דירוג 100 ההתעלמויות הגדולות ביותר של האוסקר – חלק ג' (מקומות 50-26)

עברנו את נקודת החצי של בחירת מאה ההתעלמויות הגדולות ביותר של האוסקר, הגענו לחמישים הגדולים, ואין ספק שככל שמתקרבים לפסגה האוויר מתחיל להיות דליל. המתח ממש מורגש. או משהו כזה.
אם הצטרפתם רק כעת, זהו החלק השלישי (והלפני האחרון) של פרויקט שהשקעתי בו יותר מדי זמן על מנת למצוא את מאה הפספוסים הכי מעוררי תמיהה של פרס האוסקר לתולדותיו. הרשימה הראשונית שלי צברה 400 כניסות, ומתוכן אילצתי את עצמי לבחור את מאה הגדולים, וזה, תנו לי לספר לכם, היה הרבה יותר קשה ממש שנדמה.
לשאלה המאוד הגיונית מדוע לעשות דבר כזה מלכתחילה, אזכיר שהרעיון הגיע בעקבות פודקאסט שאני מאזין לו באדיקות, "This Had Oscar Buzz", שם המנחים כריס פייל וג'ו ריד הרימו רשימה מקבילה משלהם. לא יכולתי סתם לעמוד מנגד. ההבדל העיקרי הוא שאני בחרתי לעשות זאת במסגרת של דירוג.
החלק הראשון
החלק השני

בחלק הנוכחי נטפס מהמקום החמישים ועד העשרים ושש, ובו נפגוש לראשונה שלוש קטגוריות שטרם הופיעו בדירוג, משתיים מהן ניפרד לא הרבה אחרי הגעתן. זהו גם החלק עם הכי הרבה איזכורים לפספוסים בקטגורית השחקנית הראשית, וגם זה שטומן בחובו את הסרט הישן ביותר שנכנס לדירוג.

כדי לנסות ולהשתלט על הטירוף הייתי צריך להמציא לעצמי כמה כללים והגבלות, אז הנה הם כדי שאולי גם לכם יהיה קצת יותר ברור על העומד לבוא.

1. הסרטים שמרכיבים את הדירוג הם חלק מהיקום הכללי של האוסקר, גם אם לא באמת היה להם סיכוי גדול אצל האקדמיה (סרטי אימה, נגיד). כלומר, סרטי מיינסטרים שזכו לחשיפה גדולה אצל קהל והיו מדוברים בתקופתם, מאפשרים לאוסקר להכיר בהם, גם אם להפנות להם כתף קרה בסופו של דבר.

2. כשזה מגיע לסרטי תעודה או קטגורית הסרט הבינלאומי/הסרט הטוב ביותר בשפה זרה, בחרתי רק סרטים שהוגשו לאוסקר כמתמודדים. להבהרה, "ויהי בוקר" יכול להיות חלק מההתעלמויות כי ישראל שלחה אותו לתחרות, אבל "אגדת חורבן", שהפסיד את האופיר, לא.

3. כדי להתמודד עם מלאכת הסינון, החלטתי שכל סרט יכול להופיע רק פעם אחת במצעד. גם זה היה מתכון לכאבי ראש כי כשיש יצירת מופת שזכתה לאפס מועמדויות לך תבחר בין המשחק, לבימוי, לתסריט, לעיצוב או למוזיקה, אבל ככה יכולתי להתייחס ליותר סרטים ולבחון יותר נושאים.

4. אדם עם תיק פלילי לא יכול לכהן כשר בממשלת ישראל.

5. היחס שלי אל ההתעלמויות היה בקונטקסט רחב יותר, ולא בהכרח שנתי. הדוגמא הכי טובה היא בן אפלק ו"ארגו". בשנת 2012, ההשמטה של אפלק מקטגורית הבימוי הייתה ללא ספק התעלמות מהדהדת וקיצונית שהעניקה לנו שעות של שיחות. אבל אם פותחים את העדשה ומסתכלים על תולדות האוסקר והקולנוע, קשה לומר שנפקדותו של אפלק כבמאי "ארגו" היא משהו שאמור להדיר שינה מעינינו.

6. עם זאת, יש גם מקום להסתכל על ההקשר של התחרות ולבדוק האם באמת נעשה עוול. לדוגמא, מאוד רציתי להכניס את התסריט של "מועדון ארוחת הבוקר", אבל המועמדים באותה שנה היו "העד" (שזכה), "בחזרה לעתיד", "ברזיל", "הגרסה הרשמית" ו"שושנת קהיר הסגולה". האם הייתי יכול להעיף משם מישהו לטובת ג'ון יוז? לא בטוח. קחו בחשבון שהסרטים במצעד הם רק כאלו שבעיני יכלו להיכנס במקום אחרים.

מה שחשוב לומר רגע לפני שאנחנו מתחילים, ואני בטוח שלחלקכם זה מובן מאליו, הוא שהאוסקר לא באמת מרכז העניין פה. זה בעיקר הזדמנות לדבר על גברים ונשים שעשו פלאות בתחום הקולנוע, העניקו לנו רגעים ואימג'ים שלא נשכח, ותמיד חשוב להזכיר את פועלם. רק… אה… במתכונת של דירוג שלקח ממני שעות שינה. אז הנה עוד כמה מהם.

ההתעלמויות הגדולות ביותר של האוסקר – חלק ג'

50.
הקטגוריה: שחקנית ראשית – 2004
ההתעלמות: אומה תורמן – "להרוג את ביל: חלק 2"

ממש בקצה החלק הקודם הופיע "להרוג את ביל: חלק 1" כפספוס של האוסקר בתחום העריכה. עכשיו אנחנו חוזרים אל הדאבל המפואר של טרנטינו כדי לבכות על אי הכללתה של מי שסחבה את הסרט על כתפיה מול המצלמה.
הנימפה אומה תורמן הייתה מועמדת לאוסקר בעבר, כשהייתה בסך הכל בת 25, וגם זה היה בזכות טרנטינו. כמיה וואלאס של "ספרות זולה", שהנציח אותה באחד הפוסטרים האיקונים ביותר אי פעם, תורמן הצליחה להשתחל לקטגוריה הצפופה והפסידה לדיאן וויסט. מאז היא לא חזרה לאוסקר, אבל היה קשה להאשים את האקדמיה בכך. התפקידים והפרויקטים שלה בקולנוע לא היו בדיוק חומר לשטיח האדום. והנה, עם הקאמבק של טרנטינו חזרה גם היא, גדולה מהחיים ויפה מהם אף יותר, כביאטריקס קידו, המתנקשת שנבגדה על ידי אהובה ומחפשת נקמה. בחלק הראשון תורמן הדהימה ביכולת שלה להצחיק ולשכנע בקטעי הפעולה המשוגעים, אבל בזה השני גם נכנס להילוך גבוה החלק הדרמטי במסע של קידו, שכמובן לא נחשוף את מהותו למי שטרם ראה. אם בכלל יש כאלה עדיין.
תורמן באמת מפוארת בשני הסרטים אך נאלצה להסתפק רק במועמדויות לגלובוס הזהב, כי לאקדמיה יש את הבעיות שלה. אז אמנם קטגורית השחקנית הראשית של 2004 הייתה לא רעה, אבל היה אפשר לוותר על אנט בנינג ב"להיות ג'וליה" ולמנוע ממנה הפסד שני ברציפות להילארי סוואנק. סתם לא נעים.

49.
הקטגוריה: סרט – 1997
ההתעלמות: "לילות בוגי"

לרגעים התחבטתי האם להכניס את סרטו השני של פול תומס אנדרסון, שהיה באופן מרתיח רק בן 28 כשעשה אותו, ישר לקטגוריה הראשית או לנסות ולמצוא לו אזכור ספציפי שייצג אותו נאמנה. הוא היה מועמד רק לשלושה אוסקרים (שחקן משנה, שחקנית משנה, תסריט מקורי), אז זה השאיר לי את אופציות הבימוי, השחקן הראשי, הצילום, העריכה, העיצוב האומנותי, התלבושות והסאונד. אלו הרבה בחירות לעשות, וגם ככה אני על הקצה, אז אמרתי לעצמי – יאללה, הכול.
האמת היא שאני מאוד מחבב את מועמדי הסרט של 1997 והיה לי חבל להיפטר מאחד מהם. אבל אז נזכרתי ש"לילות בוגי", המתרחש בעולם תעשיית הפורנו הקליפורניאנית של שנות השבעים והשמונים, הוא מאסטפריס מסחרר שעדיין משווים אליו סרטים אחרים, נוק-אאוט בכל תחום שיש, ועם כל הכבוד, היינו יכולים להחליף אותו ב"ללכת עד הסוף", חמוד ככל שיהיה.
מעטים הסרטים שהציגו במאי צעיר בכזו עוצמה, ומאותו הרגע העולם עומד דום עם כל פרויקט חדש שלו. כמעט תמיד זה שווה את הציפייה. אנדרסון יהיה מועמד שוב על כתיבת "מגנוליה", ורק ב-2007, עשור אחרי "לילות בוגי", האקדמיה תיתן לו לראשונה מועמדות על סרט ובימוי בזכות "זה ייגמר בדם". בינתיים, אנדרסון צבר 11 מועמדויות לאוסקר ללא זכייה אחת.

48.
הקטגוריה: סרט תיעודי באורך מלא – 2013
ההתעלמות: "המתחזה"

זוהי ההופעה הראשונה בדירוג, וגם האחרונה, של קטגורית הסרט התיעודי באורך מלא. הנוכחות הדלילה איננה בגלל שהאוסקר חף מבעיות עם הקטגוריה הזו, למעשה אפשר לומר שרצף הפספוסים בה הוא אחד הקיצוניים של האקדמיה ("חלומות כדורסל" הוא הידוע ביותר, אבל בכל שנה יש איזה סרט מהולל שנופל בדרך), אלא ששיטות ההצבעה והבחירות המאוד דינמיות ולעיתים אקראיות של ענף התעודה באקדמיה מאוד מקשה לעקוב אחרי מי ולמה. לכן אני קצת הולך על בטוח, כי אחרת לא נצא מזה. כך או כך, ההתעלמות הזו היא מהאכזריות.
"המתחזה" הוגש לאקדמיה ואפילו הגיע לשורט-ליסט שכללה 15 נבחרים מתחום הדוקו באורך מלא. זה לא עזר לו להשתחל לחמישייה. לוקאלית, השנה הזו זכורה לנו בעיקר דווקא באופן חיובי כי בה היו מועמדים שני סרטים ישראלים: "שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות". בשבילי, לעומת זאת, היא תסכול שלא נגמר. לא רק כי גם "המתחזה" וגם "בריונות" נשארו בחוץ, אלא שהמנצח היה "מחפשים את שוגר-מן", סרט שלא הבנתי את ההתלהבות ממנו עד עצם היום הזה.
"המתחזה", בו הבמאי הבריטי בארט לייטון מתחקה באופנים מרתקים אחר סיפור באמת לא יאומן שעליו עדיף לא לדעת כלום לפני הצפייה, הוציא ממני לפחות זעקת בהלה אחת לפני שזה הפך לקלישאה של סרטי וסדרות פשע-אמיתי. בעיני הוא חלק מהותי מעליית תכני חקירות הרצח לדבר הפופולרי ביותר של העשור. אחריו הופיעו "ג'ינקס" והפודקאסט "סיריאל" שכבר ביצעו מהפכה. הם זכורים יותר ממנו, אבל הוא באמת לא נופל מהם. אולי אפילו ההפך.

47.
קטגוריה: סרט בינלאומי – 1989
ההתעלמות: יוגוסלביה – "שעת הצוענים"

בחלק הקודם, במקום ה-61, נכנסה ההתעלמות של האוסקר מנציג יוון של 1989, "נוף בערפל". שם הבטחתי שהשנה והקטגוריה הזו יחזרו שוב. אז הנה זה קרה, כי אני בחור אמין בסך הכול, בזכות סרטו המופלא של אמיר קוסטוריצה.
בשלב הזה קוסטריצה כבר היה חתן של פרס דקל הזהב על "מסע העסקים של אבא", שנשלח לייצג את יוגוסלביה לאוסקר, והיה למועמדותה האחרונה עד פירוקה ב-1992. כלומר, שמו כבר היה מוכר וידוע. זה לא עזר עם "שעת הצוענים", והאמת שגם לא לאחר מכן. קוסטריצה יזכה בדקל הזהב נוסף עם "מתחת לפני השטח" שייצג את סרביה באוסקר, אבל גם אז לא יגיע לחמישייה.
המורשת של סרט ההתבגרות הקסום, המצחיק והמטורף של קוסטוריצה, עליו זכה בפרס הבימוי של קאן והוא בן 34 בלבד, זכורה כיום בעיקר בזכות המוזיקה שהלחין גורן ברגוביץ', אבל הסרט (שהתרגום הישיר לשמו הוא "בית לתלייה") לא פחות מפואר. הוא עדיין מרחף באוויר התודעה פה ושם, אבל לדעתי הוא קצת נשכח עם השנים וזה חבל. סרט באמת יוצא דופן, שהאקדמיה יכלה די בכיף לקבל כמועמד. כנראה שהזוכה "סינמה פרדיסו" לא השאיר מקום לסרטי התבגרות נוספים.

46.
הקטגוריה: שחקן ראשי – 1990
ההתעלמות: ג'יימס קאן – "מיזרי"

קאת'י בייטס עשתה את הבלתי יאמן ב-1990 כשזכתה באוסקר כנגד כל הסיכויים על הופעתה ב"מיזרי", בחסות הבמאי רוב ריינר, שגם הוא יכל להיות מועמד בכיף על בית הספר לבימוי שהוא עשה פה. הסיבה מדוע הזכייה של בייטס כל כך יוצאת דופן היא לא רק שזה סרט אימה (והזכייה היחידה נכון לעכשיו לסרט על פי סטיבן קינג), אלא גם שהיא מגלמת דמות שלילית לחלוטין, וניצחה על אף שזו המועמדות היחידה של הסרט (זאת הייתה הפעם השלישית בסך הכל שזה קורה מאז שנות השישים). מיותר לציין שלגמרי הגיעה לה. זו הופעה מטורפת ומדהים שהאקדמיה זרמה על זה.
מה שפחות מדהים הוא שבסרט הזה, כמעט כולו מאבק בין שני שחקנים, האקדמיה התעלמה מהחצי השני, שחקן שנותן הופעה לא פחות מצוינת ואפילו באתגר גדול יותר כי הוא בקושי מסוגל לזוז.
קאן מגלם את פול שלדון, סופר מפורסם שמוצא את עצמו מתאושש במיטתה של אנני ווילקס (בייטס), המעריצה מספר אחת שלו, ומגלה די מהר שהאישה הזו איננה בקו השפיות ושהוא בסכנה מאוד גדולה. כמות האימה והחרדה שקאן צריך להעביר באמצעים מוגבלים, ועל הדרך לבנות דמות אמינה שאנחנו רוצים בטובתה, הם טור דה פורס של שחקן. כנראה שבייטס לקחה את כל תשומת הלב כי שמו של קאן נעדר לחלוטין מכל העונה.
הוא נותר עם מועמדות יחידה לאוסקר בזכות "הסנדק" עד מותו לפני שנה בדיוק.

45.
קטגוריה: תסריט מקורי – 1976
ההתעלמות: פול שרדר – "נהג מונית"

בעיני רבים ההתעלמות הכי רצינית מ"נהג מונית" באוסקר הייתה בפרס הבימוי, מרטין סקורסזה כמובן, וזה בכלל מדהים כי יצירת המופת שלו כן הגיעה לפרס הסרט. נדיר שסרט שבו הבמאי כל כך דומיננטי מצליח להעפיל לפסגה הזו, אבל נופל בקטגוריה הייעודית.
אני כמובן לא מתווכח על זה שסקורסזה היה צריך להיות מועמד אבל א) הוא צבר 14 מועמדויות בחייו, ואף זכה עם "השתולים" פלוס יופיע בהמשך הדירוג, ו-ב) התסריט של "נהג מונית" הוא כזה שמגיע לו הרבה יותר קרדיט ממה שהוא מקבל. אם זה לא מספיק, פול שרדר היה צריך לחכות עד גיל 71 בשביל לקבל את מועמדותו הראשונה, על כתיבת "הכנסייה החדשה" ב-2018.
הנה הבעיה היחידה עם הבחירה הזו שלי, ממנה החלטתי להתעלם כמובן: אני לא בטוח אם קל לי להחשיב את "נהג מונית" כתסריט מקורי. נכון, שרדר הוא היחיד שקיבל עליו קרדיט, אבל קל להציץ בכמה עמודים בודדים מתוך "הבחילה" שכתב סארטר ב-1938 כדי לראות את ההקבלות. שרדר, כאדם עם ידע תרבותי ופילוסופי עצום, בטוח הכיר את הספר.
בדבקות לחוקי האקדמיה לא נותר לי אלא להחשיב אותו כתסריט מקורי, ואיזו עבודת כתיבה מדהימה זו. עיצוב הדמות של טראוויס ביקל, המפגשים שלו עם נהגי המונית והנוסעים, השילוב של הפוליטי באישי, והירידה התלולה אל עבר הטירוף, אלו דברים שבאו מהטקסט. סקורסזה עשה עם זה פלאות, אבל שרדר הוא הבסיס, ועם כל הכבוד ל"רוקי", סרט שאני אוהב מאוד, לא בטוח כמה הכרחי היה להכניס אותו לקטגוריה הזו במקום. נתנחם בכך שבאותה שנה זכה אחד התסריטים הטובים ביותר שנכתבו – "רשת שידור".
כפרה על 1976. איזו שנה, יא ראבי.

44.
הקטגוריה: שחקן ראשי – 1998
ההתעלמות: ג'ף ברידג'ס – "ביג ליבובסקי"

אחרי ששערי האוסקר נפתחו רשמית לאחים כהן ב-1996 עם "פארגו", היה ברור שאם ישחקו נכון, הסרט הבא שלהם יכול לסחוף את הטקס כליל. אבל כפי שהובהר לנו חזור והבהור, אית'ן ג'ואל לא יכולים להתעניין פחות במרוץ אחרי הזהב, והם עשו את מה שהם רוצים לעשות. ספציפית, קומדית סטלנים ניאו-נוארית הזויה לגמרי. מ"ביג ליבובסקי", שיצא שנתיים אחרי "פארגו", האקדמיה התעלמה לחלוטין, ובהתחלה גם הקהל לא לגמרי ידע מה לעשות עם זה. כמה שנים בודדות אחר כך, הסרט כבר נקבע כאחת הקומדיות האהובות ביותר אי פעם.
רשימת הדברים שהפכו את "ביג ליבובסקי" לסרט שאפשר לראות חמש פעמים ביום ועדיין לצחוק ארוכה למדי, אבל לא בטוח כמה מזה היה עובד בלי ג'ף ברידג'ס בתפקיד הראשי, שברא דמות איקונית ולא פספס אפילו ביט אחד. הדוד (בשורוק, כמובן) של ברידג'ס הוא הופעה קומית לספרי ההיסטוריה, מציג לנו ברידג'ס שאפילו לא ידענו שיש. מי שהתחיל כצעיר יפה להדהים ורגיש אפילו יותר בשנות השבעים ("הצגת הקולנוע האחרונה") הפך לכוכב רומנטי וסקסי בשנות השמונים ("כנגד כל הסיכויים", "להב משונן") ובשנות התשעים לשחקן דרמטי ורסטילי ("פישר קינג", "ללא פחד"). "ביג ליבובסקי" חשף לנו כמה הוא יכול להצליח בקומדיה, אבל משום מה הוא לא המשיך בקו הזה. ב-2009 זכה באוסקר היחיד שלו ("לב לא שפוי") אחרי ארבע מועמדויות. לאחר מכן יהיה מועמד פעמיים נוספות, על "אומץ אמיתי" ו"באש ובמים".
האמת היא שברידג'ס כמעט ולא הגיע לדירוג הזה, בעיקר בגלל הקונטקסט השנתי. 1998 הייתה צפופה למדי בתחום השחקנים הראשיים, וברדיג'ס איננו ההתעלמות המתסכלת היחידה. אמנם די בקלות אפשר למחוק את הזכייה של רוברטו בניני על "החיים יפים" (בטח בהתחשב בכך שהיה לו אוסקר על הסרט הבינלאומי), אבל מאוד קשה לערער על נוכחותם של ניק נולטי ("פגיעה"), אדוארד נורטון ("אמריקה איקס"), איאן מקלן (שהיה צריך לזכות על "אלים ומפלצות"), וטום הנקס ("להציל את טוראי ראיין"). בזמן הזה, גם ג'וזף פיינס של הזוכה "שייקספיר מאוהב" היה ראוי להיות בחמישייה, וזה עוד בלי לפזול לכיוון ג'וני דפ ("פחד ותיעוב בלאס וגאס"), וינסנט גאלו ("באפלו 66"), ג'ון טרבולטה ("צבעי השילטון"), דניאל דיי לואיס ("המתאגרף"), ג'ורג' קלוני ("רומן לא חוקי"), וכמובן, מי שנחשב להתעלמות הכי מפורסמת של אותה השנה – ג'ים קארי ב"המופע של טרומן".
אני בחרתי בברידג'ס בגלל שההיסטוריה אמרה את דברה ול"ביג ליבוסקי" אפס מועמדויות שזה פשע (עריכה? ג'ון גודמן? ג'וליאן מור? תסריט?), אבל זה יכל ללכת לכיוון אחר באותה הקלות.

43.
הקטגוריה: שחקנית ראשית – 1997
ההתעלמות: ג'וליה רוברטס – "החתונה של החבר שלי"

הליין-אפ של קטגורית השחקנית בטקס ה-70 הוא אחד היציבים אי פעם. הלן האנט זכתה על "הכי טוב שיש", ומאחוריה פתחו פער הלנה בונהם קרטר של "כנפי היונה", ג'ולי כריסטי מ"האהבה שאחרי", קייט ווינסלט ב"טיטניק" וג'ודי דנץ' עם מועמדותה הראשונה בזכות "הוד מעלתה הגברת בראון". כולן ראויות, כולן נהדרות, אף אחת מהן לא נותנת פייט לרוברטס בסרט הקאמבק שלה, אם אתם שואלים אותי.
כקומדיה רומנטית, לסרטו של פול הוגאן לא היה הרבה סיכוי באקדמיה. הם זרקו לו מועמדות לפרס המוזיקה המקורית לקומדיה/מחזמר, אבל התעלמו מהתסריט הנהדר, מעיצוב התלבושות, מגניבת ההצגה של רופרט אוורט, וכמובן מזו שהוכיחה שהיה מאוד מוקדם להספיד אותה, ג'וליה רוברטס, ייתכן ובהופעה הכי טובה שלה.
רוברטס הייתה אז בת שלושים בסך הכל, אבל הקריירה והנוכחות שלה בתודעה הכללית הרגישו כאילו היא בעסק כבר חמישים שנה. תוך משהו כמו עשר שנים בסך הכול היא הספיקה להפוך לכוכבת הכי גדולה בעולם, לקבל שתי מועמדויות לאוסקר, להצית התעסקות אובססיבית של המדיה בה, ואז להופיע במשהו כמו שניים וחצי כישלונות שגרמו לכולם להתחיל לזלזל בה ולהחליט שהיא סוס מת. קשה לתאר כמה עומס זה על בן אדם אחד.
רוברטס הייתה במקום לא טוב באמצע הניינטיז עם נבירה של הצהובונים בחייה והופעות בסרטים מושמצים כמו "צרות בכותרות" (שהיא שונאת באופן אישי) ו"משהו ללבוש" שהביאו אותה להשתנמך קלות על המסך הקטן ב"חברים". אפילו הביקורות החיוביות על "משהו לדבר עליו" ו"כולם אומרים אני אוהב אותך" ב-95'-96' לא עזרו. אם זה לא מספיק, הופיע "מרי ריילי" והפך לבדיחה כשרוברטס היא הפאנץ'-ליין. נראה שהכוכבת המטאורית הגיעה לדעיכתה הסופית.
אבל רוברטס לא אמרה את המילה האחרונה. "החתונה של החבר שלי" הגיח בקיץ 1997, סחף את הקהל, הציב את עצמו כאחת הקומדיות הנהדרות של הוליווד המודרנית, והוכיח שרוברטס לא נשחקה אפילו במילימטר. יותר מזה, יש לה עוד קלפים שהיא לא חשפה. בתפקיד שונה ממה שהתרגלנו אליו ממנה, רוברטס לוקחת את הקומדיה הרומנטית למקום קצת אחר, כשהגיבורה היא גם האנטגוניסטית ובסוף לא תזכה בבחיר לבה, בעיקר כי לא מגיע לה, אבל כן תקבל סיום בלתי נשכח בזכות החבר הגיי שלה. גם זה לא משהו שראינו הרבה. ב"החתונה של החבר שלי" רוברטס היא הכול בבת אחת, וזה הרבה יותר קשה לביצוע ממה שזה נראה. היא בלתי נסבלת, היא הכי מעוררת חיבה שיש, מנצחת את הקומדיה, עושה תהליך שלם של הבנה וקבלה, וגורמת לכולנו להזדהות איתה ולאהוב אותה ללא תנאים.
משם הדברים חזרו למסלול, ושלוש שנים לאחר מכן היא כבר זכתה על "ארין ברוקוביץ'" באחד הניצחונות החביבים על האוסקרפילים. כיום, הרבה אחרי מותה של שיטת הכוכבים, רוברטס עדיין מביאה קהל.
כך שבין שלוש הבריטיות התקופתיות של הקטגוריה באותה שנה אין ספק שהיה אפשר להחליף מישהי ברוברטס. ואולי גם למצוא מקום לפאם גריר ב"ג'קי בראון", אבל זה לפעם אחרת.

42.
הקטגוריה: איפור – 1992
ההתעלמות: דיק סמית' וקווין הייני – "המוות נאה לה"

יש כמה נסיבות מקלות להתעלמות המופרכת הזאת, צריך לומר מראש. הראשון הוא שהסאטירה ההוליוודית המושלמת של רוברט זמקיס כן זכתה בפרס על אפקטים, מביסה את "הנוסע השמיני 3" ו"באטמן חוזר". בנוסף, היו רק שלושה מועמדים לאיפור באותה תקופה. בין המלאכה הריאליסטית של "הופה", הפינגווין של "באטמן חוזר", וכל דבר ללא יוצא מן הכלל ב"דרקולה" (הזוכה), היה אפשר אולי להבין למה ענף המאפרים פינה את הדרך למצביעי האפקטים לעשות צדק.
אולי זה הזמן לקחת רגע שנייה כדי להיזכר איזו שנה נפלאה הייתה 1992.
אז נכון, יש הרבה שימוש באפקטים בסיפור על מדלין והלן ("מד" ו"הל" כפי שהן מכנות זו את זו בחיבה – טירוף וגיהנום) שלוקחות שיקוי חיי נצח ומגלות את המחיר של זה, אבל אנחנו בתקופה בלי איפור דיגיטלי. הטקסטורות המשתנות של העור, האישונים החלולים, הפאות, וכן, גם חליפת ההשמנה, זה לא סתם. יש פה אלמנטים שהפכו לאיקונים מאז, עם כל הכבוד ל"הופה".
עדיין הייתי נותן את האוסקר ל"דרקולה". רק אומר.

41.
קטגוריה: עריכה – 1977
ההתעלמות: ראלף רוזנבלום ו-וונדי גרין בריקמונט – "הרומן שלי עם אנני"

סרטו של וודי אלן רחוק מאוד מלהיות פספוס אוסקרי בהתחשב בארבע זכיות מתוך חמש מועמדויות שכללו סרט, בימוי, תסריט ושחקנית ראשית לדיאן קיטון (ההפסד היחיד היה לאלן עצמו בקטגורית השחקן הראשי). זו בעיני גם אחת היציאות הטובות ביותר בתולדות האוסקר לא רק כי מדובר בקומדיה, ובאוסקר זה נדיר, אלא גם שזה באמת סרט ענק. אבל הנה העניין בהקשר של "הרומן שלי עם אנני": אי אפשר לתת לוודי אלן פרס על סרט, בימוי ותסריט, בלי לתת לעורכים שלו אוסקר. למעשה, יותר מאי פעם, העריכה היא האחראית הכמעט בלעדית להצלחת הסרט הזה.
בין התסריט המקורי שכתבו אלן ומרשל בריקמן לבין התוצאה הסופית יש מעט מאוד קשר. הקאט הראשון של הסרט היה שעתיים וחצי, כשסיפור האהבה של אלווין ואנני היה חלק קטן ממנו. אחרי הצילומים אלן הבין שמה שיש לו ביד לא טוב מספיק, ואז נכנס לתמונה ראלף רוזנבלום ובהמשך העוזרת שלו בריקמונט, שעבדה מספיק קשה כדי לקבל קרדיט משלה. מתוך ערימת החומרים האקזיסטנציאליסטיים שאלן הביא למכונת העריכה, השניים בנו ממנה קומדיה של שעה וחצי שאין בה רגע שלא נוחת רגשית באופן מדויק, אין פאנץ' אחד שלא עובד, אין ביט מיותר עד לאחת מסצנות הסיום הכי מעולות של הקולנוע.
קטגורית העריכה של 1977 מלאה בשמות גדולים, ויהיה בלתי אפשרי לערער על הזוכה "מלחמת הכוכבים" או הנושף בעורפו "מפגשים מהסוג השלישי". אבל בין "ג'וליה" הנגרר, "נקודת מפנה" שיש בו עלילת משנה מיותרת להדהים, ויותר מכולם, "הפרחח ובת השריף", היה צריך לעשות מקום לעריכה הדקדקנית והיצירתית של מה שהאקדמיה בעצמה הכריזה עליו כסרט הטוב ביותר של השנה.

40.
הקטגוריה: צילום – 1980
ההתעלמות: ג'ון אלקוט – "הניצוץ"

סטנלי קובריק הוא הבמאי שהכניס הכי הרבה התעלמויות לדירוג שלנו, וכעת אנחנו בשלישית מתוך ארבע. האמת היא שבשלבים ראשונים "הניצוץ" – לו אפס מועמדויות לאוסקר, עדיין קשה להאמין – היה צריך להיות מיוצג פה על ידי קובריק בקטגורית הבימוי. אבל אז נזכרתי במסכת הייסורים שהביא על השחקנית שלו שלי דובאל, וזה הוציא לי את החשק. לא מגיע לו חיבוק על מה שהוא עשה שם. אבל שיהיה ברור – אני לחלוטין לא מסתכל על הצלם ג'ון אלקוט כתחליף. רחוק מזה.
חמש שנים לפני "הניצוץ" אלקוט זכה באוסקר בזכות "בארי לינדון", גם הוא של קובריק כמובן. זאת הייתה ההזמנה היחידה שלו לאוסקר. למרבה הצער, אלקוט לא נשאר בסביבה יותר מדי זמן והלך לעולמו ב-1986 והוא בן 55 בלבד, עם עשרים סרטים לשמו. "הניצוץ" הוא שיתוף הפעולה השלישי והאחרון של אלקוט-קובריק. אחרי "תפוז מכני" ו"בארי לינדון", הם פסעו פנימה לטריטוריות האימה הסטיבן קינגיות (שכבר הוזכר בחלק הזה של המצעד) ובראו כמה מהאימג'ים הכי בלתי נשכחים של הקולנוע. כמעט אין פריים אחד בסרט שאיננו עוצר נשימה, שאיננו חרוט במוחם של מיליוני צופים מאז ועד היום. זה כמובן נזקף לזכות המעצב האומנותי רוי ווקר (גם הוא זכה באוסקר על "בארי לינדון"), אבל אלקוט אחראי לכך שאם נתחיל עכשיו לעשות רשימה של השוטים הבלתי נשכחים מהסרט הזה, לא נצא מפה שעות.

39.
הקטגוריה: צילום – 1971
ההתעלמות: ויטוריו סטורארו – "הקונפורמיסט"

אחרי שני חלקים בדירוג ההתעלמויות ללא קטגורית הצילום, סוף סוף הגיעו הופעות הבכורה שלה (למרות שברשימה הראשונית הצטברו לי מעל שלושים) – וברצף!
הנציג השני של התעלמויות ענף הצלמים של האקדמיה בדירוג מגיע עם סרט שנולד מחוץ להוליווד, איטליה, ונחשב מאז לא רק לקלאסיקה מאת ברנרדו ברטולוצי', אלא לאחת מעבודות הצילום המרהיבות של הקולנוע, מידיו של האגדה ויטוריו סטורארו. על פניו אפשר היה לחשוב שזה פשוט סרט שהאקדמיה לא שמה לב אליו, משהו מעבר לים שלא לגמרי היה על הרדאר. אבל זה לא נכון, ויש לנו הוכחות לכך בדמות מועמדות על תסריט מעובד, אותו הפסיד ל"הקשר הצרפתי". אמנם קטגוריות הכתיבה היו הפתוחות ביותר לקולנוע שאינו דובר אנגלית כבר מאז שנות החמישים, אבל זה די מדהים שהאקדמיה הכירה בסרט הזה, ועדיין לא מצאה לנכון לכלול אותו בזכות מה שהפך אותו למהדהד בדברי הימים.
סטורארו יצטרך לחכות עשור למועמדותו הראשונה, אבל האוסקר יפצה אותו. הוא יזכה בשלושה, על "אפוקליפסה עכשיו", "אדומים" ו"הקיסר האחרון", ואז יהיה מועמד שוב על "דיק טרייסי". הוא עדיין עובד, האיש הזה. אגדה, כבר אמרנו.
"כנר על הגג" זכה בפרס הצילום של 1971, ואני די בטוח ש"ניקולס ואלכסנדרה" יכל לשבת בצד לטובת "הקונפורמיסט". למעשה, כנראה שכולם יכלו.

38.
הקטגוריה: עריכה – 1973
ההתעלמות: גראם קליפורד – "המבט"

את הדירוג הזה התחלנו אי שם עם ההתעלמות של האוסקר מהעריכה של "קארי", ועכשיו אנחנו נפרדים מהקטגוריה הספציפית הזו עם עוד סרט אימה משנות השבעים.
גראם קליפורד חתום על עריכת שבעה סרטים בלבד לפני שהפך לבמאי, אבל הוא בהחלט הותיר את חותמו. קליפורד הוא העורך של "מראות", סרט המיינד-פאק של רוברט אלטמן, "מופע הקולנוע של רוקי", "האיש שנפל מכוכב אחר", הרימייק ל"הדוור מצלצל פעמיים" ו-"פ.י.ס.ט", אבל יותר מהכול הוא זה ששינה את תחום העריכה עם "המבט" של ניקולס רוג. אין ספק שכשעבר לבימוי "איבדנו" עורך דגול שיכל לעשות עוד פלאות רבות בקולנוע.
כשזה מגיע לאוסקר של 1973 די ברור בדיעבד שרק על סצנת הסקס המפורסמת הוא יכל לבעוט למרחקים את "אמריקן גראפיטי", שלא נדבר על הסיקוונסים שפותחים וסוגרים אותו. בסרט עוכר שלווה שמורכב כולו משיבושי זמנים וערפול תודעה, עבודת העריכה של "המבט" היא, מילולית, חומר ממנו עשויים חלומות וסיוטים.

37.
הקטגוריה: תסריט מעובד – 1987
ההתעלמות: וויליאם גולדמן – "הנסיכה הקסומה"

האוסקר, כידוע, לא תמיד מזהה דברים בזמן אמת, וכנראה שאחת ההוכחות החותכות ביותר היא "הנסיכה הקסומה", הכניסה השנייה והאחרונה של סרט מאת רוב ריינר למצעד. לימים יהיה אחד מהסרטים האהובים בכל הזמנים, כזה ששורד דורות של צופים (אתוודה שראיתי אותו שוב לפני כמה שנים ובעיני הוא כבר לא עובד, אבל אסור להגיד את זה בקול רם), הכניס ציטוטים לפנתיאון, מספק ממים חדשים בכל שנה ועדיין נתפס כאחד מסרטי הילדות האולטימטיביים. האקדמיה לא הבינה כמה גדול זה עומד להיות, והעניקה לו מועמדות אחת – לפרס השיר המקורי, שם לא היה לו סיכוי מול "ריקוד מושחת".
מי שכתב את כל הפלא הזה, וויליאם גולדמן, כבר היה בשלב הזה עם שני אוסקרים ביד, על "קיד וקאסידי" ו"כל אנשי הנשיא", אז לא צריך לבכות בשבילו. ועדיין, זו יכלה להיות מועמדות נהדרת בשביל המורשת שלו, במיוחד אל מול שאר המועמדים – "הקיסר האחרון" (הזוכה), "המתים" (שהיה צריך לזכות), "חיזור גורלי", "מטאל ג'אקט" ו"חיי ככלב".
גולדמן יכל להיות בכיף מועמד גם על "מיזרי" שלוש שנים לאחר מכן, אבל זו כנראה הייתה ההזדמנות האחרונה שלו. מאמצע שנות התשעים רוב העבודות שלו הפכו לסרטים די איומים, אבל זה בסדר, נזכור לו רק את הגדולים שלו. וגדולים הם היו בהחלט.

36.
הקטגוריה: עיצוב אומנותי – 1995
ההתעלמות: ארתור מקס – "שבעה חטאים"

נחמה לא קטנה בכלל הייתה ש"שבעה חטאים" של פינצ'ר בכל זאת הצליח להיכנס לאוסקר, אפילו רק עם מועמדות בודדת לפרס העריכה. גם אחרי ניפוץ תקרת הזכוכית של "שתיקת הכבשים", סרטים מהסוג האפל לא ממש אומצו על ידי האקדמיה, בטח לא בשנות התשעים, אז הידד לכם ענף העורכים. מעריכים את זה מאוד.
אבל אם להקשות, כמובן שזה לא היה צריך להסתיים שם. הצילום, הסאונד, הבימוי והתסריט כולם היו ראויים, בטח בשנה עמוסת בחירות די גרועות של האקדמיה.
המועמדים לפרס העיצוב האומנותי של 1995 היו יחסית בסדר. "התחדשות" זכה, ולצדו היו רשומים "ריצ'רד השלישי", "בייב", "אפולו 13" ו"הנסיכה הקטנה" של אלפונסו קוארון. מהבחוץ פנימה הסתכלו "12 קופים", "ימים מוזרים", "לב אמיץ", "על תבונה ורגישות", "ניקסון", ויותר מכולם – עבודתו הפנומנלית של ארתור מקס.
מתחנת המשטרה, דרך הדיינרים וחדרי המדרגות, ועד לאחרון עצי הריח בדירתו של ויקטור, העיצוב האומנותי של "שבעה חטאים" הוא חלק מאוד משמעותי מהחרדה המוחלטת שנמצאת בכל שנייה בו. והנה השוק הכי גדול – זאת העבודה הראשונה של מקס כמעצב אומנותי. לא יאומן. מאז נחטף על ידי רידלי סקוט והיה מועמד על שלושה מסרטיו: "גלדיאטור", "גנגסטר אמריקאי" ו"להציל את מארק וואטני". סיכוי סביר שהוא יקבל את זו הרביעית השנה עם "נפוליאון".

35.
הקטגוריה: שחקנית ראשית – 1940
ההתעלמות: רוזאלינד ראסל – "נערתו ששת"

אפס המועמדויות של הקומדיה הקלאסית הזו הוא לכשעצמו עניין להרבה הרמות גבה, בטח בתקופה בה האקדמיה הצעירה די זרמה עם קומדיות. אולי ב-1940 היו אלו "הדיקטטור הגדול" ו"סיפור פילדלפיה" שדחקו את הסקרובול של הווארד הוקס החוצה, לעולם לא נדע. מה שבטוח, לדעתי כלומר, הוא שראסל בת ה-33 הייתה יכולה להיות חלק מהחמש. כהילדי ג'ונסון, הכתבת שצריכה לא רק למצוא את הסקופ הבא אלא גם להתמודד עם עורך העיתון שהוא במקרה הגרוש שלה (קארי גראנט), ראסל היא דינמיט. הופעה קומית משובחת והתמודדות מרהיבה עם הדיאלוגים המהירים שבאמת מצריכים הרבה מאמץ.
ראסל תהיה מועמדת ארבע פעמים בהמשך הקריירה שלה אך לא תזכה. ב-1973, שנה אחרי סרטה האחרון, תקבל פרס מיוחד על פעילות הומניטרית. שלוש שנים לאחר מכן תלך לעולמה בגיל 69, משאירה בתולדות הנצח לפחות הופעת מחץ אחת וכמה כובעים שחובה בכל מלתחה.

34.
הקטגוריה: בימוי – 1935
ההתעלמות: ג'יימס ווייל – "כלתו של פרנקנשטיין"

מה שאותי מאוד הפתיע הוא שסרט ההמשך לקלאסיקת האימה מ-1931 בכל זאת היה מועמד לאוסקר. אמנם בקטגורית הקלטת הסאונד, אבל מעט מאוד סרטי אימה, בטח שסרטי מפלצות של יוניברסל, הצליחו להשתחל פנימה. מצד אחד – מדהים, מצד שני, תנו לי להיות גרגרן רגע. אני אומר, אם אנחנו כבר פה, היה צריך לעשות כבוד גם לגאון שהביא את הז'אנר לשיאיו המוקדמים, מר ג'יימס ווייל.
אמנם "כלתו של פרנקנשטיין" התיישן במידת מה, אבל הוא עדיין עבודה קולנועית מרהיבה, בטח בשילוב בין אימה ורגש. שני סרטי "פרנקנשטיין" טומנים בחובם עצב גדול, והשילוב שלהם עם האימה הקמאית שווייל הביא למסך בעזרת קולנוע די פסיכי. רק סיקוונס הסיום קורע הלב של הסרט הזה, עם המילים "אתם! לחיות!", הוא ברמת עומק שלא תמיד מאפיינת את הז'אנר. הכי מצדיק את המעמד שהוא זכה לו בהיסטוריה הקולנועית. הלוואי שגם היה לווייל איזה אוסקר כדי לגרום לו להרגיש קצת יותר טוב עם עצמו, רמז לכמה הערכה תהיה אליו דורות אחר כך. האיש הזה לא ידע כמה הוא נתן לנו, וכמה רגש, אהבת קולנוע, וכן, רגישות קווירית אמיתית, הצליח להביא לעולם, כזו שנשארת טרייה בזיכרון קרוב למאה שנה לאחר מכן. על כמה אנשים אנחנו יכולים להגיד דבר שכזה?

33.
הקטגוריה: סרט – 1931
ההתעלמות: "אורות הכרך"

"נערתו ששת" זרק אותנו אחורה בזמן להוליווד הקלאסית, "כלתו של פרנקנשטיין" משך אותנו עוד יותר, וכעת אנחנו עם הסרט הוותיק ביותר במצעד, "אורות הכרך" בן ה-92 של צ'רלי צ'פלין.
אני לא בטוח האם הסרט היה כשיר לטקס הרביעי או החמישי של האקדמיה, כי בתחילת הדרך הייתה חלוקה קאלנדרית משונה. כך או כך, בדיעבד די ברור שהסרט המופלא של צ'פלין על הנווד שמתאהב באישה עיוורת היה צריך להיות שם, לא משנה איזה שנתון. האקדמיה כבר הכירה בצ'פלין כשנתנה לו פרס מיוחד על "הקרקס" ב-1929, לכן מוזר שהיצירה המרגשת שלו לא הצליחה להיות מוזכרת בשום מקום, בטח בסצנת הסיום שקשה לכמת כמה ליטרים של דמעות הוציאה מצופים בתשעת העשורים מאז הוקרנה לראשונה.
לקח לצ'פלין עוד עשור לפני שהיה מועמד מן השורה, עם "הדיקטטור הגדול" כשחקן ותסריטאי, ומשם הועמד שוב כתסריטאי על "מסייה ורדו". ב-1972 קיבל פרס על מפעל חיים, ושנה לאחר מכן זכה באוסקר התחרותי היחיד שלו – המוזיקה ל"אורות הבמה".

32.
הקטגוריה: צילום בצבע – 1958
ההתעלמות: רוברט בורקס – "ורטיגו"

ממשיכים עם הטיול שלנו בהוליווד הקלאסית ומגיעים לאחת מיצירות המופת האולטימטיביות של הקולנוע, כזו שרבבות צופים הכריזו כסרט הטוב ביותר בכל הזמנים – "ורטיגו" של היצ'קוק. מותחן מלא תפניות על אובססיביות וטראומה, שנקבע כאחד הסרטים המשפיעים ביותר אי פעם. ובצדק. אין שום דבר שאיננו מחמאה לומר על המאסטרפיס הזה, ששורד כל כך הרבה שנים וצפיות.
עוד חוזר הניגון, והאקדמיה לא ממש קלטה את זה באותו הזמן. בטקס ה-31 זרקה לכיוונו רק שתי מועמדויות אותן הפסיד, לעיצוב אומנותי ולסאונד. ככזה, "ורטיגו" בהחלט יכול לטפס גבוה בדירוג ההתעלמויות כנציג קטגוריות הסרט או הבימוי (הוא בוודאי טוב יותר – ובפער – מכל המועמדים באותה שנה), אבל אני רציתי רגע לעשות צדק עם בורקס הצלם, והפריימים המרהיבים שהוציא יחד עם היצ'קוק. זה היה שיתוף הפעולה ה-12 שלהם יחד (אם ספרתי נכון), שהסתיים עם "מארני", ארבע שנים לפני מותו של בורקס. הוא הספיק לצבור ארבע מועמדויות וזכייה, כולם על סרטי היצ'קוק. וזה מה שמוזר. בשנות החמישים בורקס היה מועמד על "זרים ברכבת", "חלון אחורי" ו"לתפוס גנב" (זכייתו), אבל איכשהו דווקא על "ורטיגו" פסחו, וזאת למרות שהייתה חלוקה לשתי קטגוריות – בצבע ובשחור לבן. בטח יש איזה תרוץ למה האוסקר התעלם מאחת מעבודות הצילום הטובות בתולדות הקולנוע, אבל אני לא מבטיח שנקבל אותו.

31.
קטגוריה: איפור – 1990
ההתעלמות: כריסטין בוורידג' – "המכשפות"

קטגורית האיפור יוסדה רק ב-1982 (כתגובה לזעקה על כך שאנשי האיפור של "איש הפיל" לא יכלו לקבל אוסקר) ועד 2019 מנתה שלושה מועמדים בלבד. זה גרם להמון עבודות איפור נהדרות להימנע מלהתקבל למועדון האוסקר. עם זאת, לטובה או לרעה, ענף האיפור של האקדמיה הוא אחד המוזרים והמצחיקים, כי שם למצביעים אין שום עניין בפסיקות הביקורות או בדעת הקהל. הם פשוט הולכים על מה שנראה להם נכון באותו הרגע, מייצרים רשימת מועמדים ביזארית בכל שנה ושנה. זה המקום היחיד באירוע האלטיסטי הזה שיכול לקבל סרטים כמו "יחידת המתאבדים", "הפרש הבודד", "חרא סבא", "הלבוי 2", "נורביט" ו"תא קטלני" אם למנות קומץ.
גם על מועמדי הטקס ה-63 קשה לבוא בטענות. אלו היו "דיק טרייסי" שזכה בצדק, "סיראנו דה ברז'ראק" והמועמדות היחידה של "המספריים של אדוארד". ובכל זאת, וכל מי שראה את הסרט המדובר הזה בגיל חד ספרתי יתמוך בי, לא בטוח כמה רגעים קולנועיים נסמכי איפור היו יותר בלתי נשכחים, מצלקים ומחרפנים כמו הרגע בו מלכת המכשפות (אנג'ליקה יוסטון, שבאותה שנה הייתה מועמדת על סרט אחר, "הנוכלים") חושפת את פרצופה האמיתי. איקון קולנועי מוחלט.
כריסטין בוורדיג', שעוד עובדת ללא הפסקה ואנחנו מאחלים לה שנים ארוכות ובריאות, מעולם לא הייתה מועמדת לאוסקר. לכן אני רוצה לעשות לה מחווה ולהציג בפניכם כמה מהסרטים עליהם היא חתומה כמאפרת או מעצבת שיער: "שארית היום", "רוחות של תשוקה", "12 קופים", "אמיסטד", "פרל הרבור", "חיי עם ליברצ'ה", "השתולים", "מתחת לעור", "הנוקמים: עידן אולטרון", "ג'וג'ו ראביט" וזוהי רשימה חלקית. מדובר בגאון.
במבט מחודש על "המכשפות" של ניקולס רוג, ובו שני ילדים מוצאים את עצמם בכנס מכשפות שכל שאיפתן היא להרוג את כל הילדים בעולם, האיפור לא תמיד מחזיק. קל מאוד לראות שחלק משמעותי מהמכשפות בכנס הם גברים בדראג. ובכל זאת, בשביל כמה שניות בודדות, אפקטיביות עכשיו בדיוק כמו ב-1990, זה חומר לאוסקר.
מה שמצחיק הוא לגמרי במקרה יש קשר בין שני נציגי האיפור של דירוג ההתעלמויות. במאי "המוות נאה לה", רוברט זמקיס, ביים את הרימייק ל"המכשפות" (שכבר ברגע יציאתו נחשב כפלופ שאין צורך לזכור). אבל יותר מזה, בצפייה מחודשת בסרט של ניקולס רוג, בהתבוננות בדינמיקה והפיזיות של אנג'ליקה יוסטון, אי אפשר שלא לחשוב על מריל סטריפ ב"המוות נאה לה". אני בטוח שסרט הילדים המפחיד על פי ספרו של רואלד דאהל הוא השפעה גדולה על זמקיס.
פה אנחנו נפרדים מקטגורית האיפור, כך שסרט של ניקולס רוג סוגר גם את קטגורית האיפור וגם את העריכה (עם "המבט").

30.
הקטגוריה: שחקן משנה – 1959
ההתעלמות: סטיבן בויד – "בן-חור"

חייב להיות לזה הסבר. אולי בויד נרשם לאוסקר כשחקן ראשי ולא יכל להתמודד עם הסטאר-פאוור של צ'רלסטון הסטון. אולי כל הטפסים שסימנו את שמו הלכו לאיבוד בדואר. אולי הוא רצח מישהו ונכנס לכלא בדיוק. אני רציני, בטוח יש סיבה הגיונית למה השחקן הכי טוב באפוס עצום הזה, להיט פסיכי שזכה ב-11 אוסקרים מתוך 12 מועמדויות, לא נכנס לרשימות. זה אפילו עוד יותר משוגע, כי שני השחקנים האחרים שהיו מועמדים מתוך הסרט – הסטון כראשי ויו גריפית'ס כמשנה – אשכרה זכו. והם לא מגיעים לקרסוליים המסונדלים שלו.
ב"בן-חור" בויד מגלם את מסאלה, חבר הילדות, שלא נאמר מושא התשוקה, של יהודה בן-חור, זה שלימים יהפוך להיות אויבו המר ביותר. זאת בקלות בלתי ניתנת לערעור הדמות שכתובה ומבוצעת הכי טוב בסרט הנהדר הזה, ואני אפילו מאמין שהפקת הענק של וויליאם וויילר הייתה טובה יותר אם הייתה מתעסקת בו בלעדית. אחת משאלות האוסקר הגדולות של כל הזמנים.
בויד ישחק בעשרות סרטים עד מותו ב-1977, והוא בן 45 בסך הכל.

29.
הקטגוריה: סרט – 1969
ההתעלמות: "הם יורים גם בסוסים"

לפי כל נתון שיש לנו ביד (כידוע, חלוקת הקולות של האקדמיה לא מתפרסמות לעולם), "הם יורים גם בסוסים" היה המקום השישי בקטגורית הסרט הטוב ביותר של הטקס ה-42. הוא היה מועמד לכמות מרהיבה תשעה פרסים, כולל בימוי, תסריט ושלושה פרסי משחק, על אחד מהם גם זכה – צ'יץ' יאנג בקטגורית שחקן המשנה. לפרס הגדול הוא לא הגיע, לתדהמת ההיסטוריה והסטטיסטיקה. כן נאמר שזה היה קצת צפוף. מעל לחצי מהמועמדים באותה השנה הם יצירות אדירות שעדיין מדוברות: הזוכה "קאובוי של חצות", "קיד וקאסידי" ו"Z". בהחלט קבוצה מרהיבה. לעומת זאת, "אן של אלף הימים" ו"הלו, דולי" לא ממש עומדים ברמה של הדרמה החברתית מפרקת הנפש שביים סידני פולק.
מבוסס על ספרו של הורס מקוי, "הם יורים גם בסוסים" (לא ברור מאיפה הופיע ה"גם" המיותר בשם העברי) מתרחש כמעט כולו בזירה בעת המשבר הכלכלי של שנות השלושים, שם מתקיים מרתון ריקוד בו האחרון שיעמוד על הרגליים יזכה בפרס כספי שיכול להעניק חיים חדשים. כמובן שאלו המגיעים לתחרות הם לא אלו שהמזל האיר להם פנים, והאירוע הופך להיות מאבק מייאש של חיים ומוות. אז כן, זו לא קומדיה שעושה טוב על הלב, אבל אתם יודעים מה זה כן? צפיית חובה מוחלטת. לא אכפת לי איפה תרשמו לכם בצד לראות את זה, אבל תעשו זאת. אם כבר צפיתם, אתם יודעים על מה אני מדבר.

28.
הקטגוריה: שחקנית ראשית – 1948
ההתעלמות: ג'ואן פונטיין – "מכתב מאישה אלמונית"

במהלך שנות הארבעים הייתה ג'ואן פונטיין אחת השחקניות המוערכות ביותר בהוליווד. בגיל 24 כבר הייתה מועמדת לאוסקר על "רבקה" של היצ'קוק, שנה לאחר מכן זכתה על "חשד" (ואפילו הביסה את אחותה אוליביה דה-האווילנד, להן היה סכסוך מתוקשר מאוד), ואז ב-1944 קיבלה את מועמדותה האחרונה. אז אולי כוכבה דעך לקראת סוף העשור, אבל עדיין לא ברור מדוע האקדמיה הפנתה את גבה באופן מוחלט למלודרמה הנפלאה של מקס אופולס, בוודאי שלא לפונטיין עצמה. אולי זו הסוגה שאליה הסרט השתייך שגרמה לחברי האקדמיה לזלזל בו, אני לא יודע, לא הייתי שם. מה שאני כן יודע בוודאות זה שבחיים לא ראיתי שחקנית מאוהבת ככה על המסך. באמת. אם תשאלו אותי איך נראית אהבה, אומר לכם "ג'ואן פונטיין מביטה בלואי ג'ורדן מנגן על פסנתר".
במקום פונטיין חזרה לאוסקר באותה שנה אחותה דה-האווילנד ("מאורת הנחש") אך הפסידה לג'יין וויימן בתפקידה האילם ב"ג'וני בלינדה". האמת היא שרשימת השמות שאכלסו את קטגורית השחקנית של הטקס ה-21 היא משוגעת. מעבר לוויימן ודה-האווילנד, נכחו שם אינגריד ברגמן, איירין דאן (שתופיע בהמשך הדירוג) וברברה סטנוויק. אז נכון שהתחרות לא פשוטה, אבל קשה להאמין שההופעה המורכבת של פונטיין נופלת מהן. כלומר, כל מה שקורה אחרי הסצנות בהן היא משחקת ילדה. לא אשמתה או משהו, אבל וואו, בחירה מוזרה.

27.
הקטגוריה: מוזיקה מקורית – 1957
ההתעלמות: אלמר ברנשטין – "הניחוח המתוק של ההצלחה" / "שיכרון ההצלחה"

ב-2004 הלך לעולמו המלחין אלמר ברנשטין (אותו לנצח אבלבל עם לאונרד ברנשטין ולא יעזור כלום), שנתיים אחרי מועמדותו האחרונה לאוסקר על "הרחק מגן עדן". זו הייתה קריאתו ה-14 לאוסקר, שכללה רק זכייה אחת. ככזה אולי לא צריך למקם את ברנשטין בדירוג ההתעלמויות, הוא קיבל את המקום של בקאנון, אבל מבחינתי הייתי מוחק את כל מועמדויותיו רק בשביל אוסקר למוזיקת הג'אז האקספרסיבית בסרט הלופת והאכזרי של אלכנסדר מקנדריק על ההיררכיה הקטלנית של החברה הגבוהה בניו יורק.
על אף שמות גדולים כמו ברט לנקסטר וטוני קרטיס האוסקר לא מצא מקום לסרט, אולי בגלל שהאקדמיה באותה תקופה נטתה לכיוון סיפורים גדולים ואפוסים מרהיבים יותר. אין לי מושג, אני רק מחפש סדר בכאוס. מה שבכל זאת עובדה היא ש"הניחוח המתוק של ההצלחה" עדיין מחזיק ונצפה גם היום (גם אני וגם טרנטינו שיבצנו אותו בשנה האחרונה בסינמטקים שלנו. אני לא אגיד מי העתיק ממי, סינמטק חולון או הניו בוורלי בלוס אנג'לס, אבל התוצאות יפתיעו אתכם). עוד עובדה היא שאף אחד לא שמע על "ילד ודולפין", "פרי" ו"מחוז ריינטרי" שהיו מועמדים במקומו. בזוכה "הגשר על נהר הקוואי" לא ניגע כמובן. מה ששלו שלו.

26.
קטגוריה: סרט – 1982
ההתעלמות: "בלייד ראנר"

כמו 1999, גם זו של 1982 היא אחת הדוגמאות הכי קיצוניות לפער בין שנה קולנועית לאוסקר שסיכם אותה. להוציא את "אי.טי. – חבר מכוכב אחר", לא היה שום קשר בין מה שקרה באולמות לבין הצבעות האקדמיה. אני לא אומר ש"טוטסי", "פסק דין", "גנדי" ו"נעדר" הם סרטים לא טובים. פשוט שהמורשת של 1982 הייתה כל כך רחוקה מאלו, שזה באמת מרגיש כמו ניסיון לסגור דלתות בכוח.
1982 היא השנה של "אי.טי" כמובן, אבל גם של "הדבר" (שעוד יוזכר בהמשך), "48 שעות" מבשר הבאדי-מובי, "פולטרגייסט", "משחק הדמים", "טרון", "מסע בין כוכבים: זעמו של קאן", "נעורים בקצב מהיר", "קונאן הברברי", "מלך הקומדיה" ועוד. כמובן שחלקם לא סרטים מוצלחים במיוחד, אבל הם אלו שהגדירו את השנה, לא משנה כמה סבבה "פסק דין" (והוא סבבה. תראו אותו).
בשבילי, ואני מאמין שעוד להרבה אחרים, הסרט הטוב ביותר של 1982 הוא "בלייד ראנר". כן, אפילו לפני המסחטה הרגשית של ספילברג. בפרס הסרט הטוב ביותר לא היה לו סיכוי גם בגלל שהוא סרט ז'אנר וגם בגלל שהוא היה כישלון פסיכי בתקופתו, ועוד בלי לנסות לחשוב באיזו גרסה צפו חברי האקדמיה. אבל זה לא אומר שאנחנו לא יכולים להיות חכמים בדיעבד אם אנחנו ממש רוצים.
יצירת המופת של רידלי סקוט על פי פיליפ ק. דיק, מעשיית ניאו-נואר על צייד אנדרואידים בעולם עתידני, כבר הוכיחה את עצמה כנקודת שיא של הקולנוע. בסופו של דבר אמנם הצליחה להשתחל לאוסקר, בקטגורית העיצוב האומנותי והאפקטים, שזו נחמה כלשהי בהחלט, אבל היסטורית מקומו בחמישייה היה הכרחי.

רבע אחרון נותר לנו – 25 ההתעלמויות הגדולות ביותר בכל הזמנים, שיופיעו בפרק הרביעי. המקום הראשון אולי קצת צפוי, אבל הדרך לשם מלאה טלטלות. תכינו את עצמכם.