• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • Confess, Fletch :מחכים לתרגום
  • סרטים שיותר מתמיד צריכים להיכנס לתוכנית הלימודים
  • על סקר 100 הסרטים הגדולים של ״סייט אנד סאונד״
  • פארחה
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון

"הפנתר השחור: וואקנדה לנצח", סקירה

10 בנובמבר 2022 מאת אור סיגולי

כשזה מגיע לתאגיד המפלצתי דיסני, ששולט באופן כמעט מוחלט בתחום הבידור של העולם המערבי (מבנק הקלאסיקות, דרך שירותי הסטרימינג דיסני+ והולו, היקום הקולנועי של מארוול, מלחמת הכוכבים, הרכישה של פוקס המאה ה-20, ואפילו חברת הטלוויזיה ABC שרכשה את זכויות שידור טקס האוסקר שנים קדימה), קשה מאוד להניח לציניות בצד, גם כשהם עושים דברים טובים.
מהרכיבה על הטיקט הלהטב"קי, גיוון אתני בליהוק ואזהרות על סטריאוטיפים גזעניים לפני סרטיהם הישנים, נראה שכל מהלך הוא תוצאה של ועדה, של בדיקות ומבחנים, של מיקסום רווחים, כשהכנות והרצון הטוב משם והלאה. השיא השלילי היה כנראה עם "תיקון המסלול" בטרילוגיה החדשה של "מלחמת הכוכבים" והפיכת "עלייתו של סקייווקר" מאקורד סיום אופראי של אירוע קולנועי להתקפלות מול שרשורי טוויטר.

על אף כל אלו, ואולי בעצם בגללם, אין ברירה אלא להעריך את ההחלטות שנעשו מול טרגדיית מותו של השחקן צ'דוויק בוזמן מסרטן בקיץ 2020, מחלה שהסתיר מהעולם עד שהיה מאוחר מדי. הוא נפטר בגיל 43, שנתיים בודדות לאחר שהפך לאייקון ה-MCU עם "הפנתר השחור".
כטצ'אלה, גיבור העל השחור הראשון של המותג המצליח ביותר אי פעם (והיחיד ביקום המשותף שהיה מועמד לאוסקר הסרט הטוב ביותר), בוזמן הפך להיות סמל והשראה, כשהכריזמה, הכישרון ולפי הדיווחים גם אישיותו הנעימה, סללו לו דרך ארוכה. זה נראה כאילו באמת כולם אוהבים אותו, כך שבעין התקשורת אפילו שאלת מיליון הדולר (מילולית) "מה יעלה בגורלו של הפנתר השחור" הוחרשה יחסית כדי לתת זמן להתאבל עליו.

ניתן להניח שהיו הרבה מאוד דיונים במסדרונות החברה מה לעשות. האם להשתמש בכפיל או באפקטים ממוחשבים כדי להחזיר את טאצ'לה לחיים, גם אם רק לכמה דקות כדי שיוכל להעביר את שרביט הפנתר השחור הלאה? האם להרוג את הדמות על המסך? כיצד להתייחס להיעדרותו?
כפי שנגלה לנו ממש בדקות הפתיחה של סרט ההמשך "הפנתר השחור: וואקנדה לנצח" (Black Panther: Wakanda Forever), נפלה ההחלטה המכבדת והראויה ביותר. תוך שניות ספורות מתברר לנו שטאצ'לה, נסיך וואקנדה, מת ממחלה כלשהי שאיננה מוסגרת, וכעת אחותו ואמו צריכות לאחות את השברים, לא רק האישיים, אלא גם של אומה שאיבדה את המגן שלה. לאחריו נכנס בשקט מוחלט הלוגו הנפלא של סרטי היקום המשותף מוקדש לבוזמן בלבד, בשילוב בכמה קטעי ארכיון שמציגים אותו במלוא יופיו. אי אפשר להתחמק מהמחשבה שמעבר לאבלן של דמויות בדיוניות בתוך סרט, אנחנו רואים געגוע אמיתי של קהילת קולנוע שלמה שאיבדה לא רק חבר, אלא גם אלמנט חשוב ממה שהגדיר אותה בשנים האחרונות.

הבחירה הזו היא אתגר גדול לבמאי והתסריטאי-שותף ריאן קוגלר, שצריך להרים ספקטקל של אקשן ואדרנלין עם המשקל העצוב הזה על הסרט, אבל גם מעבר למותו של הגיבור, "הפנתר השחור: וואקנדה לנצח" מגיע אחרי תקופה לא פשוטה ל-MCU. אמנם לפני שנה בדיוק "ספיידרמן: אין דרך הביתה", סרט שהפיקה דיסני יחד עם האולפן סוני, היה ללהיט פסיכי, אבל 2022 הייתה מורכבת, אם להשתמש במילים עדינות. "נצחיים", הסרט שהיה אמור להכניס אותנו בקול תרועה רמה לדור חדש של המותג, התגלה כאכזבה מהדהדת, חלק אפילו מתייחסים אליו כשפל ביקום הקולנועי.
שני הסרטים האחרים השנה, "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" ו"תור: אהבה ורעם"(אליהם אפשר להוסיף את שאר סרטי שלב ארבע, "האלמנה השחורה" ו"שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות"), אולי עשו חיל בקופות אבל הקונצנזוס משך כתפיים לעומתם והם צברו אפס משמעות. פטרנו אותם, ובצדק רב, כמוצרים מהנים לפרקים אך בינוניים למדי שספק אם נשקיע בהם מחשבה בעתיד. במקביל, הפרויקטים הטלוויזיוניים גם הם לא התרוממו יותר מדי.

על "וואקנדה לנצח" נפל לא רק להתחיל מסלול חדש שנכפה על ידי החיים האמיתיים, אלא גם להחזיר עטרה ליושנה, לספק את מעריצי "הפנתר השחור", ולהפוך את סרטי גיבורי העל של מארוול לאירוע אמיתי ופופולרי. לצורך זה ניתנו לקוגלר כ-250 מיליון דולר ו-161 דקות, יחד עם משבצת הפצה נחשקת בה מתחילים הדיבורים על עונת הפרסים ואין איום אמיתי אחר על תשומת לב הקהל הרחב (יסלחו לי מעריצי "בלאק אדם", אם יש כאלה).

"הפנתר השחור: וואקנדה לנצח" נפתח, כאמור, בחדשות רעות עם מותו של טאצ'לה, ו-וואקנדה עצמה נמצאת תחת איום של המדינות… אה… הלבנות, נקרא לזה, שרוצות להניח את ידיהן על משאב הטבע הוואקנדאי ויברניום, שיכול להיות נשק עוצמתי למדי. במאמציהן של המדינות "המפותחות" למצוא אותו במקומות אחרים, הם מגיעים קרוב מדי לממלכה נסתרת ועתיקה אחרת לא רחוק מחופי מקסיקו (כנראה שריד של תרבות המאיה), שהאיום עליה גורם להם לצאת החוצה בתוקפנות. המנהיג שלהם, נאמור (טנוץ' הוארטה), מבקש את עזרתה של וואקנדה, או יותר נכון דורש אותה באמצעים לא מאוד חביבים, וכעת הממלכה האפריקאית נמצאת בדילמה שעלולה לגבות ממנה מחיר כבד. לתוך זה נכנסות יורשת העצר שורי (ליטישה רייט), המלכה רמונדה (אנג'לה באסט, שהיא, בגדול, החיים עצמם), הגנרלית אוקויה (דאנאיי גורירה), אהובתו של טצ'אלה נקיה (זוכת האוסקר לופיטה ניונגו), ויחד עם איש בולשת אמריקאי (מרטין פרימן) מנסות להגיע להסדר מתון, אבל נאמור כבר די מוכוון משימה, והמלחמה מתקרבת.

מאמציהם של דיסני וקוגלר נשאו פרי באספקט אחד מאוד מרכזי – "וואקנדה לנצח", בעיני, מתגלה כיציאה הראשונה של ה-MCU מאז "שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות" שמרגישה כמו סרט שעומד בפני עצמו, בשונה מעוד אינסטלציה שנועדה לתת מנת סם רגעית למעריצים ולצבור מלא כסף בכל דרך אפשרית. יש בו רעיונות מעניינים על קולוניאליזם, דמויות שמחזיקות סיפור בגיבוי משחק מצוין, ההומור איננו רב אבל עובד כשצריך, ובעיקר, יש לו רשע מעולה, עלילה הרמטית (יחסית), ומינימום מוחלט של קריצות למעריצי קומיקס אדוקים. בשונה מ"אין דרך הביתה", "בממדי הטירוף" או "אהבה ורעם", לא מנסים לקשור כל מהלך נתון לעשרות סרטים לפני או אחרי, ובטח לא מפציצים בכל מיני הופעות אורח שמסיטות מהסיפור רק כדי להשיג עוד קצת תגובות טיקטוק.
"וואקנדה לנצח" בהחלט לוקח את עצמו ברצינות, בין אם בנראטיב או בהפקה, ומרגיש שבא לתת עבודה, אחיד ובטוח בדרכו. בטח עוזר שנשות וואקנדה כולן יפות בצורה שלעיתים מצליחה להאיר אפילו את הקרנת התלת ממד החשוכה (עצה אישית: לכו לראות בדו-ממד), וטנוץ' הוארטה הוא הנבל הכי לוהט של ה-MCU מאז קילמנגר בגילומו של מייקל ב. ג'ורדן מ"הפנתר השחור".
הן בהחלט יודעות לבחור נבלים שם בוואקנדה.

ועדיין, אם הייתי צריך לתאר במילה אחת את הסרט, כנראה שלא הייתה לי ברירה לבחור ב"ארוך". מעל לשעתיים וחצי כל הסאגה הזו (אגב, אין סצנת סוף קרדיטים, אז חסכתי לכם איזה עשר), ולא אפתיע אתכם כשאומר שבאמת אין לזה הצדקה. למשל, קו העלילה של סוכני האף.בי.איי מיותרת בצורה כל כך קיצונית שכתרגיל מחשבתי ניסיתי לשחזר את הסרט בלי נוכחותם וגיליתי ששום דבר לא היה נפגם. להפך. הקצב היה נשמר טוב יותר. אני לא יודע אם זה תוצאה של חשש בדיסני לעשות סרט מארוול בלי אף שחקן לבן, אבל זה הכי לרצפת חדר העריכה שיש, מה גם שזה לא באמת נחתם באופן ראוי.
האורך המוגזם פוגם מאוד בחלקיו האחרונים של הסרט, כאשר הדברים מרגישים נמתחים שלא לצורך, וכדי להוסיף חטא על פשע, אשכרה יש מונטאז' שמסכם לנו את כל השעתיים האחרונות. זה נורא בשני אופנים, הראשון הוא שבאמת מדובר בכמה דקות מתישות של דברים שראינו מילולית עכשיו, וגם הוא מדגיש כמה היה אפשר לקצר כל מה שקרה לפני. נכון, אולי היינו מפספסים כמה מחלפות מדהימות על אנג'לה באסט (אוסקר! גם לשחקנית וגם לרות קארטר המעצבת), אבל במבט כללי זה כנראה היה מועיל.
מהמורה נוספת של הסרט, וזו כנראה יותר חוויה אישית שלי שלא תהיה מנת חלקם של רבים, היא לטישה רייט, אותה חיבבתי בסרט הקודם. היא קטנה מדי לנעליו של בוזמן, או של כל גיבורי ה-MCU עד כה, ואין לה מספיק עוצמה וכריזמה כדי לשדרג את הסרט הגדול שהונח, בחלקו הכמעט מוחלט, על כתפיה. כל אחד שנמצא איתה בסצנה נוגס חלקים גדולים מאוד בתשומת הלב שאמורה להיות שלה, ולכן שורי לעיתים עברה לי כהפרעה יותר מאשר מרכז העניינים.

בגלל הנושאים הכבדים במרכזו, "וואקנדה לנצח" הוא כנראה אחד הפחות מהנים וקלים לעיכול של היקום המשותף, אבל הוא ללא ספק אחד המרהיבים שבהם, מתהדר בסטים ובאימג'ים מהממים ביופיים. זה עוזר במקומות בהם האקשן מרגיש מאוד גנרי, או באובססיה התורנית של קוגלר להילוך איטי א-לה זאק סניידר בקטעי האפקטים. זה איננו סיבוב ניצחון מוחלט, ומעניין לדעת כיצד ישתבץ בתמונה הגדול של ה-MCU ברגע שהאבק קצת ישכך, אבל הוא בכל זאת מזכיר לנו את היכולות של המותג ברגעיו הגדולים, ועושה כבוד לשחקן אהוב שנלקח בטרם עת. גם אם עדיין מרגיש שאדריכל היקום המשותף, קווין פייגי, עוד לא עלה על דרך המלך, זה לפחות צעד בכיוון הנכון. השלב הרביעי ב-MCU אולי היה החלש ביותר עד כה, אבל לפחות הסתיים באקורד חיובי יחסית.