• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • סרטים שיותר מתמיד צריכים להיכנס לתוכנית הלימודים
  • על סקר 100 הסרטים הגדולים של ״סייט אנד סאונד״
  • פארחה
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון

אימת החודש – ספטמבר 2022: "ההזמנה", "מולוך", "חיובי שגוי", "מפואר"

30 בספטמבר 2022 מאת אור סיגולי

אימת החודש הראשונה לשנת תשפ"ג הגיעה, ואני מקווה שהיא התחילה לכם בטוב. כמו כולם גם אנחנו בטירוף של החגים, מתכוננים לפסטיבל חיפה, למתקפת סרטי האוסקר שכבר הנצו בסטרימינג, והחיים עצמם שגם איכשהו דורשים כל מיני דברים. לפחות פסטיבל ונציה, האופיר ויום ההולדת לסריטה כבר מאחורינו. בין לבין, ממש בשנייה האחרונה של ספטמבר, הצלחתי לדרדס את מהדורת אימת החודש רגע לפני המבול של סרטי ההאלווין שישטפו אותנו.

מחוץ לעולם הקטן שלנו, לבתי הקולנוע הגיעו שני סרטי אימה שטרם הספקתי לראות בשלב זה, "סמייל" ו"משחקי הבונקר". אני מניח שלפחות אחד מהם יופיע במהדורות אימת החודש הבאות. עם זאת, במהלך ספטמבר אורון שכשך בבריכת האימה גם הוא עם הטקסט שלו על אחד הסרטים המדוברים, והמוצלחים, של העת האחרונה "Bodies Bodies Bodies".
למהדורת ספטמבר אגרתי ארבעה סרטים, אחד מהם ביקר בבתי הקולנוע די לאחרונה, שניים מערוץ הסטרימינג העמוס Shudder, ועוד אחד שדגתי מה-VOD של yes, שם הוא עדיין מחכה לכם אם תחפצו לבדוק אותו גם.

"ההזמנה" – The Invitation

אל לנו להיות מאלו ששופטים סרטים על פי השם שלהם, אבל לפעמים אני נדהם מהבחירות הגנריות שהפקות עושות, כאלו שרומזות לנו על אפס מקוריות. במקרה הספציפי הזה, לא רק שיש סרט אימה די מוכר ואהוב בקהילת האימה בשם "ההזמנה" מ-2015 (בסריטה זכה לפחות התלהבות), אלא גם שהשם לא מאוד מייצג את הסרט או את הכיוון שלו. סתם שם עצם שמסרב להיות מפתה או מסקרן. האם זה מעיד על תוכן ואיכות הסרט? לא בהכרח, אבל זה בטח לא מבשר טובות.

הסרט האמריקאי הזה, שביימה ג'סיקה מ. תומפסון על פי תסריט של בלייר באטלר, נפתח בסצנת אקספוזיציה גותית במיוחד שיש בה מן החיובי והשלישי. החיובי הוא שהיא מבטיחה לנו מנה הגונה של פחד וזוועות, והשלילי שמשהו בו נראה קצת ממוחשב מדי, כאילו כל הרקעים הם השלמות מחשב עם אפקטים שאפשר להתווכח על הצלחתם. משם אנחנו קופצים לעלילה, וגם היא מצריכה מאתנו לא מעט מעקפים מנטליים.
בניו יורק של ימינו חיה איווי (נטלי עמנואל מ"משחקי הכס" וסדרת "מהיר ועצבני", כמו גם בקלות אחת הנשים היפות ביותר שאפשר למצוא כיום על המסך), יתומה ששואפת להיות פסלת ומתפרנסת ממגוון עבודות מזדמנות, אחת מהן היא קייטרינג לצד חברתה הטובה. כך הן מוצאות את עצמן מגישות אוכל בהשקה של חברה חדשה, שבעזרת דגימת די.אן.איי יכולה לאתר היסטוריה משפחתית. למרבה ההפתעה במסיבה הזו מחלקים חבילות שי עם ערכת בדיקה, והחברה של איווי מפלחת אחת בשבילה. איווי, שזה גם יום הולדתה, מתפתה לבצע את הבדיקה, כי היא מתגעגעת למשפחה משל עצמה. עוד מסתבר שהחברה הזו גם מאפשרת לאנשים שהתגלו כקרובי משפחה ליצור אתך קשר דרך רשת חברתית, שזה נראה לי עובד נגד איזה מאה חוקי פרטיות שונים. חיש מהר יוצר עם איווי קשר בחור בריטי לבן וחביב (יו סקינר מ"פליבג"), ואומר לה שלא רק שהיא חלק ממשפחתו הבריטית, אלא גם נצר לסקנדל בין-גזעי מפורסם שלהם. זאת ועוד, במקרה יש חתונה גדולה של המשפחה באנגליה, והיא מאוד מוזמנת. כמובן שהיא מסכימה, וכך יוצאת אל אנגליה לפגוש את משפחתה רמת המעלה.
ואלו רק הדקות הראשונות של הסרט, כן? בואו נגיד שחוסר ההשקעה בשם שלו נדמה שדי מעיד על כמות המחשבה שהשקיעו גם בהתנעת הנראטיב.

כאמריקאית שחורה, צעירה ועצמאית, איווי מאוד בולטת בזרותה אל מול הגינונים הבריטים ומסתבכת על ההתחלה עם רב המשרתים (שון פרטווי, אלפרד מ"גותהאם"), ששמו ריינפילד, כך שכל מי שמכיר קצת את ההיסטוריה של האימה יודע בדיוק לאן אנחנו מתקדמים. איווי פוגשת גם את בעל האחוזה הגדולה ששמו מסגיר לא פחות. קוראים לו דה-ויל. אני מתפדח להסביר את זה, כי כולם כבר הבנתם, אבל אם לא – אז devil רק עם מקף. ולא רק זה, אותו דה-ויל הוא מסוג החתיכים האלו שיכולים לייצר מתח מיני עם שואב אבק, צ'ארם על מאתיים, וזה הרבה יותר מחשיד מסקסי. את דה-ויל מגלם תומס דוהרטי (מהגלגול החדש של "אחת שיודעת"), ותראו, אני לא יודע מה קורה שם בסקוטלנד מולדתו, אבל הבחור כל כך דומה לשון קונרי הצעיר, שעל אף שבדקתי ולא מצאתי ביניהם קשר, אני מסרב להכיר בעובדה שהוא לא הנכד שלו. פשוט לא הגיוני.
מבחוץ האחוזה נראית נאה ומזמינה, אבל בפנים מדובר בסוג של רכבת שדים ממוחשבת, אך איווי לא חושדת אפילו אחרי שהיא מקבלת את "האפשרות להסתובב בכל מקום חוץ מהספרייה!" כי חסרות לנו קלישאות בינתיים. במהרה המשרתות מתחילות להיעלם, איווי בטוחה ששדים רודפים אותה בחדר השינה, ומגלה הרבה יותר מדי מאוחר שזו לא הייתה הזמנה לחתונה רגילה.

קשה מאוד שלא להיזכר בקומדיית האימה המוצלחת "מי שעומד מאחורי", אבל קצת לא הוגן להשוות ביניהם כי הם הולכים על כיוונים אחרים. "ההזמנה" לוקח את עצמו יותר ברצינות ולא ממש מתעכב על הקומדיה, אבל גם זה לא באמת תירוץ לחוסר אנרגיה. אמנם נטלי עמנואל מקסימה ומחזיקה באופן מעורר השתאות את הסרט (מה שמבהיר שמגיע לה חומר טוב יותר), ושעה פנימה יש הרגשה של שיפור כולל הקפצה אחת ממש טובה בדקה ה-73, אבל זה מתמוסס די מהר וחוזר להיות סרט מאוד מאוד מטופש ופרווה למדי, עם מינימום מקוריות והפתעות. לאוהבי הגותיקה הכבדים שביניכם זה אולי עלול להיות מהנה בחלקים, אבל על אף שלא מדובר באיזו נפילה מוחלטת או קטסטרופה, אני לא כל כך מוצא סיבה להשקיע בו מאה דקות.

"מולוך" – Moloch

הנציג הלא-דובר אנגלית של ספטמבר מגיע מהולנד – סרטו של ניקו ואן דר בינק על פי תסריט שלו יחד עם דאן באקר, המשתייך לאימת הפולקלור, שנדמה שעושה קאמבק לאחרונה. אנחנו נלקחים לכפר הולנדי נאה, לשם מגיעה משלחת ארכיאולוגים שפותחת אתר חפירה לא רחוק מביתה הכפרי והמקסים של ביטריק (סאלי הרמסן), בו היא החיה עם הוריה. לא הרבה אחרי מוות מפתיע של מישהו בצדי הדרך, ביטריק ומשפחתה מותקפים באישון לילה על ידי גבר מסתורי ורק בנס מצליחים לגבור עליו. מתברר שהוא אחד מחברי המשלחת שכנראה השתבשה עליו דעתו, ובזמן שביטריק מתחילה להתקרב רומנטית אל ראש משלחת המחקר, עוד ועוד דברים מדאיגים נמצאים בחפירות. לה אין ברירה אלא לחשוד שאולי סיפור הקללה העתיק של המקום הוא אמת לאמיתה ושהיא והילדה שלה בסכנה גדולה.

בכל מה שקשור לבניית מתח ואימה דרך צילום וסאונד, "מולוך" מתגלה כסרט לא רע. אמנם הוא מאלה שמעבירים לך מידע בשיחות בלתי נגמרות, לעיתים במשפטים כפולים כי חלק מהדמויות לא דוברות אותה שפה, אבל יש לו מספיק הקפצות ראויות ומשחק טוב כדי לסחוב. ועדיין, על אף שהוא לא סרט ארוך במיוחד, משהו בו מרגיש נגרר קצת ודי מרדים עם כמה בחירות מאוד משונות. אחד הדברים הכי מופרכים בו, כזה שממש מנע ממני לקחת אותו ברצינות, הוא שבמהלכו ישנה הצגה שמעלים ילדי העיירה להנאת הוריהם ו-ותיקי המקום. במופע המושקע הם מגוללים את ההיסטוריה של הכפר, שכוללת אונס, רצח, דיבוק, נקמה מהעולם שמעבר, ועוד כל מיני דברים שלא היו נכנסים לסל תרבות, בואו נגיד את זה ככה, לא כל שכן מועלים על ידי ילדים תמימים. בנוסף לזה, ככל שהסרט מתקדם הוא נכנס לטריטוריות שמאוד מזכירות את "תורשתי", ובזמן שאני לא פה כדי להאשים אף אחד בהשראה מוגזמת, די ברור מי עשה את זה יותר טוב.
"מולוך" ללא ספק אחד הראויים יותר שראיתי לאחרונה, אבל רציתי לאהוב אותו הרבה יותר. מה שכן אני יכול לומר עליו לחיוב מבלי הסתייגויות, זה שהוא בוחר באקורד סיום מאוד לא מובן מאליו, לא מהסוג שעושה נעים ומוציא את צופיו להמשך יום סבבה, וזה משהו להעריך. כלומר, אם אתם בקטע של טוויסטים מדכאים אך אפקטיביים.

 "חיובי שגוי" – False Negative

הסרט הזה תפס את תשומת לבי איך שהתוודעתי לקיומו ב-VOD, בעיקר כי לא שמעתי עליו לפני על אף השמות המעורבים בו. קודם כל, זוהי הפקה של A24 אז כבר כזה שאמור להיות על זה איזשהו רדאר. בנוסף, המותחן הזה הוא פרויקט אישי של אילנה גלייזר ושותפה הבמאי-תסריטאי ג'ון לי. הם שניהם מוכרים בעיקר מעולמות הקומדיה, כך שהבחירה הזו ללכת על מה שנראה כמו סרט אימה על עולם טיפולי הפוריות – לא שאנחנו צריכים עוד אחד בהתחשב במחדל אסותא, שאי אפשר לתאר כמה הוא מחריד, מכעיס ומזעזע – לכל הפחות מסקרנת.
מעבר לשני אלו, בסרט הזה נמצאים ג'סטין ת'רו שאחרי "עמוק באדמה" ו"מלהולנד דרייב" אלך לכל אשר ילך (שלא נדבר על התסריט שכתב ל"רעם טרופי"), פירס ברוסנן, ג'ון המילטון (האבא מ"כיתה ח'"), ובעיקר גרטשן מול שאיכשהו נראית בדיוק כמו הפעם הראשונה שראיתי אותה ב"ההימור האחרון" ב-1998.

גלייזר מגלמת את לוסי, אשת פרסום שמטפסת את דרכה החברה הקטנה בה היא עובדת, אשר מנסה ללא הועיל להיכנס להיריון. כאשר הדברים נראים אבודים, בעלה (ת'רו) מצליח למצוא לה תור אצל מומחה הפוריות המבוקש ביותר (ברוסנן), שהיה גם מורה שלו בעבר. לדוקטור יש שיטה חדשנית שהפכה אותו לשם דבר, ואכן כבר על הטיפול הראשון לוסי נקלטת. השמחה הגדולה נבלמת כאשר מתברר שללוסי יש שלושה עוברים מתפתחים בה – תינוקת וזוג תאומים, והם לא ישרדו יחד ברחמה. לוסי ובעלה צריכים להחליט על מי לוותר, הילדה או התאומים, ומעבר לקושי הנורא הזה, היא מתחילה להרגיש שדברים לא בדיוק מסתדרים לה. שמישהו מסתיר ממנה משהו, ושהדברים יוצאים משליטתה.

בגדול, זה "תינוקה של רוזמרי" מעודכן לנשות הקריירה המודרניות, רק שבמקום משכב עם השטן מדובר בתהליך הפריה חיצונית. בעיני שניהם מפחידים באותה מידה, אבל זה פחות לעכשיו. עם זאת, מה שהסרט מנסה להעביר ועושה את זה די יפה, הוא שבעולם הפוריות גם אם את אישה עצמאית וחזקה, בשונה מעקרת בית מוחלשת של הסיקסטיז, את עדיין שבויה בידיים של גברים, ועל אף שמדובר בגופך היכולת שלך לגמרי להיות בעניינים מוגבלת למה שמאפשרים לך. הדברים האלו הם אימה בפני עצמה, לא צריך כאן את כוחות האופל או שום דבר בסגנון. במקומות האלו אני חושב ש"חיובי שגוי" די מצטיין. הוא מכניס לעולם של פראנויה ודיסאוריטנציה כפי שלוסי חווה אותו, וזה אפקטיבי גם אם לא ברמת תחכום רבה מדי.
מה שאני מצאתי מאוד מאכזב בסרט הזה הוא חוסר המידתיות הקולנועית שלו. אין כמעט רגע אחד בסרט שאפשר לגמרי להבין האם הוא מציאות או הזיה או משהו באמצע, וזה מרגיש יותר כמו חוסר שליטה של הבימוי מאשר החלטה מודעת. הסרט לא מאפשר איזשהם עוגנים לחוויה של הצופה, ולכן הרגעים המציאותיים מרגישים לא אמינים, וההזיות מעלות יותר מדי שאלות שפוגמות בהיסחפות אחריו. הצילום של פאוול פוגורזלסקי ("מידסומר", "תורשתי", "פרש") מרגיש מסוגנן וקליני מדי, וכך אנחנו פשוט לא יכולים לסמוך על שום דבר שקורה, בטח לא ליפול יחד עם לוסי במחילת הארנבת המלחיצה שלה.
יש פה קצת הרגשה של סרט טלוויזיה שנורא רצה להוכיח שהוא לא סרט טלוויזיה ולכן הגזים בהכל, מקריב את הדרמה וההיגיון כדי להיות מרשים טכנית. לי זה פשוט הנחית את רמת העניין בו.

"מפואר" – Glorious

לא בכל יום אחד הפודקאסטרים האהובים עליך מוציא סרט, ולכן הידיעות על צילומי סרטה של רבקה מקנדרי שימחו אותי עד מאוד. אני מאזין למקנדרי, שעלי להוסיף את תואר הדוקטור לשמה, כבר כמעט עשור בכל שלושת גלגולי הפודקאסט שלה ושל אלריק קיין, עליהם גם כתבתי פה. זה התחיל ב"קילר פי.או.וי", התגלגל ל"שוק ווייבס" כשהם התחילו לעבוד עם בלומהאוס, והפך ל"קולור אוף ד'ה דארק" אחרי שהצלע השלישית שלהם, רוב גאלוזו, הואשם בהטרדה מינית ופרש מעין הציבור (הוא חזר מאז, אגב).
אני לא תמיד מסכים עם דעותיה, אנחנו לא חולקים את אותן אהבות בתחום האימה, אבל לא רק שהיא מקסימה בפני עצמה, אלא שהידע המטורף שלה, ההתלהבות הבלתי פוסקת שלה מעולמות הז'אנר, והאנרגיה שהיא ואלריק מייצרים, הופכת את השעות איתם לאהובות במיוחד.

מקנדרי, שבעברה הייתה עורכת בפאנגוריה וכעת היא גם מורה ואמא לשניים כי למה לא, ביימה כמה סרטים לפני "מפואר", בעיקר מותחנים ללייף-טיים אותם היא עושה ללא גרם של ציניות, ועבדה על התסריט לריבוט האימה של "מעודדות צמודות". להפקה החדשה שלה, בחסות Shudder, הצליחה לגייס גם שני שמו גדולים למדי: השחקן האוסטרלי ריאן קוונאטון ששבה את לבנו ב"דם אמיתי", וזוכה האוסקר ג'יי.קיי סימונס אם כי עדיף לא להרחיב בעניינו כי זה קצת ספויילרי.
"מפואר" הולך בדרכי ה.פ. לאבקראפט אבל עושה זאת בצורה אקונומית ומהודקת – ווס, בחור שכנראה עבר פרידה, חונה בתחנת עצירה באמצע שום מקום, והוא לא במקום מאוד טוב. אין ספק שאיזו התמוטטות עברה עליו, למרות שהמידע שניתן לנו מאוד מצומצם. כשווס נכנס להתרעננות בשירותים הלא מזמינים שבמקום, הוא מפתח שיחה עם מישהו מסתורי בתא לידו, ואז מגלה שהוא נעול במקום ושיש לו משימה די גדולה, כזו שיכולה להציל את העולם או לחסל אותו סופית. והוא לא חש כמו האיש הנכון למשימה הזו.

כמו שאר הסרטים בסקירה הספציפית הזו, זה סרט שרציתי להיות בעדו הרבה יותר ממה שקרה בפועל. הוא מתחיל מאוד מבטיח, ריאן קוואנטון מצויין, ואין ספק שבמסגרת הקטנטנה ומוגבלת התקציב שלו יש בו המון דברים מצוינים, אבל הוא גם מרגיש כמו רעיון טוב לסרט קצר שהתנפח לפיצ'ר באופן נמהר למדי. השימוש בלוקיישן המאוד ספציפי הזה מפסיק להיות מסעיר באיזשהו שלב, השיחות הופכות להיות ארוכות מדי, והפיתולים מתישים. אפילו שיש טוויסט חביב לקראת סופו, הוא מרגיש לא מפותח במיוחד ונשען על סלטות קולנועיות כדי למלא את שמונים הדקות שלו גם כשהתהליך של הדמות הראשית מפסיק לעניין. הוא עדיין יצירה מרשימה בחלק מהאספקטים, אבל גם כזה שבעיקר מרגיש שיושב על כתפי ענקים, ולא שמחזיק את עצמו ביציבות רבה מדי.

עד כאן לאימת החודש של ספטמבר. הפינה תשוב באוקטובר, כנראה עם תמה ספציפית, אז נקווה שהכל יסתדר. בינתיים אנחנו ממשיכים לארוז לחיפה, אז מוזמנים להגיע גם לשם.