אחרי שנתיים של הפסקה כפויה, הפוסט השנתי והמסורתי של סריטה חוזר. בכל שנה מאז 2012, כולנו מתכנסים מתישהו בחודש אפריל כדי לחגוג את בואה של עונת סרטי הקיץ, ההוליוודיים יותר ופחות, על ידי חלוקת ההיצע המסתמן לסרטים מעוררי ציפיות או חששות. התכוננו לכתוב אחד כזה לקראת אפריל 2020, אבל נגיף מסתורי דאז שיבש לא רק את התוכניות שלנו אלא גם את הסדר העולמי. בתקופה המקבילה דאשתקד נרשמה התאוששות אבל בהחלט לא הרגשנו בנוח להשיב את התחזית הקיצית שלנו, כאשר עולם הקולנוע היה שרוי עדיין בעננת אי ודאות כבדה. כעבור שנתיים, נראה שזה הזמן לשוב ולעשות זאת, בזהירות מהולה באופטימיות. לא רק אנחנו מרגישים כך, אם האזנתם או האזנתן למשל לפרק המיוחד של ״דה פילם קאסט״ (לשעבר סלאש-פילם קאסט), שהתניעו מחדש את המסורת הקיצית הוותיקה שלהם להמר על נתוני קופות הכרטיסים בארה״ב. התחושה הכללית היא שאמנם יהיה קיץ מאתגר מתמיד, מבחינת נסיונות לנבא מה יהיו שוברי הקופות של העונה החמה, אך באותה נשימה שבהחלט תהיה כזו. כפי שהוכיחו ״ספיידרמן: אין דרך הביתה״ ו״באטמן״ בחודשי החורף, הקהל מוכן ומעוניין לשוב אל האולמות אם ימצא סיבות.

זה גם המקום להגיד שאנחנו לא אנשי מדע ובטח שלא אפידמיולוגים שמכריעים מתי מגפות מתחילות או נגמרות, אז כמובן שלא נלעג למי שהחששות שלהם הן עדיין בריאותיות והציפיות שלהם נוגעות לצריכת סרטים בעיקר בבית. אבל רוחות האביב באוויר, כולל סוף השבוע המעולה של אמצע-סוף אפריל, יחד עם הידיעה על הסרת החובה לחבישת מסכות באולמות הקולנוע בישראל וסרטי הילדים של פורים ופסח. נדמה לנו שגם בישראל אפשר להביט אל אופק בו כולנו נתכנס מדי שבוע בבתי הקולנוע, לחגוג את סרטי האולפנים עתירי התקציב או את הניסיונות של חברות הפקה עצמאיות יותר לכונן להיט מפתיע. תמיד ייתכן שזה לא מה שיקרה, מכל סיבה שהיא: מלחמת עולם שלישית, פלישת חייזרים, שיבוש המולטיוורס, מצב האקלים, משהו אחר שטום קרוז לא יודע להתמודד עימו, או כל אירוע שכתוב לכם ולכן בכרטיס הבינגו ״אסונות 2022״. אבל בתקווה ובהנחה שהכל יהיה פחות או יותר בסדר, אנחנו מרגישים הכי בנוח מזה שנתיים להתרגש לקראת עונת סרטי הקיץ המתקרבת.

כיוון שלא עשינו זאת זמן רב, תזכורת לגבי הקונספט. אין לנו ממש כוונה לנבא נתוני שבירת קופות או לנסות להקיף את מלוא ההיצע הקולנועי המתהווה של החודשים מאי עד אוגוסט (ואולי קצת ספטמבר). סרטים של אירועים כמו פסטיבל קאן הם קטגוריה נפרדת מבחינתנו. הרעיון בפוסט הזה הוא לבחור שני סרטים בלבד לכל אחד מארבעתנו (אחד מאיתנו כופף את החוקים), כאלה שעונים פחות או יותר על ההגדרה הרחבה של סרט קיץ וגם מופצים במהלכו. הצמד האישי של כל כותב/ת מורכב מהסרט הכי מצופה ומזה שיש בו אלמנט של ציפיה מהולה בחשש. כיוון שזה יוצא רק שמונה סרטים בסך הכל, מתוך עשרות שצפויים לצאת, ננסה לאזכר כמה וכמה אחרים בטקסטים האישיים ובכל קטגוריה. זה גם אומר שאם סרט מסויים לא מעורר בנו התרגשות או דאגה, כנראה שלא תמצאו אותו בהמשך וסליחה מראש מטום קרוז ומעריציו או מעריצותיו. הנה כל מה שכן הזיז אצלנו משהו בלב, כולל סרטים שחיכו שנה ושנתיים לפחות להפצתם ואולי היו מופעים בפוסטים קודמים, ביקום המקביל בו לא התרחשה מגפה. בתמונה בראש הפוסט: אילוסטרציה של חברי סריטה פוסעים בציפיה וחשש אל האולימפוס של ״תור: אהבה ורעם״.

כל הפוסטים הקודמים, לרענון נוסף:
מתכוננים לקיץ 2012
מתכוננים לקיץ 2013
מתכוננים לקיץ 2014
מתכוננים לקיץ 2015
מתכוננים לקיץ 2016
מתכוננים לקיץ 2017
מתכוננים לקיץ 2018
מתכוננים לקיץ 2019

סריטה מתכוננים לקיץ: ציפיות וחששות

אור סיגולי

הסרט שאני הכי מצפה לו: Marcel the Shell with Shoes On (אין שם עברי רשמי עדיין)

בקבוצת ווטאסאפ חברית בה אני נמצא מישהו שיתף את הטריילר לסרט הזה, וכתב שזה מרגיש כמו פארודיה על סרטי A24. כמי שנמנע מטריילרים כעיקרון לא מיהרתי ללחוץ על הקישור, ועשיתי זאת רק כחלק מהתחקיר לפוסט הזה שאתם קוראים כעת. האמת היא שאפילו לא צפיתי בו עד הסוף, כי אחרי איזה דקה כבר התחלתי לבכות והבנתי שאני בפנים. כמה שניות בודדות ממנו זה כל מה שהייתי צריך כדי להבין שאין משהו שאני רוצה לראות דחוף יותר מאשר הסרט עם השם המושלם "מרסל הקונכייה עם הנעליים".

זהו סרט הביכורים של דין פליישר-קאמפ, המבוסס על שלושה סרטי סטופ-מושן קצרים שלו מתחילת העשור הקודם. הוא גם כתב (יחד עם אליזבת הולם, ניק פיילי והשחקנית ג'ני סלייט שגם מדובבת את מרסל), תרם מקולו, הפיק וערך, שזה כבר מרשים. אז לצערי אני לא יכול להסגיר יותר מדי על העלילה, כי אני בעצמי משתדל לדעת כמה שפחות, אבל זה נראה כמו הסרטים האלו שלא רק עשויים מדהים אלא גם מלאים ברגש ואהבה. הסיכון היחיד שהוא יהיה קצת מתנחמד ומתחנף מדי, אבל אקח אותו. מבחינתי זה הקיץ של מרסל.

הסרט שאני הכי חושש מפניו: ״לא״ (NOPE)

להגנתי אומר שיש אלמנט של מחמאה בלהציב סרט בעמדת ה"חושש", כי זה אומר שיש ציפיות ורצון גדול להתלהב מסרט, אבל משהו מרחף מלמעלה, מזהיר מפני כאב לב. בגדול, בכל אספקט שאפשר לחשוב עליו, אין שום סיבה ש"לא" לא יהיה אחד הסרטים הכי טובים לא רק של הקיץ, אלא גם של 2022 כולה. סרט אימה מאת ג'ורדן פיל עם קאסט חלומי זה משהו שאני תמיד שמח לשמוע עליו. הבעיה היא הציפיות. או יותר נכון "תברח".

בשלב זה, אפשר בקלות להגדיר את סרט הביכורים של ג'ורדן פיל כאחד הסרטים החשובים והמשפיעים של ימינו. אמנם קולנוע אימה עם אג'נדה פוליטית-חברתית הוא משהו שקיים בערך מאז המצאת הז'אנר, אבל הבמאי-תסריטאי הצליח להפיח בזה חיים חדשים, להביא ביציאה מופלאה, מעוררת מחשבה, שגם מלחיצה וגם מהנה בלי שאחד יבוא על חשבון השני. כמות הסרטים שנעשתה בהשראת, או בחיקוי, הסרט שהביא לפיל אוסקר על תסריט היא מטורפת, אבל אף אחד לא התקרב אליו. וכן, אני מכניס בפנים גם את "אנחנו". סרטו השני של פיל לא היה סרט רע, אלא פשוט קצת נחיתה מהקודם. משהו מן הרעננות והברק של "תברח" קצת נעלם. ככזה, היציאה השלישית מעוררת בי חשש קל. אף אחד לא מקווה שאני טועה יותר ממני.

עופר ליברגל

הסרט שאני הכי מצפה לו: Men (אין עדיין שם עברי רשמי)

האמת היא שאני לא ממש מצפה לקיץ בתור עונה קולנועית כרגע. בין היתר בגלל שרוב מה שנחשב לסרט קיץ טיפוסי בימינו הוא סרט המשך או התנעה מחדש של מותג מוכר. ברוב השנים בהם השתתפתי בפוסט הזה, חיפשתי משהו מקורי שיהיה גם בתחום סרטי הז'אנר ושוברי הקופות, אבל אני יודע שלרוב סרטי השנה שלי יבואו ממקום אחר. בקצרה, אני רוצה משהו כמו "הכול בכל מקום בבת אחת" או "משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק" – ואת שניהם כבר קיבלתי לפני הקיץ. אף כי נראה שאף אחד מהם לא יהיה סרט השנה שלי בסיום (הראשון כן עשוי להיות בעשירייה), אני לגמרי בסדר אם אף סרט קיץ לא יעקוף אותם בחיבה שלי. זה אפילו לא בהכרח יהיה קיץ רע. בכל מקרה, מבין יתר הסרטים שצפויים לצאת, הקו בין מצפה לחושש הוא מאוד דק ורוב הסרטים ששקלתי, כולל אלו שבחרתי בסוף, יכולים להתאים לשתי הקטגוריות.

בכל זאת, Men או "גברים" אם לתרגם לפני ההפצה, הוא מועמד פוטנציאלי לקטגוריה של סרט קיץ כמו שאני רוצה. משמע: 1. לא מבוסס על מותג קיים. למעשה, דומה כי יש ערפול סביב פרטי עלילה למרות שהטריילר לא מקמץ בפרטים. 2. סרט ז'אנר שלא מתבייש בהיותו סרט ז'אנר, אבל גם לא מזלזל באינטיגנציה של הצופים על מנת להיות מבדר. הסעיף השני קשור לבמאי הסרט, אלכס גרלנד. יש לא מעט אנשים שאוהבים את שני סרטיו הקודמים, "אקס מכינה" ו"העולם שאחרי: הכחדה" יותר ממני, אבל אין ספק כי הוא בהחלט מנסה ומצליח לעשות סרטים המקפידים על שני הכללים הראשונים שלי. הוא עושה זאת בצורה מוצלחת, בסרטים שהוא מביים בעצמו אף יותר מהסרטים בהם היה תסריטאי בלבד.

דומה כי בסרט החדש הוא פונה פחות למד"ב ויותר לאימה גותית, אבל לא מקמץ בשפה חזותית, פיתולי עלילה או עומק פסיכולוגי. העלילה עוסקת באישה שיוצאת לחופשה באחוזה בריטית, זמן לא רב אחרי המוות של בן זוגה. בתפקיד הראשי מככבת ג'סי באקלי, שחקנית שהליהוק שלה כרגע הוא חותמת איכות. הטריילר הזכיר לי שילוב בין "הבאבאדוק", "כלבי הקש" ו"איש הקש", למרות שהוא לא ממש נראה כמו אף אחד מהם. הסיבה היחידה מבחינתי לחשוש לשים אותו בעמודת המצופים היא שדומה כי אין לו עדיין שם עברי (תאריך היציאה בארץ טנטטיבי ועומד כרגע על ה-26.5 שזה שבוע אחרי ארה״ב). אבל חברת A24 כבר מראה יותר נוכחות על המסכים בארץ ואני מניח שהבחירה שלה בתחילת הפצה עולמית בחודש מאי משייכת את הסרט לעונת הקיץ הקולנועית.

הסרטים שאני חושש מפניהם:
״דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף״ (Doctor Strange in the Multiverse of Madness) + ״תור: אהבה ורעם״ (Thor: Love and Thunder)

במידה רבה, עונות הקיץ בשנים האחרונות נתונות בשליטה כמעט מוחלטת של חברת דיסני, בדגש על סרטי מארוול. עקרונית זו רמאות לבחור בשני סרטים שלהם, אבל האם באמת כבר ניתן לנתק את הסרטים השונים של היקום הקולנועי זה מזה, או מסדרות הטלוויזיה שבאופן רשמי עדיין לא זמינות באופו חוקי בישראל (וזה ישתנה במהלך הקיץ). בכל מקרה, שני הפרויקטים שלהם לקיץ הזה מסקרנים מספיק עד לדרגה כי שקלתי לשים כל אחד מהם דווקא בקטגוריות המצופה, אך בחרתי להשאיר אותם קשורים זה בזה.

"דוקטור סטריינג' במימדי הטירוף" הוא הסרט שדומה כי מספר סרטים וסדרות של מארוול הובילו למה שהוא יצטרך לפתור: איך בדיוק נראה המולטיוורס גרסת מארוול, דבר שפותח שער לחגיגה חזותית שתוציא את האולפן מאיזור הנוחות שלו, ואולי גם תגרום לבנדיקט קאמברבץ' להסתמך פחות על מספר מניירות אפקטיביות ולהפגין מנעד, שבסרטים אחרים לאחרונה הוא הזכיר שיש לו. את הסרט מביים סאם ריימי שהוכיח בעבר כי הוא יכול ליצור סרטי אימה בעלי טון אישי והומור וגם לייצר סרטי גיבורי על טיפוסיים שהאולפנים אוהבים. איפה החשש? הרבה במאים בעלי מגע אישי עבדו במארוול, מעטים הצליחו לבטא אותו בצורה יעילה. הצורך להכיל את עלילות הסרטים הקודמים ובעיקר את מה שקרה ב"ספיידרמן: אין דרך הביתה", עלול לגרום לכך שהסרט יאכזב את הקהל שיבוא לסרט שטריילר שלו נעל את הלהיט הקופתי הגדול של התקופה. או להבדיל, לגרום לכך כי הטון של הסרט שונה בתהליך על מנת להיות פחות מיוחד ואפל ויותר המשך לסרט הקודם, וכך התוצאה תיפול בין הכיסאות.

איזה במאי כן הצליח להכיס את החותם האישי שלו לסרטי ה-MCU? טאיקה וואיטיטיי, שההומור הניו-זילנדי שלו הפך את "ת'ור: ראגנארוק" לשונה משני הסרטים הקודמים של ת'ור. דומה כי הוא פתר את הדמות של ת'ור גם עבור יתר סרטי היקום, ובהכללה היה אחד מן הסרטים המהנים מבין סרטי מארוול, ולפחות עבורי הרגיש רוב הזמן גם כמו סרט של וואיטיטי. הסרט החדש יוצא מנקודת מוצא שיכולה לקחת את הסיפור למקומות חדשים, אבל הטריילר מעלה חששות הפוכים: למרות כמות הבדיחות, הוא נראה כמו שילוב בין הסרט השלישי לחזרה לעולמות של הסרטים הראשונים של ת'ור, שהם פחות כוס התה שלי (למרות שאור הגן יפה על הסרט הראשון). ממש לא בטוח שהם פיענחו מה לעשות עם נטלי פורטמן, ואחת מן הבחירות המוזיקליות הכי נדושות שיש עבור הטריילר מעלה רושם כי משהו פחות יצירתי הפעם, מה שגם שאלמנט ההפתעה והחידוש לא יכו פעמיים, בסרט הרביעי של אל הרעם.

לירון סיני

הסרט שאני הכי מצפה לו: ״עולם היורה: עולם חדש״ (Jurassic World: Dominion)

זה לא סוד שחשבון הטוויטר של סם ניל הוא אחד ממקורות החדווה המנחמים והמשמחים ביותר שיש. גיליתי אותו בין הסגרים, כשהשחקן העלה – לצד הציוצים הרגילים שלו שמתעדים את חזיר הבר והמחמד, התרנגולות שהציל, הברווזים שבאים לאגם, התוכים שמתיישבים לו על הראש ושאר החיות בחווה הענקית בה הוא חי (ויש גם יקב לצדה, כי למה לא) – גם מגוון סרטים קצרים ומבדרים עם חברים מוכרים. דיאלוג באמבטיה בינו לבין הוגו וויבינג (כל אחד באמבטיה שלו, הם שמרו על הריחוק והבריאות, לא לדאוג), שכונה בחיבה "דאס באט" כסיבוב פארודי על "דאס בוט", קטעים של ניל שר לנו שירים כדי שנתעודד, ועוד מכל הבא ליד ולראש היצירתי ומלא ההומור והמודעות העצמית, ממשיכים להיות מחוללי חיוכים כמעט כל יום.

זה גם לא סוד ששני סרטי ההמשך של "פארק היורה" מהעשור הקודם, המכונים ״עולם היורה״ ו״נפילת הממלכה״, לא היו מופת קולנועי גדול. הם אמנם הצליחו קופתית מספיק כדי לאפשר את קיומו של הסרט השלישי, או יותר נכון השישי, אבל אני מודה שהסקירה המזועזעת של אור הצליחה להרחיק אותי מהסרט החמישי. את הרביעי ראיתי בבית, ספק בוהה ספק תוהה האם כריס פראט מצליח לשכנע אותי כאן, או שיותר אכפת לי מהדינוזאורים בעצם. כולל ההיבריד העצבני, או היברידית, או גם וגם כי באמת שזה מטושטש, שרוצה לחסל את כל מה שנקלע לדרכו. למעשה, בכל פעם שאני מנסה להיזכר במשהו מעניין מהסרט, מתברר שזה בעצם קטע מ"פרא", סרט אקשן לא קשור, בהובלת דוויין ג'ונסון וחיות שהונדסו גנטית באופן לא הגיוני אבל מבדר להפליא.

אז למה יש לצפות מהסרט השישי במספר, שמחזיר לכיסא הבמאי את קולין טרברו, שגם כתב את התסריט ופיתח את הסיפור יחד עם אמילי קרמייקל ודרק קונלי? שהוא יהיה בידור מחולל חיוכים. הסיבה היא, שבאופן מכוון או לא, אותו חשבון של ניל בונה ציפיות בדמות סרטונים שהוא משתף בהם הוא מנגן ושר דואטים ליד הפסנתר, מתבדח, או סתם נהנה עם אחד, ג'ף גולדבלום. ומדי פעם הבליחו גם תמונות שלהם יחד עם לורה דרן. שלושת הדוקטורים מהסרטים המקוריים, עם הכריזמה שלא עומעמה בחלוף השנים במאום, הולכים לחזור למסך בסרט הזה. ואולי זה תמים, אולי זה החסך היחסי בצפייה בספקטקלים על מסך ענק (עם כל הכבוד לספיידרמן ומטריקס), ואולי זו הכי הסתפקות במועט שהצהרתי עליה לגבי סרט אי פעם – אבל עצם הנוכחות שלהם, בתקווה בתפקידים שיקבלו מספיק זמן מסך, משמחת אותי מלכתחילה, ולא כל כך משנה לי בשלב זה העלילה. הם פשוט החזירו בבת אחת את הרצון לצפות בעוד סרט של ״פארק היורה״. רק צריך שהיחס לדינוזאורים לא יהיה מחריד, ושיהיה ברור לכולם שהשלישייה הזו יחד היא האירוע המרכזי לשמו נתכנס, ויהיה טוב. אולי.

הסרט שאני הכי חוששת מפניו: ״בלק-פון״ (The Black Phone)

יכולתי בקלות להדהד את החששות או הציפיות של אור ועופר בכל הקשור לסרטי מארוול המתקרבים, לגבי ״Men״ וגם ״NOPE״. כולם אמורים להיות אהובים עליי על הנייר, אבל יש בהם לא מעט דברים שעלולים להשתבש. הם מסתכנים בשחיקה של נושאים שכבר ראינו יותר מדי פעמים וקושי להיכנס לנעליים גדולות של סרטים שקדמו להם, או סתם להעז לדבר על מולטיוורס אחרי סרט מסוים שכבר עשה את זה באופן שאי אפשר להשתוות לו השנה. בחרתי לעומתם בטלפון השחור, כי גם הוא כולל מתכון שאני אמורה לאהוב ברמה של ריקוד וודו קטן, אבל באותה נשימה הכל בו יכול להשתבש. מאוד.

מדובר בסרט אימה מבוסס על סיפור קצר באותו שם מאת ג'ו היל, שהוא גם הבן של סטיבן קינג וגם יוצר מוערך בפני עצמו כבר די והותר שנים. את התסריט כתבו סי רוברט קרג'יל וסקוט דריקסון, כשדריקסון גם יביים, ואית'ן הוק ישחק בין היתר לצד ג'רמי דייוויס (לנצח דניאל מהסדרה "אבודים" עבורי, אפילו שהוא עשה אי אלו דברים אחרים) וג'יימס רנסון. העלילה בגדול מספרת על ילד שנחטף ומקבל שיחות טלפון מקורבנות מתים של אותו חוטף. זה נשמע קצת תמוה, אבל גם מזכיר את התמהיל העל-טבעי עם מתח ריאליסטי של הצלחת אימה קודמת של אותם במאי ותסריטאי – "רוח זדונית". גם הוא הציג את אית'ן הוק, כסופר סיפורי פשע אמיתי שמסתבך כשהוא מוצא קלטות וידאו מחרידות בבית בו הוא בוחר לגור עם המשפחה שלו, כדי לחקור את הזוועות שהתרחשו שם. הסרט הניב סרט המשך שדריקסון לא ביים, וכמה שנים אחר כך הוא וקרג'יל קיבלו לידיהם את אחד מסרטי מארוול החביבים עליי, "דוקטור סטריינג'".

באשר לג'ו היל, קראתי רומן אחד בינוני אך סביר שלו, "קופסה בצורת לב", אבל גם קומיקס מהטובים שקראתי אי פעם. הוא זכה לעיבוד נטפליקסי בשם "המפתחות של משפחת לוק", שערך לו התאמה לקהל צעיר יותר מהקומיקס, שמצליח להיות בעל לב ענק, לעסוק במשפחה, התבגרות, אהבה ואובדן וגם להציג מרכיבים של פנטזיה ואימה באופן מרענן, מלחיץ ומטלטל. באמת שמדובר ביצירה שמצליחה לרגש כשם שהיא מצליחה להבהיל, ותואמת את ההגדרה של היל לאימה שאני כה אוהבת כ"אמפתיה קיצונית". ואית'ן הוק, הוא בוחר בין אם בעצמו או בעצת סוכן או סוכנת עם טעם מגוון, בסרטים וסדרות ז'אנריים מעולים.

אז מה כבר יכול להשתבש כאן? הכל. לצערי לא מחובבי "רוח זדונית". הסרט התיש אותי בזמנו, הרגיש לי מודבק, מאולץ מעט ועם דמות ראשית בלתי נסבלת בבחירות המטופשות שהיא עושה, ולא הצלחתי לא לפחד באמת ולא לדאוג באמת או להזדעזע. יכול להיות שמגיעה לסרט צפייה שנייה, אבל עד כה לא הצלחתי להביא את עצמי אליה וגם לא לצפות בסרט ההמשך. וג'ו היל, הוא אולי יודע לספק חומרי מקור מצוינים, אבל העיבוד של נטפליקס ל"המפתחות" היה כל כך ילדותי, פשטני ושטוח שלא ניתן לצלוח אותו בהשוואה לקומיקס. ואם התסריט לא יהיה טוב דיו, אית'ן הוק לא יציל אותו. אין שום דרך לדעת איך הסרט הזה עומד להיות, אבל אחזיק אצבעות שאתבדה.

אורון שמיר

הסרט שאני הכי מצפה לו: ״רכבת הקליע״ (Bullet Train)

שנתיים בלי קיץ קולנועי אמיתי הן הרבה זמן להרהר בדברים, לשקול לשנות את הדרכים, לחשוב על איך שנהגתי עד כה בפוסט המשותף הזה. או פשוט להמשיך בקו הרגיל שלי – שעמום מוחלט מכל אזכור של סרט מספר כלשהו במותג שהיה מעייף עוד בסרט הראשון, והתרגשות אמיתית או מאולצת מכל מה שנודף ממנו ריח קל שבקלים של מקוריות. זה אומר שממש לא מעניין אותי מה מארוול מבשלים, איך תיגמר סאגת הדינוזאורים שנמשכת כבר חמישה סרטים יותר מדי, או מה עבר על מאווריק אם ככה קראו לדמות של טום קרוז, מאז מאורעות ״אהבה בשחקים״. הציפיות שלי מוכוונות אל פסטיבל קאן בסוף מאי ואחריו אל הפסטיבלים הישראליים, גם אם לא אבקר בהם פיזית. מבין הסרטים האחרים אני מזדהה מאוד עם הרצון של חבריי לבלוג לבחור בסרטים של חברת A24 המאכזבת לעתים נדירות בלבד, וכמובן כוסס ציפורניים לקראת ״נופ״ של ג׳ורדן פיל. אך מכיוון שאני גם מבין ומזדהה עם החשש שהביע אור מאותו סרט, הלכתי על כיוון אחר.

סרטי פעולה, בדגש על תקציב בינוני עד גבוה, הם אחד הז׳אנרים הכי נפסדים בעיניי מעידן חוסר המקוריות ושלטון הקניין הרוחני (אחד האוקסימורונים החביבים עליי). אלה הסרטים שאני הכי צמא להם והכי מתאכזב מהם בכל שנה נתונה, וקיץ 2022 סיפק לי שתי אופציות. האחד הוא ״מטווח אפס״ (One Shot) שיגיע ארצה בחודש יוני, אבל כבר זמין מזמן בארה״ב (והוא מכיל סקוט אדקינס וקונספט של שוט כאילו-רציף). השני הוא ״רכבת הקליע״, שאמנם מבוסס על ספר (יפני) אבל זה לא בדיוק ה-IP שדיברתי עליו קודם. ממש לא הייתי בעניין שלו לפני שצפיתי בטריילר, שהבטיח טון קצת קומי אבל גם יחסית מושקע מבחינת קולנוע. כן, עד ככה הסטנדרטים שלי נמוכים, ועדיין אני מתאכזב כמעט כל פעם – אבל לא מספיק לקוות.

גם הרעיון הפשוט נשמע מבטיח, עם בראד פיט שהמפעילה שלו (סנדרה בולוק) שולחת אותו לג׳וב של השבת מזוודה מרכבת מהירה ביפן, רכבת בה הוא נתקל בעוד מחסלים להשכרה עם משימה דומה. יתר הקאסט מורכב מאנשים שאצפה בכל דבר שאני מחבב ולמעלה מכך (בריאן טיירי הנרי, זאזי ביטס, מייקל שאנון, הירויוקי סאנדה) וכאלה שדעתי עליהם לא שלילית עדיין (אהרון טיילור-ג׳ונסון, לוגן לרמן, ג׳ואי קינג, באד באני, אנדרו קוג׳י). סימן שאלה הוא דייויד ליץ׳, איש הפעלולים (והכפיל של בראד פיט) שהפך לבמאי עם ״ג׳ון וויק״ והמשיך משם אל ״פצצה אטומית״, ״דדפול 2״ ו״מהיר ועצבני: הובס ושואו״. אני מקווה ומאמין שזו תהיה קפיצת המדרגה המיוחלת שלו או לפחות עליית מדרגה ביחסינו.

הסרט שאני חושש מפניו: ״שנות-אור״ (Lightyear)

השנתיים הראשונות של המגפה היו תקופה מסריחה במיוחד עבור פיקסאר, חטיבת האנימציה האוטונומית השוכנת בתוך תאגיד דיסני הרבה יותר זמן ממה שהיא אולפן עצמאי. זה התחיל עם חיסול סיכויי ההצלחה של ״קדימה״, שאני מאוד אוהב ואטען בפני כל מי שיחפוץ כי מדובר ביצירה לא מוערכת דיה. שאר הסרטים המתוכננים נדחו ולבסוף הופצו שלושתם, לפחות בארה״ב, בשירות הסטרימינג דיסני+ והם: ״נשמה״, ״לוקה״ ו״אדומה אש״. זה אומר שלא נתנו להם סיכוי להתחרות בקופות הכרטיסים ולהמשיך את ההצלחות של האולפן שבתוך האולפן, למורת רוחם של אנשי פיקסאר. זה גם הוביל, לעניות דעתי, לביקורות מעורבות יחסית לכל ארבעת הסרטים שהזכרתי במקום להתעלפויות הקולקטיביות שאנחנו רגילים לשמוע בהקשר של פיקסאר. בישראל זה אולי לא הורגש כי הסרטים כן הגיעו לקולנוע, ובעיניי ״אדומה אש״ הוא כן חזרה לגדוּלה של האנימטורים המוכשרים בתבל, אבל כל-כך מוזר לי שהסרט הראשון של פיקסאר שאראה באולם אחרי יותר משנתיים הוא ״שנות-אור״.

מה זה ״שנות-אור״ בעצם? עוד סרט ״צעצוע של סיפור״ שהמשיכו לפרק רביעי וחביב אך מיותר ועכשיו חומדים את החמישי? לא בדיוק. זהו לא סיפורו של באז שנות-אור הצעצוע, אלה האסטרונאוט האנושי על פיו נוצרה הדמות. בעולם של הסרט, לפחות, זה לא דוקומנטרי על באז אלדרין. לכן הוא נראה מעט אחרת, אבל עדיין כמו דמות של פיקסאר, וגם נשמע כמו כריס אוונס ולא כמו טים אלן (שדיסני די מתה להיפרד ממנו בגלל דעותיו שאינן קשורות לקולנוע). איך היו נראים חייו של באז האיש ולא הצעצוע? מלאים בהרפתקאות חלל, סיידקיק חתול-רובוט ולחימה בגזעים חייזריים-רובוטיים להצלת ציביליזציות בין-כוכביות. בקיצור, יש פה כל-כך הרבה סיבות לדאגה עד שקשה לדעת מאיפה להתחיל.

אולי מהחליבה הצינית במבט ראשון של מותג הדגל השחוק ביותר של פיקסאר. אולי מהטאטוא האלגנטי-למחצה של אלן החוצה והחלפתו בשם לוהט ורלוונטי. אולי בכלל מהגנריות ששטפה את כל הקדימונים עד כה, באופן שיקשה להצדיק יצירתית את הפרויקט בהובלת אנגוס מקליין (במאי-שותף ל״מוצאים את דורי״ ושל ״Burn-E״ הקצר המבריק). אבל חלילה מלשפוט סרט לפי הטריילר שלו, וזה לא שאני מת מציפייה לקראת שאר סרטי האנימציה הקיציים, ״המיניונים: עלייתו של גרו״ שנראה עוד יותר כמו קאש-גראב, או ״ליגת סופר-פטס״, למרות קיאנו ריבס בתור באטמן. פיקסאר חוזרים לקולנוע ויש להם את כל הסיבות לפשל, אבל נקווה שבכל זאת יצליחו. זו לא תהיה הפעם הראשונה.