"עיניה התכולות", סקירת נטפליקס

אל קו הסיום של 2022 הגיעו שני סרטים אמריקאים שעוסקים בחקירת רצח מפותלת, וחיכו שנטפליקס תחשוף אותם באופן רשמי לעולם. משניהם, מאוד ברור מי קיבל את היחס המועדף.
זו לא רק כמות הכסף העצומה שהשקיעה חברת הסטרימינג ב"רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית", אלא גם הציפייה הרבה שהובילה אליו אחרי הצלחת הסרט הקודם של ריאן ג'ונסון, הדיבור על סיכוייו בעונת הפרסים, והתגובות הנלהבות שקיבל מפסטיבל טורונטו, אלו שהביאו לו את המקום השני בפרס חביב הקהל שם (המקום הראשון היה של "הפייבלמנים"). מיותר לציין שהבחירה השתלמה. נראה שכל אחד מלבד כותב שורות אלו שמח שמחה גדולה ב"תעלומה יוונית", האוסקר כנראה יישר קו, והוא ממשיך להופיע ברשימות הנצפים ביותר של נטפליקס. זאת לעומת חקירת הרצח השנייה, שהגיע ימים ספורים לאחר מכן, אבל לה לא נפרש אף שטיח אדום.

זהו "עיניה התכולות" (The Pale Blue Eye), סיפור תעלומת רצח שמתרחש ב-1830, מבוסס על ספרו של לואיס באיארד. את מלאכת העיבוד והבימוי לקח סקוט קופר, שחקן שהפך לבמאי ב-2009 עם "לב לא שפוי", שזכור בעיקר כזה שהעניק לג'ף ברידג'ס את פרס האוסקר. ואם יורשה לי לגלוש רגע לטריוויה בהקשר הזה: "לב לא שפוי" היה הסרט האחרון שזכה בפרס השחקן הראשי ללא מועמדות לפרס הסרט. רציתי לחלוק.
לאחר הצלחת "לב לא שפוי" קופר קיבל את הקרדיט שהיה צריך מתעשיית הסרטים, ואז התגלתה האמת – הוא אולי מיומן בהדרכת שחקנים והעמדת מצלמה, אבל בסופו של דברים התוצרים שלו לא עוברים את סף הבינוני. כך זה היה עם "אחים בדם" מ-2013, שם גם החל לעבוד עם כריסטיאן בייל, שהיה סרט עם כמה חוזקות אבל משהו לא היה מחוזק כמו שצריך; "חוקי הפשע" שקיבל חותמת של אכזבה; ו"אויבים", שהיה אמור להיות מערבון אפי על נשמתה של אמריקה, אבל התברר כמסורבל ומקרטע. סרטו הבא היה מצומצם יותר והשתייך לעולם הז'אנר, "קרניים" שמו, עליו מצאתי לנכון לוותר אבל אם להאמין ללירון (וכמו תמיד אין סיבה שלא) גם זה לא היה משהו שמצדיק יותר מדי תשומת לב.
עם "עיניה התכולות", בגיבוי הכסף של נטפליקס, קופר חזר אל הטריטוריות של "אויבים" – הפקה היסטורית מורכבת בכיכובו של כריסטיאן בייל, שעוסקת באלימות ונקמה, כזו המשחירה את נופיה המרהיבים של ארצות הברית הצעירה.

בייל מגלם את אוגוסטוס לנדור, בלש לשעבר, שמתבקש לסור אל בית הספר לקצינים בווסט פוינט הניו יורקית, על מנת לעזור בפיענוח מקרה מעורר חלחלה – אחד הצוערים במקום נמצא תלוי על עץ לא רחוק מהמעונות, נמצא והובא למרפאה של המקום, אך בבוקר התגלה שחזו נפתח וליבו נעקר משם מבלי שאיש יידע מי האחראי לכך ולמה. לנדור מתחיל בחקירתו, ולעזרה פונה לאחד הצוערים הצעירים, בחור משונה למדי עם נפש אומנותית, א.א. פו, או אדגר אלן פו, בשמו המלא. כך מערבב "עיניה התכולות" בין היסטוריה ובדיון. לוקח אדם אמיתי, אחד המשוררים החשובים של השפה האנגלית, והופך אותו לגיבור של מעשייה ממוצאת. זהו אלמנט טרנדי שאתנו כבר כמה שנים, מ"אברהם לינקולן: צייד הערפדים", דרך שרון טייט ב"היו זמנים בהוליווד", או השימוש בכל אבותיה המייסדים של ארה"ב בסרט האקשן המונפש "אמריקה: הסרט" (תוכלו למצוא אותו בנטפליקס, אם חשקה נפשכם לשמוע את צ'נינג טייטום מדובב את ג'ורג' וושינגטון).
החקירה של לנדור, שעל חייו האישיים אנחנו יודעים מעט מאוד להוציא את היעלמותה של בתו ומותה של אשתו, חושפת עדויות לעבודת אלילים וכישוף שחור, שכנראה מגיעים מתוך בסיס ההדרכה, ואולי עוד נוספים ימצאו את מותם עד שיתגלה מי עומד מאחורי העניין. יש טוויסט בסוף.

בייל, פעם שנייה ברציפות בתפקיד איש המנסה לפתור רצח אחרי "אמסטרדם", הוא גם אחד המפיקים של הסרט הזה, שמתהדר בכמות כישרונות אדירה. הצילום הוא של מסאנובו טקאינאגי ("שטח פראי", "ספוטלייט", "לוחם"), המוזיקה היא של לא אחר מאשר הווארד שור ("שר הטבעות", "הוגו" ורוב סרטיו של דיויד קרוננברג, אם למנות אחוז מזערי מעבודותיו), על העריכה חתום דילן טיכנור ("זה ייגמר בדם", "הר ברוקבק", "ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי רוברט פורד הפחדן"), והעיצוב האומנותי הוא של סטפניה סליה (משתפת הפעולה הקבועה של פאולו סורנטינו).
גם בגזרת השחקנים יש הרבה ממה להתרגש. את בייל מגבים שחקני אופי גדולים כמו טובי ג'ונס, ג'יליאן אנדרסון, שרלוט גינסבורג, טימותי ספול ואפילו רוברט דובאל בתפקיד קטן; כמו גם שמות עולים ביניהם הארי לוטי (השחקן הראשי בסדרה "תעשייה"), לוסי בויטון ("רפסודיה בוהמית") ופרד הצ'ינגר (כנראה רכש אהוב במיוחד של נטפליקס, אחרי "האישה בחלון" וטרילוגיית "רחוב הפחד").
העבודה של רשימת השמות המאוד מרשימה הזו שמניתי כעת, היא מבחינתי סיבה מצוינת לתת לסקוט קופר תואר של אוטר, כלומר במאי שיש לו שליטה מוחלטת על היצירה והחזון שלו הוא הקובע. אין דרך אחרת להסתכל על זה – הרי לא הגיוני איך כל כך הרבה אנשים בעלי ניסיון ומיומנות התקבצו יחד, והצליחו להוציא תוצר כל כך לא מסעיר וכל כך שגרתי. אין ספק שהתפיסה האומנותית של קופר היא זו שהובילה את "עיניה התכולות". טביעת האצבע המשמימה שלו פשוט נמצאת בכל מקום.

אסייג ואומר ש"עיניה התכולות" לא נופל לקטגורית הסרט הגרוע. הוא אמנם ארוך מדי, אבל במנותק מהשמות המרכיבים אותו הוא דרמת מתח סבירה לחלוטין שכל האלמנטים בה מניחים את הדעת, והאמת היא שהטוויסט שלו התחבב עלי. באותה הנשימה, זה סרט נטול אישיות באופן שמרגיש כמעט מכוון, חסר השראה באופנים מרהיבים, ובוודאי לא ייזכר בפילמוגרפיה של אף אחד מהמעורבים בו, כמו גם בתודעתם של אלו שצפו בו. אי אפשר שלא להיזכר בערגה בחקירת רצח גותית ואפלה אחרת על אמריקה של סוף המאה ה-19, "סליפי הולו", שגם סימנה את הפעם האחרונה בו נמצאה יצירתיות ונשמה בסרט של טים ברטון. כמה מסעיר ונהדר זה יכול להיות כשעושים את זה כמו שצריך.

האמת שסימני האזהרה אותתו ממש בתחילת סרטו החדש של סקוט קופר. גם אם יכולתי להתעלם מהפונט המכוער והנדוש, שנלקח מעולמות סרטי הטלוויזיה של הניינטיז והורס את הפריים היפה של הנהר הקפוא, השלב בו אנחנו מקבלים מידע על לנדור דרך הקראת פרטים יבשושית שנאמרת לו מכל האנשים (כאילו לנדור צריך תזכורת לכל מעלליו), הוא באמת ההגדרה של עצלנות תסריטאית. ממש כמו שהיה בפתיחה של "כרטיס לגן עדן" לאחרונה, עוד סרט ז'אנר למבוגרים שהכתיבה לא בדיוק הייתה הצד החזק שלו.
אלו מהמורות מאוד גדולות לפסוח מעליהן, לפחות בשבילי, אבל עדיין נתתי לסרט ליהנות מהספק. למרבה הצער, אליהן הצטרף השוטינג חסר המעוף, פתרונות העלילה הקלים, וכחטא על פשע הגיעה דמותה הפונקציונלית של שרלוט גינסבורג, שכל מה שניתן לה לעשות הוא לעמוד מעל כלים מלוכלכים או לשכב בין הסדינים, ולהגיד משפטים סתומים שיגרמו ללנדור לחשוב ולפענח, כי לא נמצאה דרך מתוחכמת יותר להעביר את מהלכיו המחשבתיים לקראת פיצוח התעלומה. באמת שלעומתה אפילו התפקיד הדי זהה שניתן לג'ניפר קונלי ב"אהבה בשחקים: מאווריק" מרגיש עמוס מורכב כמו זה של מישל יו ב"הכל בכל מקום בבת אחת".

אבל מכולם, הצער הכי גדול שלי היה על השחקן הארי מלינג (דאדלי מסרטי "הארי פוטר"), כאן בתפקיד אדגר אלן פו. הוא ממש מצוין ב"עיניה התכולות", אפילו מצדיק את הצפייה הייתי מגדיל ואומר. חבל שהשקעתו וכישרונו התבזבזו על סרט שהולך להיעלם מהזיכרון תוך כמה שבועות. מקווה שלפחות האנשים הנכונים יראו את הסרט הזה וילהקו אותו לתפקידים נוספים.
כל שאר השחקנים נותנים את המינימום הדרוש כדי להצדיק את המשכורת, חנוטים בתוך התלבושות עמוסות הפרטים של קסיה וואליקה-מיימון ("שחקן מספר אחת", "גשר המרגלים"). אפילו כריסטיאן בייל, שתמיד מוצא את הדרך לתת הרבה יותר ממה שצריך (מעבר ל"אמסטרדם", השנה גם ראינו אותו גדול מהחיים כנבל המארוולי של "תור: אהבה ורעם"), נראה שפועל בלי הרבה חשק. אולי זה נחמד לקבל ממנו הופעה יותר מינימליסטית פה ושם, אבל נראה שדווקא הפעם היינו צריכים את האנרגיות שלו כדי להרים.

בעיקר מה שעולה מ"עיניה התכולות" הוא שובו של אותו מונח הגנאי שאיבד ממשמעותו בשנים האחרונות, "סרט טלוויזיה". יחד עם התוצרים הכושלים של דיסני+ ("פינוקיו", "מכושפת 2") אל מול התחזקות הספקטקלים באולמות ("אלביס", "אווטאר: דרכם של המים", "אהבה בשחקים: מאווריק", "הפנתר השחור: וואקנדה לנצח" וכנראה עוד כמה סרטי המשך עם נקודתיים), אולי המשוואה משתנה שוב ביחס בין המסך הגדול לקטן. נראה מה ל-2023 יש להגיד בנושא. בינתיים, "עיניה התכולות" לגמרי יכול להעביר את הזמן ללא מאמץ עד שיגיעו הסרטים הגדולים של השנה.