• המתאבקים
  • כחום הגוף
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה
  • ״תוכנית א׳״, סקירה לסרטם הבינלאומי של האחים פז
  • אוסקר 2023/24: הימורים על המועמדים
  • ״הגול הבא מנצח״, סקירה
  • סיכום 2023: הסרטים שעשו לנו את השנה הקולנועית
  • סיכום 2023: זוועות המציאות בראי הקולנוע
  • סיכום 2023: הניצחונות וההפסדים של השנה בקולנוע
  • סיכום 2023: עשרים הרגעים שעשו לאור את השנה
  • סיכום 2023: מגמות השנה בקולנוע ומשמעותן
  • סיכום 2023: אימת החודש סוגרת שנה
  • סיכום 2023: הסרטים הכי טובים שגילינו השנה לראשונה

״קסנדרו״ ו״Flora and Son״, סקירה כפולה

15 באוקטובר 2023 מאת עופר ליברגל

פוסט זה נכתב בימים שקשה לכתוב בהם. המלחמה קטעה עבורי את סיום פסטיבל חיפה והובילה לגניזת פוסט הסיכום של הפסטיבל, שנראה לי כי מוטב לעולם לא לסכם אותו. במשך רוב שעות היממה, הלב והראש מלאים בדאגה ובאבל שאין טעם לפרט, כאשר דומני כי הסבל משותף לכל מי שחי בארץ. גם הרצון להסחת דעת הוא בעיניי טבעי ולכן אני מציע את הסקירה הזו, לשני סרטים שעלו לסטרימינג לאחרונה ושניהם עונים להגדרה של "הסחת דעת" וגם של "סרטים טובים".

בנוסף, שניהם גם סרטים שמותירים טעם טוב אחרי הצפייה ויש בהם אופטימיות, אם כי יש לציין שהאופטימיות הזו לא נובעת מהסתרה של הקשיים שחוות הדמויות, או מתחושה כי סיום כל אחד מן הסרטים הוא פתרון לכל המשברים שעולים במהלכם. שני הסרטים זמינים בשני שירותי סטרימינג שונים ובינלאומיים, אבל אני אף פעם לא יודע עד כמה הם פופולריים בישראל. אני רק מניח שהם רלוונטיים לפחות עבור חלק מן הקוראים. נתחיל בסרט שנמצא באמזון פריים וידאו ונעבור לזה של אפל TV פלוס.

Cassandro
קסנדרו

סרט זה הוא עיבוד עלילתי לסיפורו האמתי של המתאבק סאול ארמנדריז, שבתחילת שנות התשעים זכה לפופולריות במקסיקו וגם מרחבי העולם דרך הדמות הבדויה של "קסנדרו", תחתיה נלחם בזירה. דמותו של קסנדרו הוא מה שמכונה בעולם ההיאבקות הלטיני "אקזוטיקו", או בתרגום העברי של אמזון "מתאבק דראג" – אנשים שהתאבקו תוך הקצנת הזהות ההומוסקסואלית של הדמות הבדויה, שימוש באיפור כבד, והתנהגות עם מאפיינים נשיים. למרות שגם הזהות הבדויה היא של גבר, מה שלפחות לי גרם לתהות על מידת הדיוק במונח העברי שנבחר.

העניין הוא שקרבות היאבקות הם כאלו בהם המנצח נקבע מראש ודמויות האקזוטיקו נועדו להוסיף צבע לאירוע ולהיות בצד המפסיד. קסנדרו שינה את זה – הוא הפך לאהוב הקהל, לכזה שיכול לנצח קרבות רבים ואף לזכות בתארי אליפות, אם כי הסרט העלילתי על בסיס חייו לא מראה את כל רגעי השיא, או השפל, שעבר. הסרט מתמקד בשלב הפריצה שלו לתודעה, אחרי שארמנדריז זנח זהות בדויה אחרת ובנה את קסנדרו כמותג בתחילת שנות התשעים. דמותו זכתה לתשומת לב בשנים האחרונות גם בגלל סרט תיעודי בשם "קסנדרו האקזוטיקו" (Cassandro, The Exotico), שהוצג בישראל בהקרנות של פסטיבל הקולנוע הגאה, ועסק בשלהי הקריירה שלו.

בתחילת שנות התשעים, סאול חי עם אמו בעיר אל פאסו הנמצאת על גבול ארה"ב-מקסיקו, בצד של טקסס. האב גם חי באזור אך לא שומר על קשר, למרות שהאם עדיין מאוהבת בו. סאול כן נפגש לפעמים עם הגבר שהוא אוהב, רק שזה שומר עליו בסוד ומקדיש את רוב זמנו לאישה ולילדים. החלום של סאול הוא להיות מתאבק והוא עושה זאת מעבר לגבול תחת הזהות של "החפרפרת". אך נמאס לא להפסיד. הוא משכנע את סברינה, מתאבקת מצליחה בפני עצמה, לאמן אותו. הידידות שנוצרת ביניהם גם מעודדת אותו להפסיק להסתתר מאחורי מסכה, לברוא את הדמות של "קסנדרו" – דמות בה הוא מקצין את המאפיינים ההומוסקסואלים בחייו, תוך שהוא משתמש בכישרון ההופעה שלו על מנת לגרום לקהל שבה לשרוק בוז להריע לו, ולהפוך אותו במהירות לפופולרי באזור. עד לשלב בו נקבע לו קרב עם אליל נעוריו במקסיקו סיטי, לעיני רבבות צופים באולם ומצלמות טלוויזיה.
למי שדואג שסיפרתי את כל העלילה – קביעת הקרב היא לא הסוף ויש עוד כמה תפניות וקווי עלילה מאיימים ברקע, כגון שימוש בסמים וקשר עם גורמים לא בהכרח חוקיים על מנת להתקדם כמתאגרף.

מי שעיבד את סיפור חייו של קסנדרו לסרט עלילתי הוא רוג'ר רוס וויליאמס, לו זהו סרט עלילתי ראשון אחרי פרויקטים בטלוויזיה והצלחה כבמאי תיעודי ("החיים, סרט מצויר" והשנה "דונה סאמר: Love to Love You"). בתור סרט עלילתי ראשון המבוסס על סיפור אמתי, הסרט נראה קרוב יותר לסרט ספורט שגרתי ופיקטיבי מאשר לסרט השואב מסגנון תיעודי. התסריט שכתב וויליאמס ביחד עם דייויד טיג לא מדגיש את ההפתעות, אבל מעניק משקל שווה לרגעי ההצלחה ולרגעי השבר של הגיבור, שיש לו שתי זהויות שונות שדי מרגישות אותו דבר. אבל סאול חי בתרבות הדורשת ממנו לשמור בפנים ולא להחצין את עצמו, וקסנדרו חי בסביבה בה החצנה והקצנה מעניקות לו תהילה. הסרט משרטט היטב דרמות קטנות ואת החיים של הגיבור בסביבה של דמויות שראינו כמוהן בהרבה סרטים, אבל גם נראות אמינים בגרסת הסרט על החיים בקהילה המקסיקנית על גבות ארה"ב בתחילת שנות התשעים. ייתכן וסצנות בודדות העוסקות בהגירה לא חוקית הם סוג של תוספת תקינות פוליטית, שלא בהכרח נחוצה לסרט.

הנכס העיקרי של היצירה הוא השחקן המגלם את הגיבור, גאל גרסיה ברנאל. ברנאל הוא ליהוק בעייתי לתפקיד משתי סיבות: הוא כבר עבר את גיל 40, בעוד סאול ארמנדריז היה בתחלית שנות ה-20 לחייו כאשר האירועים האמתיים המוצגים בסרט התרחשו; הוא סטרייט המגלם הומוסקסואל. את הבעיה הראשונה הסרט פתר בכך שהוא רומז כי הגיבור בסרט מבוגר יותר מאשר מה שהתרחש במציאות ולגבי הבעיה השנייה אפשר לבוא בטענות, אך אפשר גם לציין כי נזילות בנטייה המינית ובמגדר הם מאפיין של ברנאל לאורך כל הקריירה. במידה רבה, התפקיד שלו בסרט הנוכחי מתכתב עם תפקידים קודמים.
יתרה מכך, קל לקבוע כי ההופעה של ברנאל בתור סאול/קסנדרו מוציאה ממנו את המיטב: הוא מצליח להעביר פגיעות ועוצמה, לסירוגין או במקביל; הוא מציג מיניות מפתה, הומור ושבריריות באותה הבעת פנים. הוא מייצר כימיה המוציאה מכל יתר הקאסט הופעה טובה. הוא עושה כל מה שכוכב קולנוע שנושא על גבו סרט צריך לעשות וגם לפרקים גורם לשכוח שמדובר בשחקן ולא בדמות עצמה. "קסנדרו" הוא אולי לא אחד מן הסרטים הכי טובים של השנה (הוא כן סרט טוב), אבל ההופעה של ברנאל היא כן אחת מתצוגות המשחק הכי מרשימות של השנה, בעיניי.

Flora and Son

הסרט הזה זמין בשירות הסטרימינג של אפל TV פלוס, מה שאומר שיש לו תרגום רשמי לעברית אבל שם עברי רשמי לעולם לא יהיה לו. למרות ש"פלורה ובנה" בהחלט עושה את העבודה. זהו סרטו החדש של ג'ון קרני, מה שגורם לי לקוות כי יש כבר קוראים שחיפשו את הסרט וצפו בו מהסיבה הזו בדיוק. קרני מביים סרטים על אהבה למוזיקה ועל הכוח של מוזיקה להפגיש בין אנשים דרך האזנה ו/או יצירה משותפת. הוא עושה זאת באופן שיש בו משהו מעט דביק ומאוד אפקטיבי, תוך שכמעט תמיד הוא מתמקד בשולי התעשייה ולא בכוכבים ואם הוא עוסק באנשים שזכו להצלחה גדולה, זה לא הרגע שנראה בסרט.
כך הוא עשה ב"התחלה חדשה" "סינג סטריט" (שנקרא בארץ "מועדון שנות ה-80" ואולי זה טוב שאפל לא נותנים שמות עבריים לסרטים) ובצורה הטובה ביותר בסרט הפריצה שלו "פעם אחת" (Once). למעשה, יש ב"פלורה ובנה" משהו שמזכיר את "פעם אחת" יותר מאשר את הסרטים האחרים, בכך שדומה כי בשני הסרטים בסופו של דבר עשיית המוזיקה נותרת הדבר העיקרי שיש להשיג והאופציה למערכת יחסים רגשית של ממש היא משהו שאולי יקרה אבל סביר להניח שיתפספס. קרני גם ניסה לעשות סרטים שמוזיקה היא לא הנושא שלהם. זה לא ממש עבד.

להבדיל מגיבורים טיפוסיים של סרטי קרני, פלורה מכותרת הסרט (איב יוסון), לא ממש מתעניינת במוזיקה בראשית הסרט, מעבר לריקודים במועדנים אליהם היא יוצאת בדבלין. לפעמים היא חוזרת עם גבר שלא תמיד מודע לכך שהיא גם מגדלת נער מתבגר בשם מקס (אורן קינלן), שנמצא בשלב בו הוא לא בדיוק משתף את אמו בכל מה שעובר עליו בחייו. המשטרה דווקא כן משתפת אותה מדי פעם בפרטים ובסכנה שהבן יילך למוסד לנוער עברייני. פלורה מוצאת בפח הזבל גיטרה שבורה ומחליטה לתת אותה לתיקון במטרה להעניקה לבנה בתור מתנת יום הולדת. השיפוץ הקל מתאפשר הודות לכסף שהיא מרוויחה כשמרטפית, שגם יודעת מתי בעלת הבית לא מסתכלת על הארנק שלה.

מקס לא מתעניין יותר מדי בנגינה בגיטרה. הוא יוצר מוזיקת היפ-הופ, אם כי לפלורה עוד ייקח קצת זמן לגלות את זה. הגיטרה קשורה דווקא לאביו של מקס, שהיה בעבר בלהקת רוק כמעט מצליחה. כיום הוא גם מתקשה לשרוד אך נמצא בזוגיות עם אישה לה פלורה לועגת. על מנת בכל זאת לעשות משהו עם גיטרה, פלורה מחליטה ללמוד לנגן בה בעצמה ומחפשת מורים באינטרנט. כולם נראים כמו מוזיקאים כושלים שמחפשים מקור הכנסה אחר, אך אחד מהם הוא מוזיקאי כושל בשם ג'ף, שמסביר בצורה מפורטת יותר. ובעיקר, הוא נראה כמו ג'וזף גורדון-לוויט, כך שפלורה מתחילה ללמוד אצלו.

כלומר, לקבל ממנו שיעורים בזום. בזכות פן זה של העלילה, הסרט נראה כאילו נכתב במהלך תקופת הקורונה למרות שהוא מתרחש בתקופה בלי מגבלות. קרני מוצא דרך להראות את ג'ף לא רק דרך מסך המחשב, למרות שדמותו חיה בלוס אנג'לס והסרט כולו מתרחש בדבלין. כיאה לסרט של קרני, זה כולל קסם שנוצר בקשר בין שני אנשים מרקעים שונים, במקרה זה מורה למוזיקה ומישהי שלפחות בהתחלה לא ממש רוצה ללמוד את סוג המוזיקה שהוא מנגן, כאשר הטעם המוזיקלי שלה גורר התנגדות מצדו, בעוד הערות שלה כלפיו הן על סף ההטרדה המינית ואולי מעבר. לזכותו של הסרט, הוא לא משתמש יותר מדי בשחקן היותר-מפורסם שלו והקשר בין פלורה ובנה אכן תופס יותר תשומת לב. דרך הנגינה והחיבור המחודש למוזיקה, פלורה גם מבינה כיצד היא יכולה לתקשר יותר עם בנה ובעיקר לומדת כיצד לא תפקדה ממש בתור אם כלפי נער שעדיין מאוד צריך אותה, גם אם הוא לא יודע כיצד להראות זאת.

החסרון היחסי של הסרט, לעומת הסרטים הקודמים של קרני, הוא דווקא בשירים המקוריים שחלקם נכתבו בשילוב עם צוות השחקנים והבמאי. בעוד שירים מ"סינג סטריט" ו"פעם אחת" עדיין מתנגנים בראש שלי, השירים המקוריים בסרט הנוכחי הם סבירים עד טובים, אבל פחות יוצאי דופן. יש חיזוק בדמות ביצועים לכמה שירים מוכרים יותר, אבל הבחירה לא מקורית במיוחד. אמנם ״both side now״ של ג'וני מיטשל הוא שיר נהדר והוא עובד בצורה אפקטיבית בנקודת מפנה בסרט הזה, אבל אחרי "קודה" שהשתמש בו, אני חושש שהוא עומד להיות קרוב לשימוש יתר, לפחות בסרטים שרוכשת חברת אפל. זאת בעוד שירים אחרים של מיטשל (שלא לדבר על יוצרות אחרות) עוד לא זכו לעדנה שלהם דרך פסקולי הקולנוע.

היתרונות של הסרט הם בניית העולם והיעדר תחושה שלימודי המוזיקה, או אפילו יצירת המוזיקה, יפתרו את כל הבעיות. פלורה ובנה הם אנשים שלמים יותר עם קשר כנה יותר בסוף הסרט, אבל זו רק פיסה קטנה בסיפור שלהם שיכלול עוד מאבקים. אולי גם עוד מערכות יחסים, שחלקן רק התחילו בסרט, המסתיים בנקודה שסוגרת הרבה מעגלים ואת מה שהסרט היה צריך לספר, אבל קשה לקרוא לה סוף מוחלט. קרני טוב במפגשים שמותירים טעם של עוד והוא עושה זאת במתכוון, גם לגבי הסרט כולו – הוא לא מייפה את העולם, אבל בונה את הסיפור שלו כך שקהל שצופה בו יצא עם חיוך.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.