סיכום 2022: חיוכים מבשרי אסון 

אני יודעת מה תחשבו מהכותרת של הסיכום האישי השנתי שלי ל-2022. שאני הולכת לדוש פה ב"סמייל" עד בלי די. ההצלחה הקופתית המפתיעה בארצות הברית (ובארץ) של סרט הביכורים של פארקר פין לא רק נקרא "חיוך" אם נתרגם, הוא אכן היה הניצוץ המטריד שהדליק את תשומת הלב שלי לבדוק אם יש פה מגמה השנה. ויש. כך שאני עומדת להתייחס כאן לחיוכים מטרידים ומשמעותם האפשרית בקולנוע שראיתי של 2022, לא רק ב"סמייל", ואפילו לא רק בסרטי אימה, כי אי הנוחות של הבעת הפנים שאמורה לאותת לנו שאנחנו בחברה ידידותית, או לפחות שמחה או חיובית במידת מה, חוצת ז'אנרים השנה.
משהו לא נוח לנו. משהו שאמור להיות מוכר ונעים מתקיף אותנו בהזרה שאי אפשר לתת לה שם, למעט לציין שזה שוב ה"אל ביתי" של פרויד שמרים את ראשו. הכוונה לתחושה של זרות, של משהו מנוכר ומאיים דווקא במחוזות הבטוחים בדרך כלל, הביתיים. בנוסף, אגע בשני עניינים נקודתיים שצצו וראויים להתייחסות בעיניי. האחד כי הוא עשוי להיות עוד מבשר מגמה אח לעניין החיוכים המזויפים, השני כי הוא מבשר ספציפי של שינוי אדיר ממדים במיתוס שגדלנו עליו. הבה נצלול.

חייכו, אכלנו אותה 

סמייל

אולי אלו שאריות של קורונה, מגפה שהפכה כל פה פעור או פנים חשופות לבור פוטנציאלי של חולי וסכנה. אולי זה המשך הקיטוב והקצנת הדעות והתפיסות בעולם המערבי לפיהן מאחורי כל פנים מוכרות יכולה להיות עמדה שתבהיל אותך. אולי זו ההתכנסות של חלקנו אל תוך הדיגיטל ולתקשורת דרך מקלדות, אווטארים וגרסאות מופקות היטב של עצמנו מטעם עצמנו שהופכות את הפנים אל פנים למלאכותי ומבעית. אולי זו מחאה לא מודעת, התפרקות של נחמדות, תגובה מפוצצת לשאלה הבלתי נסבלת שעבר זמנה "למה את לא מחייכת?". אולי זו החצנה של המבוכה שמסתתרת מתחת לרצון לתקשר שמתנגש עם חוסר ההבנה שלנו איך, איך לעשות את זה בלי לצאת משונה. 

אם לזקק את עניין החיוכים רגע לפני שאפרט על הסרטים בו הוא בולט במיוחד, אסייג שחיוך מבעית הוא לא טריק חדש בכובע הקולנועי. תשאלו את הג'וקר של בטמן או את כל מי שמפחדת מליצנים ויודע שהם לא באמת נחמדים, הרי היה לנו גם את "מעורר הביעותים 2" השנה, עוד הצלחה קופתית שלא ציפינו לה, עם ליצן ששום דבר בחיוך המרוח באיפור מחריד על פניו לא מבשר טובות. השימוש בקו המתעקל כלפי מעלה כדי להציג עיוות, גיחוך מורבידי או שבירת ציפיות פשוט בלט במיוחד השנה. תחשבו על החיוכים של 2022 כעל צאצאים של הרגע המצלק רגשית ב"תברח" של ג'ורדן פיל מלפני כמה שנים. אישה קפואה, מחייכת כי הכל בסדר, כי התפקיד מחייב, כי ככה התרחשויות אנושיות אמורות להתנהל, אבל ברור שהכל לא בסדר, הכל סדוק מאוד אבל קשה לראות כי שכחנו איך. ורק דמעה עיקשת מסגירה את גודל הזוועה. 

זה הזמן לסייג: יהיו פה ספוילרים שעלולים להסגיר תפניות עליתיות וסיומים ב"סמייל", "העצבות", "בלונדינית", "משולש העצבות", "פרל", פרק ב"קבינט הסקרנויות של גיירמו דל טורו", "הפייבלמנים", "רדופה", "תחייה", "חיובי שגוי" ו"באטמן".   

פרל

ב"סמייל", המוביל של חיוכי הזוועה בקולנוע השנה, הגיבורה רואה חיוך זדוני שמסמל את קיצה ההולך ומתקרב. כמו שעון מתקתק מעוות, החיוך שנראה במקרה הזה לא אנושי, קצת רחב מדי, קצת תקוע מדי, קצת מודבק מדי, הופך לסימן שהעולם אינו מה שהוא אמור להיות, שהאחיזה שלה בשפיות ובמציאות הולכות ונשמטות, ושאי אפשר לסמוך על אף אחד ואף אחת שיהיו מה שהם באמת, ובעיקר – לא על עצמה.

ב"משולש העצבות", לעומת זאת, החיוכים המזויפים הם תולדה של מוסכמות חברתיות, היררכיה מעמדית וזיופים לאורך כל הסרט, אבל היא ברורה במיוחד על ספינת תענוגות רגע לפני שהחרא, פשוטו כמשמעו, עולה על גדותיו ופוגע במאוורר. כשמשרתות, אה סליחה, נשות צוות (וגם כמה גברים) מחייכות בנימוס שירותי שלא לומר מתרפס לעילא מול כל בקשה, קפריזית, מתנשאת, מקטינה או מתחסדת ככל שתהיה, האבסורד גם הוא עולה על גדותיו. הביקורת הבוטה של הסרט ברורה, בפרט כשהחיוכים מדבקים מרוב שלא נעים לנו יחד עם הדמויות בתוך הסיטואציה, עם או בלי טבילה בג'קוזי. 

גם ב"פרל" של טיי ווסט, שכתב יחד עם מיה גות' המגלמת בכישרון אינסופי את הצעירה שתהפוך לזקנה רצחנית ומרירה, חיוך הסיום של הסרט הוא, על פניו, אנושי ורגיל. אהוב חוזר הביתה ממלחמה, אהובתו עוצרת את שגרת יומה ומחייכת אליו. אלא שאין שום דבר רגיל כאן. שגרת יומה מלאה בזבובים שפורחים מתוך רימות בתוך פגרים של מה שהייתה פעם משפחה וארוחה. מעשה ידיה להיגעל. ככל שהחיוך של פרל מתמיד, גם כשהכתוביות עולות, גם כשכבר הספיק לנו, היא לא מרפה, והוא הופך להיות מטריד יותר, מבהיל יותר, ואנחנו בהמתנה לפיצוץ שיבוא, והוא לא בא. הוא מציג איפוק מזויף, התנצלות כשאי אפשר להתנצל על גודל הזוועה, ניסיון אחרון להיאחז בהתנהגות תרבותית, בקודים חברתיים שיחזיקו אותנו ביחד כמו אצבע בסכר שמזמן נפרץ.
כמעט אותו חיוך יש על פניה של הגיבורה בסוף פרק בסדרת האימה בחסות גיירמו דל טורו בנטפליקס "גיירמו דל טורו מציג: חדר הפלאות". ב"מבחוץ", פרק שביימה אנה לילי אמנפור, אחרי שהגיבורה חיסלה את כל מי שהיא וכל מה שהיה לה כדי להיראות ולהתנהג כמו אישה "נורמלית", היא מחייכת בעדשת דג אל הקולגות שלה, נהנית מתשומת הלב שהיא סוף כל סוף מקבלת אחרי מייקאובר שעלה במחיר בל ישוער. אבל משהו מבעבע מתחת אל פני השטח. משהו חייב להתפרץ, גם אם עוד לא מראים לנו.

"בלונדינית", פורנו הסבל שמדמיין איך נראו חייה של נורמה ג'ין (אנה דה ארמס), ומציג איך עלולים להיחוות חיים של אישה, כל אישה, כשהיא כורעת תחת כובד המשקל של מוסכמות חברתיות ומבטים מריירים שמאיינים אותה, הוא כל כולו חיוך מסתיר. אבל בסצנה אחת במיוחד, הניגוד שבין מרלין מונרו לנורמה בא לידי ביטוי ויזואלי מוחשי. האישה הכמעט גמורה לקראת סוף נורא וידוע מראש מביטה בתחינה אל המראה. ושם מתגשמת ומחייכת אליה בת דמותה, אלילת תעתועים שהיא בראה ושהחיוך שלה הוא הכסות שתמשיך להחביא את הפצעים המדממים שלה, עד שלא יישאר ממנה כלום. "סמייל" כולל כמה הבעות פנים שיקפיצו אותנו פיזית, אבל שום דבר לא כואב ומצמרר את הנשמה כמו החיוך ב"בלונדינית".

ב"העצבות" (ותודה לאור שגילה לי ולנו את הסרט המטריד והאלים כל כך הזה) החיוך, קצת כמו ב"סמייל", הוא התגשמות של כוח נוראי שמשתלט על אנשים שעד לפני רגע היו חברים סבירים בתרבות האנושית. מעין מגפה מהירה ואיומה שהיא סוג של הכלאה בין תאווה ואיבוד תודעה חלקי של זומבים, עם שחרור נוראי של איד אלים ופסיכוטי. החיוך כן שייך למחייכים, אבל הוא מייצג את אותו איד שיצא משליטה ויגרום להם לעשות שמות בגופם שלהם ושל כל מי שנקרא בסביבה, נקבים נקבים חלולים חלולים בלי לבחול באמצעים. ורק הבכי שמתחת לפנים מזכיר שהיה שם בן אדם עם רגשות, יכולת איפוק ורצונות שלא קשורים להשחתת חורי עיניים פעם. דיאלוג הסיום של הסרט גרם לי להסתכל בבת אחת על כל מה שהיה לפניו באור אחר ולהעריך אותו יותר. עד כמה הוא מדגיש את הזוועה שבאדם, בכל אדם, ועד כמה קל לנו להפסיד מול היצרים האפלים יותר, כמה קל להפוך ליצורים מבחילים, גם כשנקודת הפתיחה שלנו היא שיש לנו עבור מה ומי לחיות בטוב. 

חיוך אחרון וקצת יותר רגוע לפני שאמשיך הלאה – ב"הפייבלמנים", הסרט הכי פחות מטריד מהרשימה שמניתי, החיוך של מיצי (מישל וויליאמס בהופעה מעיקה, מתישה, יותר מדי "האישה ההיסטרית", ועם זאת מעוררת חיבה לפרקים, קצרים מאוד, אבל הם שם) הוא קלאסיקה של עקרת בית נואשת. הדרמה האוטוביוגרפית המדומיינת של ספילברג משחקת עם מוסכמות, שלא לומר קלישאות נרטיביות, ומחלצת מתוכן רגש אמיתי. כשאם הבית מחייכת למצלמה ביודעין או שלא ביודעין, כשהיא מנסה לחייך כשבתוך תוכה הכמיהה משתלטת על כל חלקה טובה, היא מזכירה לנו כמה אפשר ללמוד מחשיפה כשאנחנו אמורות ואמורים להתנהג כמו שמצופה, כמו שצריך, מנסות בכל זאת, ונכשלים. אבל רק אם יש מי שישכילו לראות אותנו באמת. ברור לכולנו שזה חיוך עצוב, שהיא לא מאושרת. אבל המצלמה של הבן שלה היא זו שמבינה מה קורה, לפניו ואולי אפילו לפני שהיא מבינה בעצמה מה קורה לה ולאן היא בסופו של דבר מוכנה ללכת. 

המציאות מתפוררת 

רדופה

מרכיב אחר שחזר על עצמו לפחות בשלושה סרטים שצפיתי בהם הוא הצגה של מציאות מוטלת בספק במבע שגורם לנו להטיל ספק בעצמנו.
פעם כשדמות הייתה במצב מסויט, היה ברור וקל לזהות אם הכל באמת חלום, או פרי דמיונה. יש מגוון כלים קולנועיים שיכולים לסמן, לאותת לנו שמשהו פה הוא לא השגרה המציאותית ה"נורמלית": שינוי צבע, פס קול, שלא לומר אפילו סצנת התעוררות ברורה או הסבר חד משמעי. הזיות, חלומות או דרכים אחרות בהן המציאות או נקודת המבט של הגיבור או הגיבורה שלנו נשברת מגיעות בשלל דרכים, עיוות של הפוקוס, נניח, משהו שפתאום נראה מטושטש, אלמנטים שבאים והולכים, אין ליצירתיות סוף.

השנה, גם ב"רדופה", גם ב"חיובי שגוי" וגם ב"תחייה", הגיבורות שלנו תחת מתקפה וקשה להבין, לפחות לזמן מה, אם הן מאבדות את שפיותן, נמצאות בעולם חלום מדומיין, או שהמציאות שלהן כפי שהציגו לנו אותה היא לא בדיוק מציאות טיפוסית. עם זאת, הביטוי של המצבים מעוררי הספק מוגש במבע ריאליסטי לחלוטין במציאות של הסרט כמעט כל הזמן.
בשניים מתוך השלושה מדובר בנשים שגבר או גברים מאיימים עליהן בהקשר של הריון ורך נולד. בתוך מצב רגשי קשה מלכתחילה קורה להן משהו איום ונורא. אבל עם על החלק הזה לפחות אפשר להסכים ב"תחייה", הוא הרבה פחות ברור ב"חיובי שגוי", שם תודעתה של הגיבורה מציגה לנו כל כך הרבה תרחישים שאי אפשר לדעת מה נכון ומה לא. ככל שהסרט הולך ונהיה בלתי ניתן לעיכול או הבנה, ככל שקשה לנו יותר לקבל את המתרחש על המסך כמציאותי, כך המבע נשמר "רגיל". אין זוויות צילום עקומות, אין שינוי צבע, אין פילטרים או אפקטים. הספק בשפיותן ובאמינותן הוא שלנו להחליט לגביו. ב"תחייה" זה המבט חסר האמונה של הגיבורה עצמה בסופו של דבר שמסגיר, שבמבהיר לנו שלא יכול להיות שכל המערכה האחרונה המערערת שבה חזינו הרגע היא אמיתית. אין סיכוי שבאמת הגבר שהתעלל בה לפני שנים החזיק את התינוק שלה אצלו בבטן (קראתן וקראתם נכון), ועוד פחות מכך שהיא הוציאה אותו במו ידיה משם, וכעת הכל בסדר והוא בריא וחמוד בזרועותיה. 

ב"רדופה" יש בלבול על בלבול. כל הסרט מוגש מנקודת המבט הספציפית של הגיבורה (ג'סי באקלי), ולכן קל להניח שכל מה שהיא רואה אולי לא בדיוק קורה. או לפחות לא קורה באופן שבו הוא מוצג לנו. עם זאת, בסוף מגיעה חברה שלה והנה יש לנו עוד זוג עיניים שרואה בדיוק את אותה מציאות, או לפחות את ההשלכות שלה. את מריחות הדם בכניסה לבית ובחניה, את שאריות המאבק עם מה שזה לא היה, עם הגבר שהוא כל הגברים מהמציאות ומהסיוטים. הדמות החדשה שהגיעה רואה את הכל כמו שהוא, והיא רואה את הגיבורה שלנו, והיא מאמינה לה. והמרכיב הזה חזק ופועל את פעולתו פי כמה כשהכל מסביב נראה מציאותי, גם כשהיה קשה לנו להאמין, ועדיין נותר בנו צל של ספק. כי בכל זאת, גבר עם מלא עלים ועוד דברים מטרידים שמתרחשים. 

סיפור ההתבגרות של בטמן

באטמן

ואחרית דבר ספציפית במיוחד: היה עוד סרט של בטמן השנה, כן, גם זה קרה ב-2022. הוא היה אפל מאוד, ארוך מאוד, לא רע לדעתי ועם זאת מעט נשכח. וכך קל לפספס שהוא ערך שינוי מבורך בעיניי באופן שבו הבלש הכי טוב בעולם חושב על המיתוס של ההורים שלו.
הרצח הנודע לשמצה בסמטה, עם הפנינים המתפזרות מחדש בכל סרט וקומיקס וסדרה ומשחק מחדש, הוא מאורע מכונן. בצל החיים המיטיבים והמוות הנוראי של ההורים שלו, ברוס וויין נשבע להילחם בפשע. והנה, מתברר שאבא שלו, הנערץ כל כך, הנדיב הגדול של העיר גות'האם, לא היה כזה טהור כפי שחשב. הוא היה קשור, ולו במידת מה, לברוני הפשע. זה שינוי בנרטיב. וזה שינוי שמגיע, באופן מפתיע, לא מהרצה חדשה בקומיקס אלא דווקא מאחד ממשחקי הווידאו (הפלייסטיישן, נו) של בטמן. בגרסת Telltale לסיפור של האביר האפל, הוא מגלה שלאבא שלו יש עבר מפוקפק יותר ממה שהעז לחשוב. 

אם הרעיון הזה יתחיל לחזור על עצמו, ייכנס לתודעה שלנו, ויתיישב כמשהו לגיטימי בסיפור הקאנוני של בטמן, יש כאן בשורה. מעבר לחיבור שמספק לגיטימציה נחוצה למשחקי וידאו כיצירות נרטיביות בפני עצמן, יש פה סוף סוף אפשרות לשחרר את בטמן מהלילה ההוא בסמטה. ההורים שלו אינם קדושים ואינם חסרי דופי. כעת אם הוא נשאר האביר האפל, זה לא יכול להיות בכסות הוריו כערך עליון של טוב ונדיבות, אלא בכסות החושך שלו עצמו. הגיע הזמן להתבגר, ולהכיר בכך שאם הוא בוחר להתלבש כמו עטלף ולהכות בפושעים, הוא עושה את זה כי זה מה שהוא רוצה לעשות, או לא מסוגל אחרת, בגלל מי שהוא, לא בגלל מי שהיו או לא היו ההורים שלו. זו תהיה התפתחות חדשה ומעניינת לדמות שצרובה בתודעת התרבות הפופולרית כבר אי אלו עשורים. דמות שקשורה היטב לחיוכים מזויפים, גם כשהוא לובש את התחפושת של ברוס וויין המארח, וגם מול האויבים הקבועים שלו. הצחוק והחיוך שלהם מסמנים אי שפיות באופן שכבר עובר כפוגעני היום. אולי גם שם אפשר להתפתח ולתת לחיוכים המזעזעים שלהם משמעות נוספת. אולי הם יישארו בתור אלו שחושפים את הקלות הבלתי נסבלת שבה אפשר עם הבעה או מילה אחת לא במקום לערער את הקיום המנומס השברירי שלנו. להזכיר לנו שאנחנו כפסע מפי תהום פעורה כמו פה רחב ומלא שיניים, שרק מחכה לסגור עלינו אם לא נעמוד בהזמנה המחייכת שלו ונמעד פנימה.