• אימת החודש - נובמבר 2022
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • סרטים חדשים: ״הפייבלמנים״ של סטיבן ספילברג
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון
  • ״הספינה האחרונה״ וגם ״זה מספיק שחור בשבילך?״
  • ״אל תדאגי יקירתי״, סקירה לסרט של אוליביה וויילד
  • Causeway סקירת אפל+ לסרט
  • הפנתר השחור: וואקנדה לנצח
  • פרסי הקולנוע האירופאי 2022: רשימת המועמדים

כעבור 10 שנים: "תור"

4 באפריל 2022 מאת אור סיגולי

כשהייתי בן 11 החלטתי לעשות רשימה של כל סרט שאני רואה (עם תוספות רטרואקטיביות, ממה שהצלחתי לזכור). זה התחיל במעבד תמלילים על דיסקט, עבר לוורד שמור על המחשב ומשם השתכלל לאקסל. הוא ממשיך גם היום, אבל ב-2011 התחלתי במקביל אקסל חדש של לוג סרטים, יומן צפייה על פי ימים. כך אני עוקב אחרי כמות הסרטים שאני רואה, ונזכר בהם בקלות לטובת סיכומים, הרצאות או כל דבר שצריך. מומלץ, אם אתם שואלים אותי. כעת, עם ציון העשור להשקת המיזם המופרך הזה, חשבתי לחזור לכמה סרטים שראיתי לפני עשר שנים ומעולם לא חזרתי אליהם – לבחון אם מישהו משנינו השתנה.

לגמרי במקרה יצא שבכל אחד משלושת טקסי האוסקר האחרונים, זכה בפרס אחד מבמאי היקום המשותף של מארוול. אמנם קלואי ז'או עשתה זאת טכנית טרם הצטרפותה לעולם גיבורי העל, אבל לפניה ולאחריה לקחו את הפסלון שניים מבוגרי הסרט הנע של במאי ה-MCU. הקטע העוד יותר מצחיק הוא ששניהם עשו זאת לאחר שהתערבו בעלילותיו של ת'ור אל הרעם – טאייקה וואיטיטי ("ג'וג'ו ראביט") וקנת' בראנה ("בלפסט"). אז הנה טיפ למי שרוצה לקחת אוסקר על תסריט: ביימו סרט בכיכובו של ת'ור, ולאחר מכן עשו סרט על ילד קטן ותמים במדינה אירופאית בשעתה הקשה. סטטיסטית, הניצחון מובטח.
אנחנו פה לדבר על הזוכה הטרי מבין השניים.

עשר שנים חלפו בין תרומתו של הבמאי-מפיק-תסריטאי-שחקן הבריטי קנת' בראנה לסרטי מארוול ועד שלקח את האוסקר הראשון שלו, ואיזה עשור מלא תפניות, עליות ומורדות זה היה בשבילו. הוא ביים הצלחות ("רצח באוריינט אקספרס", "סינדרלה") וכישלונות ("ארטמיס פאוול"), שיחק בכמה מהסרטים המדוברים של התקופה ("טנט", "דנקרק") אבל גם היה מעורב בהפקות שאף אחד לא רוצה לדבר עליהם ("ג'ק ריאן: גיוס צללים") או שאף אחד לא זוכר ("הכל אמת"). כעת הוא גם נמצא על איזשהו איזור ביניים, כי מצד אחד הוא לראשונה חתן אוסקר, מצד שני הזכייה הזו על פרס התסריט המקורי של "בלפסט" עומדת להיזכר כאחת הבחירות המפוקפקות ביותר של האקדמיה. ואני עוד ממחבבי הסרט.

אבל אי שם לפני שהעולם שלנו התחרפן סופית, איפשהו בתחילת האלף כאשר המפיק קווין פייגי התחיל לתכנן את היקום המשותף של גיבורי העל המארוולים, קנת' בראנה היה בחירה ראויה לחלוטין להיות אחראי על הסרט שיעסוק בת'ור, וייקרא בעברית מסיבה כלשהי "תור". בראנה פרץ אל הקולנוע בסוף שנות שמונים לאחר קריירה בתיאטרון בזכות "הנרי החמישי", גרסה עשירה למחזהו המלחמתי של שייקספיר שהביאה לו מועמדות לאוסקר כבמאי ושחקן. מאותו הרגע הפך להיות  סוג-של-ממשיך-דרכו של לורנס אוליבייה כשגריר שייקספיר בקולנוע, וזכה לשבחים על עיבודיו ל"מהומה רבה על לא דבר" ו"המלט", תוך כדי שהוא גם קורץ אל עולם סרטי הז'אנר עם "רצח מן העבר" ועיבוד יוקרתי ל"פרנקנשטיין".
"תור", יותר מסרט אקשן, היה בעצם סיפור מלא פאתוס על אלים נורדים, על משחקי שלטון וכוח, על תככים, רומנטיקה, סכינים בגב והזכות להיות מנהיג, כל זה בסטים עצומים ומפוארים. בראנה ללא ספק הוכיח בעבר שהוא יכול להתמודד עם חומרים כאלה.

לתפקיד הראשי של האל הנורדי, שיהפוך לאחד מגיבורי העל האהובים ביותר בעולם, נבחר כריס המסוורת', אוסטרלי בן 28, אותו הכירו רק צופי סדרת הדרמה היומית מאוסטרליה "קרוב רחוק" בין 2004 ל-2007. לתפקיד אחיו לוקי הביאו שחקן בריטי בן 27 בשם טום הידלסטון. את שני החתיכים הלא מוכרים איזנו בליהוק מנצנץ של שני זוכי אוסקר, נטלי פורטמן ואנתוני הופקינס, ועוד שחקני אופי מוכרים יותר או פחות כמו רנה רוסו, קט דנינגס, אידריס אלבה וסטלן סקארסגארד.

"תור", שהתבסס על הדמות שהופיעה בקומיקס לראשונה ב-1962 עליה היו אחראים סטן לי, לארי ליבר וג'ק קירבי, מתחיל פעמיים. הוא נפתח ב-cold open שזורקת אותנו לשני מדענים ומתלמדת שמנסים לאתר סופה חשמלית מסתורית באמצע המדבר, אבל במקום מוצאים בחור בלונדיני רחב כתפיים שהופיע משום מקום וכפי הנראה לגמרי איבד את הגולות שלו. לאחר מכן אנחנו עוברים לאקספוזיציה אמיתית המספרת על ההיסטוריה של אודין שליט אסגרד ושני בניו, ת'ור ולוקי, ואיך זה הראשון נועד לרשת את הכתר ולהנהיג את הממלכה השמיימית. בשונה מאביו שניסה להימנע ממלחמה ועימותים, ת'ור היה חמום מוח וצמא לקרב, וברגע של החלטה פזיזה איים על ממלכה אחרת, מפר מצב של שלום קר (מילולית). כעונש, אודין מגלה אותו לכדור הארץ ומפריד אותו ממקבת העוצמה שלו. בעולמנו שלנו ת'ור יחבור למדענים, יתאהב בג'יין פוסטר, ויוכיח את עצמו כמנהיג, תוך כדי שלנו מתגלה מי באמת מושך בחוטים שהביאו למצב הביש הזה. אתם כמובן יודעים מי זה, אבל בואו נשחק כאילו שזו הפתעה.

באפריל 2011 יצא הסרט לבתי הקולנוע, מספר ארבע מתוך גלריית גיבורי העל "הנוקמים" של חברת הקומיקס מארוול. זה התחיל עם "איירון מן" ו"הענק הירוק" שלוש שנים לפני כן, והמשיך עם "איירון מן 2". עם זאת, באותה התקופה אף אחד לא דיבר על יקומים משותפים, כשלמעשה דיסני אפילו לא הייתה מעורבת רשמית בתהליך עדיין. היא אמנם רכשה את הזכויות על מארוול כבר ב-2009, אבל חמשת הסרטים הראשונים בהפקת קווין פייגי (כל אלו שמניתי, ו"קפטן אמריקה") היו הפקה משותפת של חטיבת הקולנוע החדשה במארוול ושל האולפן פארמאונט, זה שקצת לפני "הנוקמים" ב-2012 העביר את השליטה לדיסני תמורת לא מעט כסף. וכן, זה קצת מבלבל לראות סרט מה-MCU עם פתיח של פארמאונט.

"תור" היה הצלחה מרשימה עם הכנסות עולמיות של כמעט 450 מיליון מתקציב של 150, אבל קשה לומר שהעולם נגנב לגמרי מהעלילה על מאבק המלוכה הנורדי וסיפור האהבה שמתרחש בניו מקסיקו. ההתרגשות כלפיו הייתה יותר מכיוון שכבר היה ברור שאיזשהו מבנה ארוך טווח מתגבש לו שם באולפני מארוול. לא ידענו שכל עולם הקולנוע המסחרי וההפצה עומד להשתנות ללפחות עשרים השנים הקרובות.
גם אני לא מיהרתי לראות את הסרט, ואליו התגלגלתי רק באפריל 2012, שנתי הראשונה כתל אביבי, במפגש חברים שם הוקרן הסרט ממקרן על קיר. מאז אמנם ראיתי את כל סרטי היקום משותף, חלק מהם יותר מפעם אחת, אבל אל "תור" מעולם לא חזרתי. זה כמובן מה שהופך אותו כשיר לפינת "כעבור 10 שנים", לא הרבה זמן אחרי שחזרתי לסרט אחר על מלחמת אלים מאותה השנה.

…כעבור 10 שנים

מתוך המותג העצום הזה של היקום המשותף, על כל 27 הסרטים שכבר שוגרו ממנו והעשרות שעוד יבואו, "תור" לא נחשב כאחת הפסגות שלו. למעשה, יש שמחשיבים אותו כאחד החלשים ביותר, אבל זה בעיני תוצאה של שני דברים:
הראשון הוא שהסרט הזה נעשה בתקופה בה המבנה של פייגי טרם עמד יציב על הרגליים (יש שיגידו שזה יתרון, רגע לפני שהמותג הפך להיות ממוחזר ועל-אוטומט) וככזה הוא לא עומד בסטנדרטים העצומים של הסרטים האחרים, בטח בגודל העלילה שלו. אם ברוב סרטי מארוול העולם נמצא בסכנה, פה מדובר במקסימום רחוב בניו מקסיקו. לא בדיוק המסעיר ביותר אי פעם.
השני הוא, בעיני, בכלל תוצאה של סרט הסולו הבא של בן אודין זהוב השיער, "תור: העולם האפל". הוא קיבל חותמת רשמית של הסרט הכי פחות טוב מהשלב השני של סאגת האינסוף, תחתית די זניחה של המותג, וזה השליך גם על היחס לסרט הקודם.

עם זאת, ועוד לפני שנדבר האם הסרט מחזיק כעבור עשר שנים או לא, האמת היא של"תור" יש משמעות מאוד רצינית ליקום המשותף. הראשונה היא הליהוק. מעבר להתהדרות בשחקני משנה שאחר כך ימשיכו להרים את הסרטים בהשתתפותם כמו פורטמן, הופקינס וסקארסגארד, הייתה זו דווקא הבחירה בכריס המסוורת' שלעתיד תתגלה כהברקה. בשני סרטי ת'ור הראשונים, כמו גם "הנוקמים", המסוורת' עבר כשרירן נאה אבל כזה שמאוד לוקה בתחום הכריזמה. מה שלא יכולנו להעלות על דעתנו זה שהוא יהיה אחראי על כנראה המהפך הכי משמעותי של גיבור על ממארוול, ושבעקבות "עידן אולטרון" (בעקבותיו קיבל את תואר ההופעה המפתיעה ביותר לטובה עד כה בסיכום המחצית שלי) ו"תור: ראגנארוק" יטוס לפסגת הפופולריות של הנוקמים.
"תור" הראשון ממש לא ידע איך להשתמש בהמסוורת', והניסיון להפוך אותו לדמות שייקספירית בחסות בראנה עבר כבסדר לכל היותר. בשנייה שהוא קיבל מעמד של דמות קומית, המסוורת' השתדרג והיה אחראי לכמה מהרגעים הכי בלתי נשכחים של סאגת האינסוף.
המורשת החשובה הנוספת של "תור", ואולי המשמעותית ביותר, היא בדמות של לוקי, בגילומו של טום הידלסטון. במותג שהקונצנזוס עליו הוא החולשה המוחלטת שלו בתחום הנבלים, לוקי היה לאחד האנטגוניסטים הטובים ביותר, אולי אפילו הראשון במעלה. עדות לכך ראינו כשהוא קיבל סדרה משלו בדיסני+, אבל לא באמת היינו צריכים את זה כדי לדעת שהוא אחד היהלומים של היקום המשותף.

לשאלה האם "תור" באמת נקודה חלשה יחסית של ה-MCU, התשובה היא די קלה. אני לא הולך לדבר אליכם בדירוגים או השוואות כי הכי אין לי כוח לזה, אבל הסרט הרביעי במותג הוא יופי של פנטזיה ואקשן. באמת סרט חמוד נורא, שעדיין נראה מעולה, ולא פחות חשוב – פחות משעתיים. זה שווה ערך לזהב, מבחינתי. זה אחד מסרטי היקום המשותף שלגמרי יכולים להעביר זמן איכות לא מחייב מול המסך, בטח כזה עם ילדים בכל הגילאים. כשזה מגיע למבחן הצפייה החוזרת הוא כזה שיש לו חיים ארוכים.
אז נכון, זה לא התסריט הכי מבריק, אבל הוא עושה את העבודה היטב בלי להעליב אף אחד בדרך. עיצוב הדמויות עובד בסדר גמור ביחס לז'אנר, ואולי אפילו שווה שוב להתעכב על המראה הוויזואלי שלו. סרטי אפקטים ממוחשבים נוטים להתיישן מאוד מהר, אבל "תור" נראה כמו סרט שיכל להיעשות היום באותה מידה. הסטים של אסגרד אולי לא מלאים בפרטים, וגם העיירה הארצית מרגישה דלה יחסית, אבל הקרבות והאפקטים נראים מעולה. לזה אפשר להוסיף את הופעות השחקנים. אז אמנם המסוורת' נראה טוב בשונה ממשחק טוב, אבל הוא ממש נראה טוב. כאילו, ממש. בנוסף, בין המורכבויות של הידלסטון, היוקרתיות של הופקינס, הקריצה של דנינגס והאיכויות של פורטמן, הסרט הזה מצליח לנצח את כל הסצנות שלו. אני מניח שצריך לתת פה קרדיט לבראנה הבמאי, אם באמת רוצים.

משהו שכן בהחלט עובד פה טוב יותר מבשאר סרטי גיבורי העל, הוא החלק הרומנטי. על אף שבדיעבד נדמה שנטלי פורטמן די בזה לכל האופרציה (או שזה רק לסרט השני. בכל מקרה, היא תחזור בהמשך, כך מבטיחים לנו), לה ולהמסוורת' יש יופי של כימיה והם מאוד משכנעים במשיכה המהירה-מדי שלהם. אם הייתי צריך לתת איזשהו תואר ל"תור" זה כנראה כסיפור האהבה הכי מוצלח של השלבים הראשונים בסאגת האינסוף.

הרבה שיאים ותפניות קיבלנו מהתוצרים של דיסני, מארוול וקווין פייגי בעשור האחרון, כאלו שלגמרי השאירו את הסרט הנאיבי והמהוסס מ-2011 מאחור. ועדיין, ל"תור" מגיע מקום לא רק כמי שהניח כמה אבני פינה רציניות, אלא גם כסרט פנטזיה כיפי מאוד, שעשוי מצוין, ואפילו מצליח להצחיק כמה פעמים. הוא בטח שרד טוב יותר מכמה סרטים מהיקום המשותף שהכריזו על עצמם כאירוע קולנועי עוד לפני שמישהו ראה אותם, ומאז נשכחו לגמרי.
אתם יודעים מה? אני פשוט הולך להגיד את זה – "תור" הוא אחד מהסרטים היותר מחזיקים של היקום המשותף. הלוואי שעוד נחזור לקסם הפשוט שלו ושל הסרטים המוקדמים.

בפרקים הקודמים של "כעבור 10 שנים":
"הרגתי את אמא שלי"
"הנאהבים מפריז"
"פקח את עיניך"
"ביוטיפול"
"האישה ששרה"
"החיים הכפולים של וולטר"
"בני אלמוות"