• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • Confess, Fletch :מחכים לתרגום
  • סרטים שיותר מתמיד צריכים להיכנס לתוכנית הלימודים
  • על סקר 100 הסרטים הגדולים של ״סייט אנד סאונד״
  • פארחה
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון

״בלאק אדם״, סקירה (וגם בחינת מצב היקום הקולנועי של DC)

5 בנובמבר 2022 מאת אורון שמיר

במשך 15 שנה מבטיח/מאיים השחקן והמפיק דוויין ג׳ונסון לגלם את הדמות של בלאק אדם, גיבור-על/נבל-על מיקום דפי הקומיקס של די-סי, וספציפית מהעולם של שאזאם. כאשר ההצהרות האלו רק החלו, זה היה גם יותר הגיוני בהתחשב במצב הקריירה של השחקן, אבל גם יותר מופרך בהתחשב בכיוון אליו שאפו אולפני וורנר. אז הוא נודע אז יותר בתור ״דה רוק״ מעולם ההיאבקות, זה שמגלם שרירנים כלליים/אקזוטיים בכל מיני זבלונים למיניהם, ולעומת זאת האולפנים היו אז באמצע טרילוגיית ״האביר האפל״ של כריסטופר נולאן שהייתה נראית לרגע שוות כוחות למה שהמתחרים במארוול מנסים לעשות מעבר לכביש עם ״איירון מן״ ו-״הענק הירוק״.

כנראה שבשלו התנאים, משום שג׳ונסון קיבל את מבוקשו – ״בלאק אדם״ (Black Adam) הגיע אל בתי הקולנוע, בתקופה מאוד מבלבלת בחטיבת סרטי הגיבורים של די-סי וורנר (DC/WB בקיצור). הרושם שקיבלתי היה שמדובר בסרט גרוע ואולי גם מהנה, אבל לא יכולתי לתאר לעצמי את העוצמה או הווליום של אף אחת משתי ההגדרות. עוד הגדרה חשובה היא מה נחשב כסרט קולנוע, תמונות המרצדות על מסך עם או בלי סאונד מסונכרן, ולכן אני מניח שזה בהחלט סרט ואין לו שום גבול בכמה הוא גרוע בלהיות אחד כזה. אבל בתור מה שהוא, מידת ההנאה שלי כשהפסקתי לנסות להבין את המתרחש על המסך היא ההפתעה האמיתית. או שאולי לא, בהתחשב בדעות שלי על רוב התוצרים הקולנועיים של די-סי גם בשנים האחרונות.

שני דברים מונעים ממני לנסות ולתאר בקצרה את עלילת הסרט, מעבר לעובדה שכאמור לא ממש הבנתי אותה. האחד הוא שאין לי מושג מה נחשב ספוילר, בעולם בו שחקן/דמות שהם הפתעה על פי כל קנה מידה סיפורי, דווקא משתתפים בגלוי בקמפיין השיווק שלו. או כאשר הטריילר נפתח עם רגע שהוא ללא ספק ספוילר, אם להתחשב בעלילה של הסרט עצמו. הגורם המעכב הנוסף הוא הכמות הבלתי נתפסת של עלילה המתחבאת במה שנראה כמו שעתיים תמימות עם דמות אחת בלבד בכותרת. נדמה לי שיהיה הכי הוגן להתייחס בנפרד לכל אחד משלושת הסרטים (לפחות) שהותכו יחד כדי להרכיב את היצירה המוקרנת בקולנוע כסרט בודד שיש בו די חומר לטרילוגיה. לגבי ספוילרים, אעשה את הדבר ההגיוני ואחשיב את מה שקורה במערכה השלישית ככאלה, עם אזהרה מתאימה. זה גם יאפשר לי להקדיש נספח לתמורות באולפני וורמר ובמה שהיה קרוי פעם היקום הקולנועי של די-סי.

הסרט הראשון, נקרא לו ״טת׳ אדם״, הוא סיפור המקור של הדמות מן הכותרת. הוא מתחיל לפני 5,000 שנה בממלכת קאנדק הבדיונית, שקצת כמו אגרבה ב״אלאדין״ היא שעטנז מזרח-תיכוני שנועד לא לפגוע באף אחד, אבל עלול להעליב את כל האיזור כולו. את הדמות שמקריינת את הפתיחה ספק אם נשמע שוב, ובכל מקרה היא מספרת על הממלכה המופלאה, שהמלך שלה (מרוואן קנזארי) שיעבד את נתיניו כדי לכרות את החומר הנדיר המצוי באדמתה – איתרניום. יש מי שמחליטים למרוד בשלטון והם זוכים לעזרה ממקור בלתי צפוי – הקוסם שאזאם, שוב בגילומו של דג׳ימון הונסו מהסרט ״שהאזאם!״. כיוון שלפני אלפי שנים היו יותר מקוסם אחד אבל מעט מהדמויות שמרכיבות את ראשי התיבות שהאזא״ם, יוצרי הסרט היו צריכים למצוא פתרון ובחרו בדרך הקלה. הטריק של לצעוק את מילת הקסם כדי להפעיל או לכבות את הכוחות התחיל כבר אז, מסתבר.

קאנדק זוכה לאלוף משלה, טת׳ אדם. הוא מסכל את המזימה האמיתית של המלך – לחבוש כתר מכושף המזמן שד רב-עוצמה בשם סאבאק. קפיצה קלה אל ההווה ושוב לא הכל נהדר בקאנדק. כעת היא מצויה תחת כיבוש זר עם טכנולוגיה עדיפה, המנצל את אותו מחצב נדיר לצרכיו. האלוף, גיבור העל עם הכוחות של הקוסם, לא נראה באיזור באלפי השנים האחרונות אבל המיתוס שלו ידוע לכל ילד. במקרה של הסרט זה ילד ספציפי ומאוד מרגיז, בנה של לוחמת חופש בשם אדריאנה (שרה שאהי). יחד עם אחיה (הסטנדאפיסט מו עמר) ואנשי מחתרת נוספים, הם מעוניינים למצוא את הכתר של סאבאק לפני הרעים. זה הגיוני בדיוק כמו שזה נשמע. כמובן שמה שהם מוצאים הוא גם את המיקום של טת׳ אדם, כי עברה כבר חצי שעה ועוד לא ראינו את דוויין ג׳ונסון במלוא הדרו.

קשה לתאר כמה מאוס הוא החזון של אולפנים אמריקאיים עשירים לגבי מדינות במזרח התיכון. החל מפלטת הצבעים וכלה בליווי המוזיקלי, את שניהם תוכלו לנחש בקלות. הייתי מתגבר על זה אם הדמויות המשניות היו מעניינות או אפילו סתם לא מעצבנות, או אם הייתה פה מסגרת עלילתית שהיא מעבר לסתם עוד משל דהוי על דיכוי והתקוממות. זה כמעט טרגי, משום שהדמויות של אדריאנה והקרובים לה זוכות להרבה מאוד דקות יחסית, ולא הצליחו לעורר בי שום רגש. מן ההמון המקומי חסר האישיות היה אכפת לי בדיוק כמו מהרעים בסרט, מעין כוח צבאי כללי בשם ״אינטרגאנג״ – הראשונים קיימים בעיקר כדי שיהיה מי שיתחנן לבואו של אדם, והשניים כדי שיהיה לו את מי לכסח. וכמה קל לו לעשות את שניהם. וכמה זה לא מרגש או מרתק כשיותר מדי קל.

לא שציפיתי למשהו אחר מג׳ונסון בפורמה הנוכחית שלו, כוכב שסופר אגרופים מול וין דיזל. אדם (עדיין לא בלאק) חזק בצורה לא פרופורציונלית מול כל מי שהוא נתקל בו בתחילת הסרט, עד כי ניתן לתהות מה הטעם. הוא חזק-מהיר-עמיד כמו סופרמן לצורך העניין, רק שיש לו גם ברקים כחולים שהוא יורה מקצות האצבעות. בשלב מסוים נדמה לי שהוא מוחא כף על מישהו שמתאדה מזה. אני מניח שמה שאמור להיות מבדר כאן הוא לראות מישהו כמו סופרמן רק בלי המוסר שלו, כלומר מחסל אנשים חמושים המדכאים אוכלוסיה. כיוון שכבר ראינו את סופרמן עושה דברים חמורים יותר בכל סרט זאק סניידר, אני אשוב ואתהה. כל רגע עם אדם הוא פשוט שואו של דה רוק עושה שריר, לפעמים מילולית ולפעמים מעצם העובדה שהוא מרחף במקום, לעמוד או נכנס בקיר במקום לפתוח דלת. זו רגרסיה לקריירת ההיאבקות שלו ואחת ההופעות הכי חלשות של השחקן. אפילו הניסיונות לקומדיית דג מחוץ למים, כי בכל זאת מדובר בישות מיסטית בת אלפי שנים ומחוץ לזמן שלה, הם מעטים ודלים. קשה להבין למה זו הדמות שעניינה את ג׳ונסון כל-כך, אם כך הוא מגלם אותה.

נעבור לסרט השני והחביב עליי מבין השלושה, שייקרא לצורך העניין ״חברת הצדק של אמריקה״. כי ברגע שאדם צץ ומופיע בקאנדק של ימינו, מתבצע מעבר חד אל דמות שאנחנו מכירים מסרט אחר (שאינו ״שהאזאם!״). זוהי אמנדה וולר, בגילומה של ויולה דייויס, שכל הסצנות שלה בסרט הן בזום. התוכנה לשיחות וידאו, לא הטכניקה הקולנועית של התקרבות המצלמה לאובייקט. בכל מקרה, וולר נמצאת בסרט כדי שנוכל להבין למה לכל הרוחות חבורת סופר-גיבורים שמעולם לא נראתה על המסך עד כה עומדת להתאגד לראשונה, ואז לטוס אל קאנדק כדי לנטרל את האיום. לסרט יש מיני הסברים מדוע אדם הוא איום, אבל ניכר שהם פשוט מפחדים מהבלתי נודע. במפתיע יחסית לעובדה שוולר נראתה עד כה בעיקר ב״יחידת המתאבדים״, זו דווקא חבורה אחרת שהיא מקבצת הפעם.

מי שמספר לאמנדה וולר ובעיקר לנו הצופים על החבורה שלו הוא הוקמן (אלדיס הודג׳), מיליארדר חובב טכנולוגיה וגאדג׳טים. הוא קיים מלפני איירון מן, לפחות בקומיקס. למעשה, ״Justice Society of America״ הם גיבורי-על ותיקים ברמה של חוברות קומיקס משנת 1940 ואילך, משהו שכדאי לקחת בחשבון בהתחשב בדמיון שלהם לדמויות מקבילות אצל מארוול. הוקמן נעזר בחליפה משוכללת כדי לעופף ולהיות בלתי פגיע, יש לו גם נשקים שנראים קסומים אבל הם ננו-טכנולוגיה אם הבנתי נכון, ומטוס שעשוי מחומר בלתי ניתן להשמדה. אל תוך כלי התעופה מתכנסים: דוקטור פיית (פירס ברוסנן) שקסדה חייזרית מעניקה לו יכולת לבצע אשליות במציאות ולראות את העתיד, אטום סמאשר (נואה סנטינאו) שבכוחו לגדול למימדי ענק, וסייקלון (קווינטסה סווינדל) שהיא אירוקינטית, כלומר מניעה את האוויר בכוח המחשבה עד כדי יצירת סופות.

מה לא הייתי נותן בשביל סרט שלם על החבר׳ה האלה וההרפתקאות שלהם לפני קאנדק והמפגש עם בלאק אדם. כיוון שלא כך הדבר, וזהו בעצם גם סיפור המקור של החבורה הזו על פרטיה המסוימים הללו, מדובר בסוג של בזבוז כולל בשילוב עם המון טיזינג לסיפורים שלא נזכה לראות. הדמויות מאופיינות ברישול, בין אם זה אטום סמאשר הרעב וזהו פחות או יותר, או סייקלון שמספרת באגביות כיצד קיבלה את הכוחות שלה באופן טרגי. כיוון ששניהם חדשים בצוות וצעירים בגיל, מתקיים ביניהם גם פלירטוט. הוא מעניין כמו לראות רומן מתרקם בין צוואר ותלתלים. השחקנים מתקשים לצקת תכנים אל תוך השבלונות, אם כי במקרה של סווינדל הקסם האישי בהחלט מפצה חלקית. נהניתי מאוד לראות את השחקנית הזו גם ב״הגנן הראשי״, עוד סרט בו סבלה מאיכות החומרים שעבדה איתם, אבל אם היא תחליף למשל את טסה תומפסון בכל הסרטים לא תשמעו אותי מתלונן.

כיוון שאני חייב להתלונן על משהו, או לחזור להתלונן, נעבור לדמות של הוקאיי. כלומר, הוקמן. אני לא מבין למה לקחת שחקן עם נוכחות כמו הודג׳ סתם בשביל להיות יותר ילד טוב ירושלים מקפטן אמריקה, כשהוא אמור להיות בכלל מעין טוני סטארק או ברוס וויין. בכל פעם שהוא ודוקטור פיית אומרים אחד לשני משפטים בסגנון ״אתה החבר הוותיק שלי, יא אללה איזה אחלה חברים אנחנו״ זה רק מגדיל את ההחמצה שהיא האין-קשר ביניהם, שלא בוסס על פני סרטים רבים אלא סצנות מעטות. ברוסנן כנראה סבל מאוד בצילומים בהתחשב בהגשת השורות שלו, אבל הדמות שלו היא בקלות הדבר הכי מעניין בסרט, רעיונית וחזותית. בכלל בקשר לאסתטיקה, הרבה בזכות ״חברת הצדק״ היא כנראה הנדבך הכי חזק בסרט.

הקרדיט על המראה של הסרט מגיע כמובן לצוותי האפקטים והעיצוב, אבל גם לבמאי שטרם הוזכר, ז׳אומה קולייט-סרה. קצת הלך לאיבוד מאז שהחליף את ליאם ניסן בדוויין ג׳ונסון בתור ה״מוזה״ שלו, וכבר שבר את רוחי ב״ג׳אנגל קרוז״, אבל עין לאסתטיקה תמיד הייתה לו. זה כמעט בלתי נתפס בעיניי איך סרט שכושל בכל פרמטר עלילתי בכל זאת מצליח לייצר יותר דימויים חזותיים מרהיבים מאשר בשלב שלם ביקום הקולנועי של מארוול. הפטישיזציה שהנחיל זאק סניידר לסרטי די-סי, עם כל מה שגדול מהחיים בגיבורי-העל, מיושמת כאן באופן פלאי ממש ולרוב גם אפל פחות. ריבוי ההילוכים האיטיים מטופש מצד אחד, אבל מאפשר להתענג על הרגעים הקומיקסיים בהגזמה, מצד אחר. הביטו בתמונות שבחרתי לקשט עימן את הפוסט ותגידו שאין כאן תפיסה עיצובית או ניסיון להרהיב עין. אולי הכפיים מגיעות שוב לצלם לורנס שר, שהיה הג׳וקר של ״ג׳וקר״.

זהו המקום בו ההנאה שלי מהסרט הפתיעה אותי, גם אם נהניתי ממנו בתור פוסטר-נע יותר מאשר כסרט קולנוע. אולי אפילו וידאו-ארט, אם לתת קרדיט גם למחלקת המוזיקה שהתעוררה על החיים שלה בשלב מסוים. אולי המלחין לורן באלף עסוק מדי (זה הפרויקט ה-12 שלו השנה וכך היה גם בשנה שעברה). בכל מקרה, כל המחלקות נזכרות בשלב מסוים שאנחנו בסרט גיבורי-על ואם אין משמעות לעלילה גם אין חוקים. בלאק אדם הוא חצי-אל וכמויות ההרס שהוא מסוגל להן מפעימות, בזמן שחברת הצדק מתהדרת בתלבושות ואביזרים שאין להם שום מקום בעולם האמיתי – וזה מפואר. ממריחת הצבעים של סייקלון דרך הגמלוניות של אטום, ועד העובדה שהוקמן מסתובב חצי מהזמן עם תחפושת משוכללת לפורים. גם כאן דוקטור פיית מנצח, מרמת התלבושת והקסדה המוזהבת וכלה בהפגזות הזהובות-בוהקות של מעוינים כחלק מכוחות העל מכופפי המציאות שלו. איפה הוא היה כל חיי ואיך משכנעים אנשים שדוקטור סטריינג׳ הוא החיקוי ולא להיפך?

בסופו של דבר, שני הסרטים שתיארתי בהרבה יותר מדי מילים מותכים יחדיו לסרט שלישי, שהיה צריך להיקרא ״בלאק אדם וחברת הצדק: המלחמה על קאנדק״, או משהו בסגנון. אני מניח שזה אמור היה להיות בלתי צפוי שחבורת הגיבורים האמריקאית לא מתקבלת בברכה בעיר מזרח-תיכונית שסובלת מכובש זר, אבל נו באמת, אין צפוי מזה. כדי לדחוס כמה שיותר אקשן, ועל זה אני לא מתלונן, ברור גם שחברת הצדק תילחם בהתחלה באדם עד שהם ייאלצו להתאחד ולשתף פעולה נגד רוע גדול יותר. העניין הוא שזה יכול וצריך להיות סרט של שעתיים בפני עצמו, אחרי שביססנו את הדמויות בשני הסרטים הקודמים ועכשיו מאוד אכפת לנו מגורלן. אבל ״בלאק אדם״ שמחוץ לדמיון שלי ומוקרן בקולנוע היה כמו לצפות בטרילוגיה של סרטים בהילוך מהיר, או בניפוי של הסצנות החשובות שהיו מאפשרות להיקשר ולהישאב למה שמתחולל על המסך.

על אף שבדקתי את זה פעמיים, אני מסרב לקבל את העובדה שחתומים שלושה תסריטאים על התוצאה הסופית. אלא אם כל אחד מהם באמת כתב סרט משלו ואז שני עורכים ישבו שבועות וחודשים בניסיון לטחון אותם לקציצה הומוגנית. עוד אופציה היא שאדם שטייקל (״פרא״) ישב בחדר אחד, והצמד רורי היינס וסוהרב נושירבני (״המאוריטני״) ישבו בחדר אחר, וכולם ניסו לתקשר בצעקות דרך קיר. אולי מפה הגיע הרעיון של בלאק אדם שובר הקירות. זה עדיין לא מסביר למה יש פה החלטות סיפוריות שהן אפילו לא קיצורי דרך, הן מעבר חד מנקודה לנקודה כמו קפיצה קוואנטית. יכול להיות שמגיע לסרט הזה פרס נובל בפיזיקה, אבל אני לא בטוח לגבי תחומים אחרים. מעבר לעלילה עצמה מצאתי רק דיון בנאלי להחריד במהות הקיטלוג של טובים ורעים, מהי גבורה ומתי אלימות היא הכרחית. בעיקר, יש כאן חזרה על אותן טעויות של השקת היקום הקולנועי מבלי באמת להעמיד יסודות איתנים, אלא בניסיון לבנות גשר תוך כדי ריצה אל התהום ומבלי לדעת כמה רחוקה הגדה אליה שואפים להגיע. אז בזמן שאנחנו ספק נופלים וספק מרחפים בנונשלנט, מבט אל העתיד של המותג הקולנועי הזה.

מה הלאה ביקום הקולנועי של DC

הפעם הקודמת שביצעתי הערכת מצב הייתה סביב בואו של ״אקוומן״ לפני כמעט ארבע שנים. האולפנים והקברניטים למיניהם הבטיחו שהם בוחרים בגישת סרטי סולו שאינם מתלכדים לכדי יקום מארוול-סטייל. הכל הלך כמתוכנן – סרטים שאין ביניהם קשר מלבד מבחינה ז׳אנרית, וגרסאות שונות לדברים מוכרים. ספק אם הם כולם מתקיימים באותו העולם, שלא לדבר על יקום קולנועי. את ״ג׳וקר״ ו״הבאטמן״ בכלל לא סופרים במניין, ואני לא בטוח מה לגבי ״ליגת סופר-פטס״. מלבדם היו ההמשכון ״וונדר וומן 1984״ ושני סרטים עם הארלי קווין: מעין ספין-אוף ושמו ״ציפורי הטרף״ והאתחול ל״יחידת המתאבדים״. אני די גאה בעצמי על הניחוש המושכל שכתבתי אז לגבי אי המוכנות בזמן של סרט ״הפלאש״, שעדיין מצוי בצרות, ולעומת זאת אני מבואס למדי על הגניזה המוחלטת של ״באטגירל״.

האחרון הוא רגע מפתח, או אפילו מה שהיה כמו המסמר האחרון ברעיון הזה של יקום גיבורי-על מתפרש, בקולנוע ובטלוויזיה. זאת משום שמאז חלו כל מיני תמורות עסקיות אצל וורנר, ספציפית בכל מה שקשור ל-HBO MAX, ועתידם של תכנים שנועדו במיוחד לשירות מעורפל מתמיד. אני מבין שזה משחק כסאות בדרגים הבכירים, אבל בסופו של דבר אותו אולפן שזרק לפח סרט בתקציב של כ-70 מיליון דולר שנועד לסטרימינג (״באטגירל״), נתן רק שנה קודם כן סכום דומה לזאק סניידר, כדי להשלים באיחור ניכר את חזונו ל״ליגת הצדק״ ולהפוך אותו לספיישל בן ארבע שעות שנועד לסטרימינג בלבד. אל המשרדים הכנראה-בוערים של וורנר נכנס דה רוק, שלא דרך הדלת כפי שלמדתי מ״בלאק אדם״, והבטיח שינוי בהיררכיית הכוח של יקום די-סי. זה משפט שהוא אמנם חלק מהשיווק של הסרט, אבל כנראה רלוונטי גם לאחורי הקלעים. ואני אומר את זה גם מקריאת ראיונות על המעורבות שלו בהפקה וגם בגלל סצנת אמצע הקרדיטים.

-ספוילרים ל״בלאק אדם״ מכאן-

אשוב ואזכיר שאני לא ממש מבין איך זה ספוילר, אם הנרי קאביל משתתף בשיווק הסרט יחד עם ג׳ונסון. כמו שאני לא מבין מדוע לאורך הסרט גורמים לנו לחשוב שבלאק אדם הוא הילד שסחף אחריו את קאנדק וקיבל כוחות מהקוסם, אבל בטריילר מראים את השחקן הראשי בתור אב המתאבל על בנו. איזה טוויסט מטופש ולא נחוץ בעליל רק כדי להסביר מדוע לאב יש כוחות על בזמן שבנו היה הגיבור, שאני יכול רק לנחש שנבע מטעמי אגו של הכוכב. מטופש כמעט כמו להחזיר את קאביל לתפקיד סופרמן בסצנת אמצע הקרדיטים רק כדי להגיד ״בלאק אדם, אנחנו צריכים לדבר״. בעיניי זה צעד אחד לכיוון סרטי ״ספיידרמן בלי ספיידרמן״ של אולפני סוני. אך מכיוון שאמנדה וולר היא שמזמנת את סופרמן, ומשום שגם ״שהאזאם!״ הסתיים עם הופעת אורח של איש הפלדה, יש לנו כאן כבר רשת קשרים.

לכל הפחות, ״בלאק אדם״ מתקיים באותו עולם כמו ״שאהזאם!״ ו״יחידת המתאבדים״, לצד סאגת סופרמן כלשהי. אולי זו של סניידר שהחלה עם ״איש הפלדה״, אולי חדשה לגמרי אבל עם אותו השחקן. כי למה לא לבלבל עוד יותר. בכל מקרה שלא יהיה, כבר נכתב בכל מקום אפשרי שהייתה זו ההתערבות של ג׳ונסון שהשיבה את קאביל ללבוש טייטס אחרי חמש שנים, מאז ״ליגת הצדק״ גרסת האולפן. במסיבת עיתונאים הוא אף הוסיף ואמר שהוא ישמח לשוב ולגלם סופרמן חיובי ומלא תקווה, גרסה של הדמות שלא ממש ראינו אצל סניידר. השאלה היא מי ייקח אחריות על כל זה – והחל מהחודש יש תשובה.

-סוף ספוילרים-

ההכרזה הכי משמעותית של די-סי החודש לא הייתה על נתוני הקופות של ״בלאק אדם״, או על תאריך יציאה של סרט חדש וכדומה, אלא על גיוס של שני ראשים חדשים לניהול הברדק שהוא היקום הקולנועי שלהם. השניים שנושאים כבר כמה ימים בתואר מנכ״ל הם הבמאי-תסריטאי ג׳יימס גאן והמפיק פיטר ספרן. את גאן אני מניח שאין צורך להציג אחרי שיצר קשרים טובים עם וורנר בחידוש ל״יחידת המתאבדים״ וסדרת הספין-אוף ״פיסמייקר״. אפשר רק לתהות כמה הוא פגוע מדיסני-מארוול שפיטרו אותו מ״שומרי הגלקסיה 3״ בגלל ההיסטוריה של חשבון הטוויטר שלו, רק כדי להתחנן שיחזור (מה שהוא אכן עשה אבל במקביל לעבודה אצל המתחרים). כיוון שאין לו המון ניסיון ניהולי, אפשר להבין את המינוי השני, אותו אולי יש צורך להציג.

פיטר ספרן הוא מפיק בריטי-אמריקאי שהחל את דרכו בסוף הניינטיז עם פארודיות בשקל כמו ״מת לצעוק״ ו״פגוש את הספרטנים״. בהמשך הרזומה שלו אפשר למצוא סרטים מעניינים יותר כמו ״קבור״, ואפילו יקום קולנועי אחד – זה שמכונה וואניברס ומתייחס לסרטי ״לזמן את הרוע״ של ג׳יימס וואן, לצד ״אנאבל״, ״הנזירה״ ושלל הנספחים. ומתי התאחדו המפיק והבמאי שוב? נכון מאוד, ״אקוומן״ שביים וואן. ספרן המשיך להפיק סרטים ביקום די-סי שביימו יוצרים המזוהים קודם לכן עם סרטי אימה, מדייויד סנדברג ועד ג׳יימס גאן, והוא למעשה חתום כמפיק על רוב הסרטים הבאים בתור של די-סי בכל מקרה. אז למה שלא יהיה יושב ראש ויפקח על הכל, בעצם. הוא יודע בדיוק באיזה מצב ״אקוומן: הממלכה האבודה״, ״שהאזאם! זעם האלים״, או ״החיפושית הכחולה״ שהיא סרט מקור של גיבור חדש.

לעומת זאת, מה קורה עם ״הפלאש״ אפילו אלוהים לא יודעת, בין היתר עקב הכוכב המסובך עם החוק עזרא מילר. מסיבות דומות, ״אקוומן 2״ נדחה כדי לאפשר החלפה של אמבר הרד אחרי משפט הראווה שלה. נדמה שגם זאק סניידר עוד לא אמר את המילה האחרונה, אבל אלו שציינתי בפסקה הקודמת הם הסרטים שכבר החלו בהפקה או אפילו סיימו אותה. לא שזה הפריע לאולפנים לגנוז בעבר, ולא שיהיה מפתיע לגלות שינויים מרחיקי לכת של שני היושב-ראשים החדשים, שאמורים להתחרות בקווין פייגי של מארוול. אבל גם בתור חובב די-סי שלא מצליח לאהוב את המתחרים, הרשו לי לגחך ולשאול אם הם באמת רוצים להיות מארוול. אם כן, ניתן בכם סימנים. השלב הראשון היה הסניידר-ברס, מ״איש הפלדה״ עד ״ליגת הצדק״. אחר-כך הגיע הסולו-ברס, כלומר סרטים מנותקי קשר בין ״אקוומן״ ו״יחידת המתאבדים״. נדמה ש״בלאק אדם״ יכול להיות התחלה של שלב שלישי, עידן גאן-ספרן, שינסה לקשור מחדש את הסרטים האחד לרעהו. אבל האמת היא שכל ההתעסקות הזו כמעט גורמת לי להאמין לנביאי החורבן שטוענים שהקולנוע מת. אבל רק כמעט.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.