סריטה מתכוננים לקיץ 2023: ציפיות וחששות

אמנם פסח הוא חג האביב, אבל אם יש משהו שסרטי חודש אפריל מלמדים אותנו הוא שהקיץ הקולנועי כבר כאן. ״האחים סופר מריו – הסרט״ יקפץ אל האולמות בסוף השבוע ונראה כמו נקודת הזנקה לעונת הסרטים הגדולים אך קלילים. שמנו לב שיצא כבר ״ג׳ון וויק 4״, אבל תודו שהוא לא קליל במיוחד, ואנחנו גם מיישרים קו עם המסורת שלנו להגדיר את הקיץ הקולנועי כמתרחש בין תחילת אפריל לסוף אוגוסט. הגדרה צרה ואמריקנוצנטרית כשם שהפוסט הקבוצתי הזה יהיה מפוקס על הוליווד, כי בשלב זה אפשר רק לנחש מה יוקרן בפסטיבל קאן או בפסטיבלים של דוקאביב וירושלים, אם להתמקד בישראל. הרעיון שהולך איתנו כבר עשור (עם הפסקה כפויה בימי המגפה) הוא לנצל את התקופה כדי לבחור כשמונה סרטים מבין היבול הקיצי שמעוררים אצלנו ציפיה או חשש לקראת בואם, כלומר תגובה רגשית כלשהי. זה אומר שלא יהיו פה סרטים שפחות אכפת לנו מקיומם, אז סליחה עם כותרים כמו ״אינדיאנה ג׳ונס וחוגת הגורל״. השתדלנו גם להקיף את המדוברים יחסית וגם לגוון מדי פעם מן המובן מאליו.

בשנה שעברה השבנו את המסורת הזו, שאמורה להיות קלה ואוורירית כמו בריזה, והצצנו קדימה אל קיץ 2022. כעת אפשר לנצל את חוכמת הבדיעבד, ולראות האם ציפינו לשווא או חששנו בצדק: אור התרגש מ״מרסל הקונכייה עם הנעליים״ שבושש להגיע עד הסתיו, וחשש מ״אין מצב״ שאכן לא הפך לקונצנזוס, מלבד אצלנו; עופר תלה תקוות ב״רדופה״ והתכונן לפגיעה מצמד סרטי מארוול (״סטריינג׳ 2״, ״ת׳ור 4״), בתחזית שהתגלתה כמדויקת למדי; לירון רצתה מאוד ש״עולם היורה 3״ יהיה טוב ופחדה מבואו של ״בלאק-פון״, אך גילתה מציאות הפוכה; אורון החליט להנות מ״רכבת הקליע״ וכמעט הצליח, והתכונן למפלתה של פיקסאר עם ״שנות-אור״, אבל לא חזה כמה גדולה היא תהיה. אין כאן מנצחים ומפסידים, רק תזכורת לקחת את הפוסט המשותף כטיוטת הכנה לעונת סרטי הקיץ ולא כנבואות שנוכל לעמוד מאחוריהן בתום העונה החמה. כל כותבת וכותב בחרו סרט אחד מצופה ואחד מעורר חשש, אבל בטקסטים עצמם תוכלו לקרוא עוד כמה וכמה כותרים שרצינו לשרבב פנימה לשיחה, שזו רק תחילתה. השמות העבריים רשמיים, אבל עשויים להשתנות.

אור סיגולי

הסרט שאני הכי מצפה לו: "המהפנט" (Hypnotic)

כצופה קולנוע שנמנע מטריילרים ומפרטי עלילה מסגירים עד כמה שניתן, הציפיות שלי מתבססות בעיקר על השמות מאחורי הסרטים, לעיתים גם מהמדינות מהן הן מגיעות. במעבר על סרטי הקיץ הקרובים קופצים שמות עצומים, חלקם הגדול יקבל מקום של כבוד בהמשך. מסביב לפינה מחכים לנו כריסטופר נולן וארי אסטר וגרטה גרוויג ו-ווס אנדרסון ויותר סרטי אימה ממה שאדם ממוצע יכול להכיל. זה הולך להיות קיץ תחרותי ועמוס למדי, מסתמן.
בתוך השפע הזה התגלה לי סרט אחד, שנשבע שלא שמעתי עליו עד הרגע הזה למרות שכפי הנראה הייתה לו כבר בכורה בפסטיבל SXSW. את תשומת לבי הוא תפס בזכות שני שמות: הבמאי-תסריטאי-מפיק (ולעיתים גם צלם ועורך) רוברט רודריגז, והשחקן בן אפלק. שני שמות אהובים עלי למדי, שאין שום דרך לעמוד על איכות הפרויקט שלהם עד הרגע האחרון.
השתיקה מאז אותה הקרנה בפסטיבל הפופולרי באוסטין לא מבשרת טובות, אם כי יכול להיות שזו הייתה הקרנה מצומצמת למדי, או אולי אפילו של עותק לא סופי. כמי שגדל בטקסס, אני מניח שרודריגז יקבל משבצת ב-SXSW גם אם יעשה מופע צלליות עם הידיים, אז לא נשעין על זה יותר מדי משקל. אני נהנה מהספק בינתיים, כי רודריגז נכנס אל תוך לבי לנצח בזכות "פלאנט טרור", ומהלך הקריירה של בן אפלק הוא מהמורכבים והמרתקים של זמננו. הבחור הוא ספינקס אם אי פעם היה אחד כזה.

"היפנוטיק" הוא כנראה סרט אקשן ומתח, כנראה יש שם ילדה חטופה וקונספירציה ממשלתית. לא בטוח. אני מניח שיהיה קל להשיג עוד מידע, אבל זה כל מה שאני רוצה לדעת כרגע. רודריגז לא ביים שום פרויקט משמעותי לקולנוע מאז "אליטה: מלאך קרב", שבא והלך די מהר, אבל לא משנה מה, אני סומך עליו.
האם זה יהיה הסרט הטוב ביותר של הקיץ? סביר מאוד שלא. ובכל זאת, יהיה לי קשה למצוא סרט שאני מסוקרן ממנו יותר. כלומר, כנראה בתקו עם ארי אסטר, כפרה עליו.

הסרט שאני הכי חושש מפניו: "לא לוקחים קשה" (No Hard Feelings)

כשחזרנו בשנה שעברה למסורת הציפיות והחששות לקיץ, גיליתי משהו מעניין – היה לי מאוד קשה למצוא סרט למסגרת ה"חושש". חשבתי קצת מדוע זה, והתיאוריה שלי היא שבשנים האחרונות המציאות שלנו כל כך מפחידה גם ככה, שלחשוש מסרט נראה כמו בזבוז של אנרגיה וקארמה.
כבר ראיתי במאים גדולים מתרסקים ועולים באש, אבל חוזרים לאחר מכן כמו כלום. ראיתי שחקניות ושחקנים אדירים מבזים את עצמם, אבל כולם כבר שכחו. ראיתי רעיונות מבריקים שקיבלו טיפול מחפיר, אבל העולם ממשיך להסתובב. ראיתי יצירות מופת שנכשלו בקופות וחרפות קולנועיות ששוברות שיאים, אבל סרטים טובים ממשיכים להיעשות. אני חושש הרבה ביומיום שלי, אני לא בטוח אם יש לי צורך לעשות את זה גם באולם הקולנוע (שם, אגב, אני חושש הרבה יותר מהצופים שלצדי, עם הניידים והשקיות. בהקרנה האחרונה שהייתי בה, הבחור לצדי התחיל לרקוד עם הפסקול. לרקוד!).
ובכל זאת, כי אנחנו פה, המקום בו התגנב חשש ללבי היה כשנתקלתי בקומדיה "לא לוקחים קשה" שאמורה לעלות על המסכים פה ביוני, אם המידע שיש לי נכון. הסיבה לכך היא אחת, ויש לה שם – ג'ניפר לורנס.

זה לא בגלל שיש לי משהו נגדה. להפך. אני הרוס על הגברת. מאז "קר עד העצם" אני הולך אחריה, נהנה מכל תפקיד שלה, ומתדכדך בכל רגע שבו היא על המסך ולא רוצה להיות שם ("אקס-מן: הפניקס האפלה"). בשנים האחרונות לורנס קצת הרימה את הברקסים ועושה בממוצע רק סרט בשנה. מצד אחד זה נהדר, כי כעת הפרויקטים שהיא בוחרת ראויים והיא מעולה בהם, אבל מאדך זה נראה כאילו היא לא מצליחה לייצר עניין סביבה והמניות שלה כמושכת קהל נוחתות.
הסרט שלה ל-2023, "לא לוקחים קשה", נראה כמו כמה צעדים אחורה, אם לשפוט לפי הטריילר והתקציר (אישה צעירה במשבר כלכלי מסכימה להתחיל עם צעיר ביישן תמורת משכורת מהוריו). עזבו אם הסרט יצחיק או לא, זה כבר עניין אישי (אותי הטריילר די הביך), אבל אחרי שלורנס התחילה להיות סלקטיבית, זה נראה כאילו שוב היא סתם מתבזבזת. אם יש לי רק סרט אחד איתה פר שנה, הלוואי שזה יהיה משהו כמו "Causeway" הנהדר, עליו הייתה צריכה לקבל תשומת לב גדולה הרבה יותר, ופחות כמו משהו שעשה לי פלאשים ל"מרדף לוהט". אמן אני טועה.

עופר ליברגל

הסרט שאני הכי מצפה לו: ״ברבי״ (Barbie)

יוצא שאני לא מתכונן לקיץ שלם בחלק שלי בפוסט, אני מתכונן למה שהוא כרגע תאריך יציאה אחד, לפחות בארה"ב: 21 ביולי. בישראל זה כנראה אומר יום אחד קודם, ובטוח אומר אומר בזמן פסטיבל ירושלים, אולם ייתכן ואחד מן הסרטים יזוז לפחות בזירה המקומית. שני הסרטים עליהם בחרתי לכתוב גם היו יכולים בנקודת זמן אחרת להתחלף במקום אצלי בין החששות לציפיות, אבל כלל שמתקרב מועד יציאת הסרטים, "ברבי" הופך יותר ויותר לסרט לו אני הכי מצפה בקיץ. אולי אפילו בשנה הקולנועית כולה, ואני צפוי לקבל השנה גם ג'יילן וגם סקורסזי.

כבר יותר מעשור שומעים מדי פעם על הכוונה לעשות סרט לייב אקשן לבובת הצעצוע של חברת מאטל ובמשך הרבה זמן זה פשוט לא עניין אותי, לא לציפיות ולא לחששות. זה פשוט משהו שלא מיועד עבורי, כמו הסרטים המצוירים של ברבי, שהם דבר שקורה. גרסת "צעצוע של סיפור" של ברבי וקן היא כל מה שאני צריך, אפילו עם שמות כמו דיאבלו קודי ואיימי שומר נקשרו לפרויקט לאורך השנים. העניין שלי בפרויקט החל ברגע ששמעתי שמרגו רובי לוהקה לתפקיד הראשי והפרויקט הפך לממשי. זה עדיין לא נשמע לי כמו רעיון טוב, אבל הליהוק הפך אותו למעניין, אפילו אם המראה של רובי וסגנון המשחק שלה נראה כמו הבחירה המתבקשת. אך כאשר גרטה גרוויג ונואה באמובך נשכרו לכתוב את הפרויקט, ומאוחר יותר גרוויג הוכרזה כבמאית, כבר הבנתי שזה משהו שאני ללא ספק אראה. ועדיין חששתי, כי גם ליוצרים הכי מוכשרים יש לפעמים נפילות. ועדיין היה קשה לי לראות איך הם הופכים את זה למשהו מעניין ולא רדוד, גם עם הבחירה ביוצרים הללו על משהו ציני יותר שלא רק מאדיר את הצעצוע, אלא גם בוחן את הצדדים הבעייתים במותג. גם אחרי כל זה, ״סרט על ברבי״ הוא משהו שהיה קשה לי להתלהב לגביו.

מה השתנה? בעיקר ההבנה כי עליי לסמוך על כותבים ובעיקר על גרוויג, שדומני שניגשת לפרויקט בשילוב של ביקורת, אהבה וקלילות. התמונות מהסט והטריילר הסגירו בעיקר עיצוב קיצוני יפהפה. גם מעט פרטי עלילה יצאו החוצה ולא אחשוף אותם, אציין רק שזה אולי לא הדבר הכי מקורי על פניו, אבל זה כן דבר עם פונטציאל הן להומור, הן לרגש והן למבט ביקורתי. בנוסף, השמועה היא כי הדירוג של הסרט בארה"ב היה PG 13, משמע ילדים יכלו אולי לצפות בזה, אבל זה ממש לא מיועד עבורם ופונה לקהל יותר בוגר. זה נשמע כמו מתכנון אפשרי לכישלון בקופות או לאסון שיווקי בגלל קהל יעד לא ברור. התרחיש לפיו הסרט לא יצליח קופתית וחלקים מן הקהל לא יבינו מה הוא בדיוק נראה כמו התרחיש הסביר. לצד זאת, זה נראה בדיוק כמו סרט עבורי בנקודת הזמן הזו וגם כסרט שיהפוך לסוג של פולחן בעתיד. יש גם תרחיש חיובי יותר: הצלחה ביקורתית גדולה, הפתעה חיובית בקופות ונוכחות מאסיבית בטקסי פרסים כולל אוסקר, ולא רק בקטגוריות העיצוב. אני גם רואה הרבה אופציות באמצע, אבל קשה לי לדמיין עולם בו אני לא נהנה מן הסרט הזה. וגם אחרי שאני יודע בערך מה העלילה ויודע איך הסרט הזה נראה, אני עדיין לא ממש בטוח מה הסרט הזה הולך להיות. זה אמנם ניצול ציני של מותג, אבל יש לזה פוטנציאל להיות משהו מקורי ויוצא דופן. אין דבר שאני מצפה לו יותר, בטח שלא בקיץ.

חושש: ״אופנהיימר״ (Oppenheimer)

בקרב חובבי הקולנוע יש חלוקה בין מעריצי כריסטופר נולאן ושונאים שלו. אני, כמו יתר הכותבים כאן, יותר בצד של המעריצים, גם אם החלוקה הזו הקצינה לאורך השנים בעוד האהבה שלי לנולאן התמתנה מעט. אני עדיין חושב שמדובר בבמאי ענק. הוא ענק לא כי הוא תמיד מנסה לחשוב בגדול, אם כי זה חלק בלתי נפרד מן הקולנוע שלו. הוא ענק משום שיש לו יחס מורכב לנושאים בהם הוא עוסק, כאשר אחד מן הנושאים החוזרים בעבודתו הוא הבעיה האתית הקשורה בכוח גדול או שליטה על אחרים. על פניו, סרט על רוברט אופנהיימר, מפתח פצצת האטום מתאים לו כמו כפפה ליד. מה גם שעם נולאן, יש הבטחה כי זה יהיה ספקטל קולנועי. דומה שבקיץ 2023 אין מניעה שרוב הקהל יחווה את הסרט שלו על המסך הקולנוע, כפי שהיוצר שלו רוצה ומבקש, באדיקות דתית. יחד עם הצילום של היוט ואן היוטמה (יסלחו לי בעין הדג שהכריזו כי עמנואל לובצקי הוא צלם הקולנוע הגדול ביותר, יש לו תחרות) והפסקול מחריש האוזניים, זו בהחלט הולכת להיות חוויה מרשימה. גם הקאסט נראה נהדר עם קיליאן מרפי בתפקיד ראשי שהוא כל כך ראוי לו, אמילי בלאנט, גארי אולדמן ועוד שלל פרצופים אהודים שנותנים לי גם תקווה שאולי הפעם אני אתחבר לראמי מאלק.

אבל יש גם חשש, הנובע משתי סיבות: אחת מן החולשת היחסיות של נולאן היא כתיבת דמויות בעלות הרבה ניואנסים, ולכן השילוב שלו עם עצם הרעיון של סרט ביוגרפי מעורר חשד. בנוסף, נדמה לי נולאן הפך להיות שבוי של עצמו ושל הדחף לעשות אירוע פורץ דרך בכל סרט. אמנם הוא טרם עשה סרט שלא חשבתי שהוא טוב, אבל "טנט", הקודם שלו, די התקרב לכך. דומה כי נולאן צריך תמיד להתעלות על עצמו ועל כל מה שסרט רגיל מספק, עד לרמה כי הוא לא יכול לעשות עוד סרטים שיש בהם מידה מסוימת של צניעות או עידון לצד הפומפזיות והמשחקים הנרטיבים. קל לראות אותו עושה משהו בסגנון "דנקרק", אבל קשה לי לראות אותו חוזר למשהו כמו "ממנטו" או "יוקרה", וייתכן כי דווקא שם החוזקה שלו כבמאי.

למרות היותו יוצר חכם השואף למורכבות, בסופו של דבר נולאן לא מגיע לרמת מורכבות של יוצרים כמו ברגמן או קובריק. זה לא בהכרח דבר רע, אלא שהוא ממש מכוון לשם. אני מניח כי הסרט החדש יהיה ארוך מאוד, צעקני מאוד ושאפתני מאוד. אני כבר לא בטוח שנולאן מספיק מוכשר על מנת לגבות את השאפתנות הבלתי נגמרת שלו, שייתכן ורק עולה מסרט לסרט. סרט שאפתני שכושל זה משהו שאני מעריך, אבל לפרקים זה גם משהו שקשה לצפות בו. "אופנהיימר" בהחלט יכול להיות אירוע קולנועי גדול, אבל הוא גם יכול להיות כישלון מרהיב אך רדוד, שהצפייה בו על פני לא מעט דקות תתגלה כקשה יותר מאשר כמתגמלת.

לירון סיני

הסרט שאני הכי מצפה לו: ״להעיר את השד״ (Evil Dead Rise)

על פניו, זה אמור להיות סרט לחשוש ממנו, כי הוא עושה משהו מאתגר. סרטי ״מוות אכזרי״ (Evil Dead, נו) של שנות ה-80 ביססו לנו מהי אימה מדויקת, מצחיקה כשם שהיא מבעיתה, ואת סם ריימי כיוצר מקורי עם גישה פרועה ונהדרת שתמיד אשמח לצפות בכל דבר שהוא מעורב בו. כן, אפילו אם זה תוצר בינוני ביחס לעולם, וטוב ביחס לסרטי מארוול כמו "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף". למרות ההערכה והחיבה העצומה לסרטים המקוריים, ולסדרת ההמשך שהגיעה כמה עשורים לאחר מכן והמשיכה את אותו סגנון, אני מחזיקה בגישה שמותר לגעת בגדולה ולעשות לה עיבוד חדש או המשך. רק בבקשה, תעשו את זה באופן מכבד וטוב. הסיכון הוא ליפול על שחזורים חיוורים (כך סיפרו לי על "זיכרון גורלי"), פניות פרסה משונות (היי "שליחות קטלנית") וניסיונות לברוא את העולם מחדש שרק מייצרים געגוע למקוריות של, ובכן, המקור (באמת שניסיתי "מעורר השאול"). אז למה הפעם אפשר לצפות ולא לחשוש? כי זה כבר נעשה בעבר, והצליח בענק.

ב-2013 פדה אלוורז, שאחר כך ימשיך ויביים את "לא לנשום" המצמית לכיסא, עשה את הבלתי יעלה על הדעת. הוא לקח את אותו מבנה עלילתי של המקור, הוסיף לו מערכות יחסים עם כובד משקל בין הדמויות והפך את הטון על הראש. צפיתי בסרטו לראשונה רק בשנה שעברה, כמעט עשור מאז שיצא, והוא עדיין מחזיק, כמעט מכאיב לצפייה מכל הסיבות הנכונות, ומשכנע. "מוות אכזרי" החדש עשה משהו אחר לגמרי, רציני להחריד ואפקטיבי גם מבחינה אסתטית וגם מבחינה נרטיבית. כל זה, מבלי לזלזל או להעליב את חומרי המקור. וכעת, עשור נוסף לאחר מכן, בשלה השעה לגלגול נוסף. אני אופטימית כי הבמאי שגם חתום על התסריט הוא אחד, לי קרונין, שביים את "הבור באדמה". יש סרטים שאני שומרת קרוב ללב ובזמינות לצפייה חוזרת או משותפת. לא כי בהכרח ארצה לבקר אותם שוב בקרוב, לפעמים זה קשוח מדי, אלא בעיקר כדי לדעת שהם פה, כי הם הרשימו אותי או הזיזו בי משהו מספיק כדי להישאר. "הבור באדמה" הוא אחד מהם. מסרטי האימה שעוסקים במצב האנושי, ספציפית ביחסי הורים וילדים, באהבה עם וללא תנאים, דרך עדשה חכמה ומאיימת. אני מעזה לקוות שאותו יוצר יטפל בצורה משובחת גם בחומרים אהובים וקיימים.

חוששת: ״הפלאש״ (The Flash)

בואו נעשה את זה קצר וברור: אין דרך לצאת מזה יפה. אם הברק יהיה סרט גרוע, נוכל להצטער יחד, לתקוע עוד מסמר בניסיונות החוזרים של DC לייצר יקום קולנועי כי מארוול קיימים מולם, ולמלמל מתחת לשפם שידענו שזה יקרה. אבל אז יהיה גם קשה להבין למה הסרט קיים בכלל, עם הכאוס בסגנון ״50 גוונים של איבוד שליטה וניצול״ בכיכובו של עזרא מילר. עקבתי אחרי מהלך העניינים עד הכניסה של מילר למוסד שיקום או גמילה כזה או אחר, מתוך הסכמה עם ההפקה שזו הדרך לאפשר לסרט להמשיך צילומים ולצאת להפצה, בסופו של דבר. קשה לזכור את כל התקריות האלימות, אבל צצה בראש טענה של הורים של נערה שהיא פחות או יותר עברה שטיפת מוח ועברה להתגורר עם מילר, ואי אלו דייטים או מכרים או זרים וזרות שחטפו מכות, ושלל התנהלויות שנעות על הציר בין שכרות מביכה במקרה הטוב, ואלימות וניצול במקרה הרע.

ובכל הזמן הזה, שמרגיש כמו נצח, הסרט נמצא בהפקה, דוחה תאריכי יציאה, משלים צילומים, ומבטיח שיופץ. בינתיים ג'יימס גאן הובא כדי להרים את היקום הקולנועי שלא מתרומם, אבל ההתנהלות של מילר היא כמו דוק של לכלוך שקשה למחות. בטח כשלא היה כמעט שום סרט של DC בשנים האחרונות שהצליח להיות יותר מפחות או יותר בסדר. בנוסף, עם כל הכבוד לבמאי אנדרה מושטי, "זה: חלק 2" היה, ממרחק הזמן, פספוס רציני. והתסריטאית כריסטינה הודסון כתבה את הסרט האחרון של הארלי קווין, שהיה רק כמעט טוב מבחינת פיתוח דמויות, ובעיקר לקה בחסר בכל מה שקשור לחיבורים בסרט אנסמבל. שותפה לכתיבה, ג'ובי הארולד, אחראי על עומסים מבולגנים כמו "צבא המתים" ו"המלך ארתור". ונניח שהסרט יהיה טוב, באמת טוב. הטעם הרע כבר שם, ויהיה קשה לנער אותו עם בלגן מבפנים ובלגן מבחוץ שמתיש עוד לפני שראינו את הסרט עצמו.

אורון שמיר

הסרט שאני הכי מצפה לו: ״ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש״ (Spider-Man: Across the Spider-Verse)

לרוב אני מנצל את הפינה השנתית הזו כדי לחפש סרטים מקוריים ביבול ההוליוודי. להפתעתי אני גם מוצא כאלה ונאחז בהם, אבל השנה לא היה צריך לעבוד קשה מדי. לראייה, הרשימות של חבריי. שקלתי לרגע לבחור את ״בו מפחד״ של ארי אסטר או אפילו ״הם שיבטו את טיירון״ (They Cloned Tyrone) שנראה מגניב, אך ויתרתי בשמחה כדי לייצג את הצד המסחרי ביותר של הקיץ הקולנועי. כלומר, מסחרי אבל פחות ציני מאשר ״משימה בלתי אפשרית 7״ ״מהיר ועצבני 10״, או ״בת הים הקטנה״ (שיבוט מספר 20 של דיסני לקלאסיקות האנימציה של עצמם). הבחירה הייתה קלה על אף שמדובר בסרט המשך, בזכות רגשותיי העזים כלפי ״ספיידרמן: ממד העכביש״. הוא עדיין סרט הספיידרמן האהוב עליי (לא כולל משחקי פלייסטיישן), והמעמד שהוא צובר ימשיך לגדול לפחות עד שיגיע ההמשכון המצופה, בתחילת חודש יוני.

מאז 2018 ראיתי מספיק חיקויים ויזואליים של ״ממד העכביש״ כדי להתרשם שמדובר בסגנון אנימציה בפני עצמו. חלקם היו ״לא רעים בכלל״ (סליחה אבל הייתי חייב), אחרים ממש טובים כפי שהדגים ״החתול של שרק 2״. בכלל, השנה שעברה הייתה כל-כך משובחת מבחינת אנימציה שהפוקוס שלי נמשך אוטומטית לשם. ובין סרט שנראה כמו פארודיה עצמית של פיקסאר (״אלמנטלי״) עד שיוכח אחרת, לבין גלגול נוסף של ״צבי הנינג׳ה״ (שנראה די מגניב ומשונה למען האמת ולכן בחרתי בתמונה מהסרט בראש הפוסט), הייתי חייב לבחור בסרט שעצם המחשבה עליו גורמת לי לחשב את הימים עד בואו. בהנחה שמוציאים מהמשוואה סרט חדש של הייאו מיאזאקי שמובטח כבר הרבה מאוד זמן, ולכאורה יתממש הקיץ סוף כל סוף.

הטכנולוגיה אמנם התקדמה אבל ההכרזה על המשך הספיידר-וורס, שלא לומר על טרילוגיה שלמה, הגיעה רגע לפני היציאה לאקרנים של הסרט הבכור. מבחינתי זה אומר שיש מספיק אמונה ביוצרים, בהובלת המפיקים-תסריטאים פיל לורד וכריס מילר, שטרם נתנו לי סיבה אמיתית להטיל בהם ספק. הסרט החדש גם מגיע אחרי שביססנו רשמית שמולטיוורס זה נהדר, אלא אם מארוול עושים את זה, ולמזלנו מדובר בהפקת אנימציה של אולפני סוני. הקאסט המקורי חוזר, למעט חוסרים בולטים כמו ניקולס קייג׳, אבל התוספות בהחלט משמחות: אוסקר אייזק בתור ספיידרמן 2099 שיברדק את היקומים כולם, דניאל קאלויה בתור ספיידר-פאנק הבריטי, איסה ריי כספיידרוומן ועוד. הצד השלילי היחיד בעיניי בכל העסק הוא שכבר נודע כי זה בעצם סיפור אחד המפוצל לשניים, מה שאומר שהוא ייסגר רק בשנה הבאה עם ״מעבר לממד העכביש״. אם לחזור לחיוביות, זה בעצם אומר עוד ספיידרוורס.

הסרט שאני חושש מפניו: ״שומרי הגלקסיה: חלק 3״ (Guardians of the Galaxy Vol. 3)

זה לא באמת קיץ הוליוודי בלי עוד סרט של מארוול, שכמובן מזמן פורשים את מרכולתם לאורך השנה. לכן מעניין, ברמה אקדמית, לבדוק איזה סרט שלהם כן נבחר ליציאה קיצית לאקרנים. אבל האמת שהייתי צופה באחד שנבחר לחודש מאי בכל שלב בשנה, בהתחשב באהבתי לשני הפרקים הקודמים בעלילות ״שומרי הגלקסיה״. כן, גם השני, הוא נהדר בעיניי כמעט כמו הראשון, שנותר פסגת היצירה של האולפנים מבחינתי האישית. לרוב אני מחמיץ הפנים הקבוע של סריטה מול עוד תוצר שבלוני ומעייף לצפייה של מכונת דיסני/מארוול, שהצליחה להתיש אפילו את האדוקים שבמעריצים. לא כך כאשר מדובר בהרפתקאות החלל של סטאר לורד, גומורה, דרקס, גרוט ורוקט, על שלל הנספחים. צחקתי בקול והזלתי דמעות מול הקודמים בסדרה, כשם שנחרדתי חלקית לפגוש את השומרים בכל סרט מיותר עבורי ביקום של מארוול. אפילו מספיישל הכריסמס שהגיע ישירות אל דיסני+ הצלחתי להנות, על אף שאינו טוב במיוחד, פשוט כי כבר נקשרתי לדמויות. ההבטחה מהקדימונים היא לפרידה, אולי סופית מחלק מהן, מה שאומר אמוציות גבוהות. אז איפה כאן החשש?

כידוע, המיני-מותג המוזר הזה הוא בנם הממזר של דיסני/מארוול ושל ג׳יימס גאן, שהביא את האופי שלו אל תוך ההגבלות הלוחצות של ספינת האם בכלל וקפטן קווין פייגי בפרט. גאן תמיד יועד לסגור טרילוגיה אך הסרט הזה אמור היה לצאת מזמן, בשלב אחר של הסדרה, והתעכב ארוכות בשל סאגת פיטורי גאן מטעמי ״ביטול״ מגוחך. דיסני הודו בטעות, אחרי לחץ של כוכבי הקולנוע המגלמים את הדמויות, אבל גאן כבר ערק למתחרים. אחרי בימוי ״יחידת המתאבדים״ והשקת הסדרה ״פיסמייקר״, נבחר היוצר לעמוד בראש חטיבת גיבורי-העל של אולפני וורנר/די-סי קומיקס. בין לבין הוא חזר לבית העכבר כדי לכתוב ולביים את הפרק השלישי, לכאורה בתנאים שלו, אבל אין ספק שהפרויקט כבר הוכתם.
השליטה של פייגי רק מתהדקת מסרט לסרט ומה שקרוי ״השלב הרביעי״ הצחין עד השמיים. מספיק היה לראות כיצד אוטר כמו סם ריימי, שיודע או שניים על גיבורי-על, נלחם על המסך בצרכים של המגה-מותג לבין רצונותיו. גאן מצוי בעמדה עוד יותר בעייתית משום שהלב שלו כבר אצל באטמן וסופרמן. גם העובדה שסרטי ״שומרי הגלקסיה״ רק מתארכים (החדש יהיה כשעתיים וחצי) לא מבשרת טובות. אולי זה בגלל התחייבות חוזית לתקוע פנימה איזו עלילת משנה לא נחוצה שמטרתה להכין את הקהל לסרט אחר, כפי שהדגים היטב ״הפנתר השחור: וואקנדה לנצח״. נחכה ונראה, מה שבטוח הוא שאני אבכה – מהתרגשות או מהתרגזות.