בהכרח נראה כמו שבלונה מפס ייצור בדרכה לאוסקר.