• סרטים חדשים: ״אחד בלב״ של טליה לביא
  • אימת החודש - יולי 2021: כריס רוק, נטפליקס ואנשי זאב
  • ״אחד בלב״, סקירה לסרטה של טליה לביא
  • ״זמן״ של שיאמאלן, סקירה
  • מתכוננים אל פסטיבל הקולנוע ירושלים 2021
  • פוקוס אלן דלון בסינמטקים ברחבי הארץ
  • רחוב הפחד - חלק 3: 1666
  • מילקשייק אבק שריפה
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח אחרון, ממסגרות המשנה
  • פסטיבל קאן 2021: שלושה סרטי תחרות מעולים
  • אגדת חורבן
  • רחוב הפחד - חלק 2: 1978
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח ראשון של אורון
  • האלמנה השחורה
  • רוכבי הצדק
  • רחוב הפחד - פרק 1: 1994

"רחוב הפחד – פרק 1: 1994", סקירת נטפליקס

5 ביולי 2021 מאת אור סיגולי

הזמנים המשתנים יכולים להיות די קשים לאלו מבינינו שעדיין אוהבים, או מחפשים, עולם ברור של חלוקה ושיוכים מוחלטים, של קטגוריות יציבות, של בינאריות. וזו כנראה רק ההתחלה, בטח בעולם התוכן. עוד לא הגיעה הפסיקה בדיון הסוער האם לגיטימי להכליל את "טווין פיקס: החזרה", "המילטון" או "או.ג'י: תוצרת אמריקה" במצעד סרטי השנה, והנה יגיע משהו שרק יעשה את זה מסובך יותר.
בהמשך לטשטוש הגבולות וההגדרות בין טלוויזיה לקולנוע, ובין סרטים לסדרות, הגיעה נטפליקס עם מיזם חדש. בהתבסס על סדרת ספרי האימה לצעירים "רחוב הפחד" של ר.ל. סטיין ("צמרמורת"), הופקו שלושה חלקים של אותו סיפור, כולם בוימו על ידי לי ג'נייאק, המתוכננים לעלות לסטרימינג בהפרש של שבוע זה מזה (בניגוד למדיניות הבינג' המאפיינת של נטפליקס) כאשר כל אחד מהם במתכונת של סרט לכל דבר ועניין, כלומר כ-100 דקות של עלילה שיכולה לעמוד בפני עצמה. משהו בין מיני-סדרה לאנתולוגיה לטרילוגיה לפרנצ'ייז.

בסוף השבוע עלה החלק הראשון בסדרה המשונה הזו, "רחוב הפחד – חלק 1: 1994" (Fear Street Part 1: 1994), וחשבתי שבמקום לחכות עד שכל הסרטים יהיו זמינים, להתחיל כבר עם הראשון, ואם יהיה מעניין אז לכתוב גם על השאר כשיזדמן. הכי קרוב שעשינו פה למעקב אחרי סדרה. כאמור, זמנים משתנים.
את הפרק/סרט הראשון כתבה הבמאית ג'נייאק יחד עם פיל גראזיאדיי, יחד עבדו גם על פיצ'ר הביכורים שלה, "ירח דבש", סרט קטן על זוג אחרי חתונה, כשלחרדת החתן, אשתו מתחילה לפתח תסמינים מדאיגים שלא נאמר חייזריים. הסרט הוקרן בלא מעט פסטיבלים, וגם זכה לדיבור אוהד סביבו, אם כי אני זוכר שפחות התרשמתי ממנו. מאז ג'נייאק לא הייתה חתומה על סרט נוסף (אבל לא נראה לי שזה היה קשור אלי), והנה זכתה בג'קפוט הנטפליקסי.

"רחוב הפחד – חלק 1: 1994" – הקרוי ככה, תופתעו לשמוע, בגלל השנה בה הוא מתרחש – מתחיל בסצנת סלאשרים קלאסית בקניון פרברי בארה"ב. רק לאחר מכן אנחנו מבינים שהעיירה בה התרחש הרצח, שיידיסייד ("הצד המוצל". האלגוריות לא הכי מבריקות פה), היא כזו שידועה בהיסטוריה האלימה והאפלה שלה, ושהיא סוג "הצד הלא נכון של פסי הרכבת". במיוחד כשהצד השני הוא סאנווייל ("עמק השמש"), שם גרות המשפחות העשירות והלבנות יותר בבתים הגדולים והרחובות הבטוחים.
המאבק בין שתי העיירות מוצג לנו דרך עיניה של דינה (קיאנה מאדיירה), שחיה בשיידיסייד עם אביה האלכוהוליסט ואחיה הקטן שמאוד אוהב את הקטע החדש הזה של האינטרנט. מה שבעיקר יושב על דינה, מעבר לזה שמדי פעם אנשים נרצחים בעיירה שלה, הוא שמגורי אהבת נפשה סאם, הועתקו משיידיסייד לסאניווייל בעקבות גירושים. לאחר הרצח בקניון המתח בין שתי העיירות עולה מדרגה, מה שמוביל לתאונה, עזבו עכשיו את הפרטים, וגם משחרר כוח מאוד מרושע שאולי קשור למכשפה מאוד עתיקה. דינה, אחיה הקטן, סאם, ועוד שני חברים מהשכבה, מבינים את גודל הסכנה, והם חייבים למצוא דרך לעצור את הקללה הקטלנית. והם לא יעשו את זה בדרך ההיגיון והאמינות, בואו אגיד לכם כבר מעכשיו.

אפילו עוד לפני ששאר הפרקים נחשפו, אפשר כבר עכשיו להגיד שהמיזם הזה מאוד מסקרן, כי הוא מאוד לא מובן מאליו. עם זאת, "רחוב הפחד – חלק 1: 1994" הוא ספציפית יצור משונה בפני עצמו אפילו בלי קשר לפורמט, כי גם התוכן והמהות שלו לא בדיוק הגיוניים מנקודת מבט אולפנית. מצד אחד הוא מבוסס על ספרי אימה לקהל צעיר יחסית, אבל העיבוד עצמו מאוד אלים עם המון רגעים שממש לא ציפיתי לראות בסרט כל כך צבעוני ומתחנף ויזואלית. הוא מציב במרכזו דמות להטב"קית מוצהרת, יש בו רומן חד-מיני שנחגג כמרכזי בעלילה, ועוד דמות עם מגדר פלואידי באופן יחסי, ועדיין כשזה מגיע למיניות הוא מתנהל בצורה מסורבלת ומשונה, כאילו מציץ ומסמיק.
זאת כבר שאלה גדולה שעולה כמעט כל הזמן, האמת, אבל עדיין מוזר לי שזה בסדר להראות ראש אנושי עובר דרך פורס לחם חשמלי בקלוז אפ, אבל ציצי זה כאילו מהשטן עצמו. לא ברור.
בכל מקרה, נראה שמבחינה אסטרטגית ושיווקית, כל הדבר הזה הוא רצף טעויות שאין שום סיכוי שאף אולפן היה מאשר, כי פשוט אי אפשר לדעת לאיזה קהל מפנים את המאמצים. הצעירים לא יכולים לקנות כרטיס בגלל הסיווג, המבוגרים לא יבואו כי זה נראה ילדותי. אבל זו פריבילגיה שלנטפליקס יש ולאחרים אין. יכול להיות שזה לכלשעצמו מעיד לא רק על החשיבות של עשייה מתוקצבת מחוץ לשיטת האולפנים, אלא גם על שינוי בתפיסת המחשבה הזו. השאלה היא האם זה שווה את זה.

הפקות של נטפליקס הן תמיד מקור לחשש, במיוחד בעולם סרטי הז'אנר. הרוב די נוראי, אין איך להגיד את זה אחרת. ככזה, ציפיות גדולות לא היו לי מ"1994" אבל כן הרבה סקרנות, בעיקר בגלל הפורמט החדש-ישן הזה.
באיזשהו מקום הסרט הזה התחיל אתי טוב, כי 1994 היא אחת השנים הכי חשובות בתולדותיי, ולכן היא מפעילה בי המון נוסטלגיה. אני לא חושב שהסרט עושה מעל ומעבר כדי לשחזר את התקופה ההיא, מלבד המון שירים (המון. ייתכן ורוב התקציב הלך על קלירנסים), אבל אולי זה גם בסדר. לא צריך לדחוף בכוח. כך או כך, כבר מהשלב הזה היה לי משהו להיתפס בו. עכשיו רק צריך לבדוק שהסיפור עובד, ושיש פה עניין מעבר לזמן והמקום.

"1994" הוא סרט מאוד מסורבל. זאת תהיה המילה הראשונה שהייתי בוחר. עם זאת, השנייה כנראה תהיה "כיף". התסריט שלו הוא כאב ראש, יש מלא חורים שאני לא יודע איך מגשרים מעליהם, כמה סצנות על סף המביך מבחינת הניסיון שלהן להפעיל רגשית, והעולם שלו לא לגמרי הצליח לשכנע אותי בחוקים שלו. על פניו אלו בדיוק הדברים שהופכים סרט מהנאה למלחמת התשה, אבל הפעם, אולי בגלל הציפיות הנמוכות, שחררתי את זה די בקלות. מה גם שזה איפשר לסיפור אפילו להפתיע אותי מדי פעם. לא ברמה של טוויסטים מטורפים, אלא פתאום נלקח כיוון אחר משהנחתי, וזה השאיר אותי לגמרי עירני ופעיל כל הזמן. הסרט הזה הוא בלאגן, אבל בלאגן מבורך שאני לגמרי זרמתי אתו.
צחקתי לא מעט במהלך הצפייה, ואפילו חיבבתי את הדמויות ככה שברגע שהתגלה שחלקן לא שורדות את הסיפור, היה לי קצת חבל. זה קשור כמובן להופעות המשחק הטובות, או לפחות הרבה יותר אחידות ממה שקורה בסרטי האימה מהסוג הזה בדרך כלל. המצטיינים בהם, לדעתי, אלו בנג'מין פלורס ג'וניור כג'וש, ופרד הצ'ינגר כסיימון. האחרון הוא ממש סוג של פריצה נטפליקסית בפני עצמו, אחרי הופעתו מ"האישה בחלון" שם הוא בורא דמות שונה למדי. אנחנו עוד נעקוב אחריו.

יש משהו קצת מוכר מדי בעיצוב של הסרט, משהו בין "ריוורדייל" ל"דוסון קריק" ל"יובי יציל את האלווין", אבל הוא עדיין נראה טוב, ואני אהבתי את המלאכותיות הצבעונית של צילומי האולפן, משהו שמאוד מאפיין את סרטי הסלאשרים של הניינטיז. "רחוב הפחד – חלק 1: 1994" באמת מוגש כמין ארוחת חטיפים שבשום אופן אי אפשר להגדיר אותה כתזונה, אבל מכניסה לסחרחרת מסוג אחר. גם כאלה צריך מדי פעם. כך שמצד אחד אני רוצה להגיד לכם לראות את הסרט, מצד שני ברור לי שאני סלחן מדי אליו. אז זאת דילמה. אפשר פשוט לחכות לפרק הבא ולראות אם שווה להשלים את הראשון. אעדכן אם יהיה כדאי.