• מה לראות בפסטיבל קולנוע דרום 2021
  • סרטים חדשים: ״חולית״ מגיע סוף סוף אל המסך הגדול
  • לקראת ״חולית״: חזרה אל הספר ועיבודים קודמים
  • ״תמונות מחיי נישואין״, סקירה למיני-סדרה של חגי לוי
  • ונום 2
  • אוסקר 2021/22: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • פסטיבל ניו יורק 2021: דיווח מסכם של אורון
  • ״פריצה״ ו״מפה לא יוצאים״, סקירת נטפליקס כפולה
  • פסטיבל ניו יורק 2021: סרטי ריוסוקה המאגוצ׳י
  • אימת החודש - אוקטובר 2021: חלק ראשון
  • ההיסטוריה של השחקנים הערבים בפרסי האופיר
  • ״קופסה כחולה״, סקירה
  • ״פיג״, סקירה
  • ״לא זמן למות״, סקירה

פסטיבל חיפה 2021: "סופר הקלפים", "גנב האופנוע", "ליל המלכים", "יער: אני רואה אותך בכל מקום"

22 בספטמבר 2021 מאת אור סיגולי

שליש פסטיבל מאחורינו, והזמן ממש טס. כלומר, חוץ בכמה סרטים בהם הזמן עומד מלכת, אבל למה להרוס על ההתחלה. בכל מקרה, זהו הסיקור השני שלי מהכרמל, והשלישי של סריטה באופן כללי, בזכות תרומתו של עופר. בהקשר הזה רציתי להזכיר לכם לסמן את תגית "פסטיבל חיפה 2021", שם מופיעים כל הטקסטים שלנו עד כה, ולשם יצטרפו הבאים בהמשך, למקרה שתרצו לעקוב.
עוד דבר שהתחלתי אתמול הוא רשימת צפייה בלטרבוקסד שלי, המפרטת את כל הסרטים שראיתי מהתוכנייה, אבל בדירוג מהאהובים עלי ביותר לפחות. אז אתם מוזמנים לבדוק גם את זה.

לסקירה השנייה שלי בחרתי בארבעה סרטים מתוך כל אלו שהספקתי לראות מאז הדיווח הראשון שלי, אבל יש עוד כמה שרציתי להזכיר בקצרה מאוד. הראשון הוא "שנות ה-20 הסוערות" עליו אורון הרחיב עוד בטרייבקה (שאזכיר במשפט גם בחלק האחרון של הסקירה הזו ממש), והשני הוא הסרט שהוטס הישר לראש רשימת הסרטים האהובים עלי מהפסטיבל – וכן, אני מתנצל שאני כזה צפוי – זוכה דקל הזהב "טיטאן". הסרט כזכור הוקרן כבר בפסטיבל ירושלים ועכשיו מגיע גם לממלכת הצפון להנאת/חרדת הנוכחים. אורון כבר התייחס אליו בקאן, ואני מאמין ללא צל של ספק שעוד נמשיך ונדבר עליו בהמשך השנה, אני אוסיף משפט וחצי אחד מטעמי, למקרה שאתם סקרנים: קודם כל, אני חייב לומר שדבר כזה עדיין לא ראיתי, ואני לא בטוח אם יש מחמאה גדולה מזו. בעיני זה כנראה הסרט הכי מרתק על מגדר שאני זוכר.

בנוסף הספקתי גם את "ליל הלהבות" המקסיקני שאשאיר לעופר להרחיב בעניינו כי אני ממש לא הערכתי מה שקרה שם, והוא ראה את הדברים אחרת ממני; ו"האוטובוס האחרון", דרמה חביבה על זקן חביב שיוצא למסע אל עבר מקום חשוב מחייו הקודמים, שנראה ומתנהג בדיוק איך שהייתם מצפים מדרמה חביבה על זקן חביב שיוצא למסע אל עבר מקום חשוב מחייו הקודמים. קחו את זה לאן שאתם רוצים.
עוד סרט אחד שהושמט מהדיווח הנוכחי הוא "מחוז טרמינל", והסיבה שאני בינתיים בוחר שלא להיכנס לענייניו היא שאני פשוט מפחד להעליב מישהו. אולי בהזדמנות אחרת.

"סופר הקלפים" – The Card Counter

פול שריידר הוא אושיה ההוליוודית מרתקת למרות, ואולי בעצם בזכות, הקריירה המאוד לא אחידה שלו. הוא היה רק בן 30 כשכתב את התסריט המופק השני שלו, "נהג מונית", ועם סקורסזה יצר לאחר מכן גם את "השור הזועם", "הפיתוי האחרון של ישו" ו"לגעת במוות". במקביל הוא גם הפך לבמאי עם ההצלחה של "ג'יגולו אמריקאי", ומאז עבד פחות או יותר ללא הפסקה. אחרי הרבה מאוד שנים של סרטים שזכו למעט תשומת לב, או חוסר יחס בכלל, בסוף הניינטיז נדמה שהוא עומד בפני קאמבק בזכות "פגיעה" (שהביא לג'יימס קובורן את האוסקר) ו"אוטו-פוקוס", אבל מהר מאוד זה נשכח עם עיבוד נזנח ל"אדם בן כלב", פרויקט משותף עם ברט איסטון אליס שזכה לתגובות מזלזלות במיוחד ("הקניונים"), וכמה סרטים שהשליטה עליהם נלקחו ממנו במהלך ההפקה.
לפני שלוש שנים, כאשר שריידר חגג את שנתו ה-71 על פני האדמה, זכה שוב להערכה מחודשת עם הסרט שכתב וביים, "הכנסייה החדשה", והוא זה שלראשונה בקריירה שלו הביא אותו למועמדות אוסקר (בקטגורית התסריט המקורי שם הפסיד ל"הספר הירוק". אני לא מעוניין להיכנס לזה עכשיו). במקביל להצלחה הזו, שריידר גם מצא לנכון לנצל את המדיות החברתיות לקצת תשומת לב, והתבטא באופן פרובוקטיבי לגבי אי אלו נושאים כמו תרבות הביטול והאוסקר.

המרוכזים ביניכם ודאי שמו לב שבפסקה הקודמת, שלמרבה השמחה הסתיימה סוף סוף, הוזכרו תשעה סרטים עליהם שריידר היה אחראי. אך על אף השמות השונים והתקופות המתחלפות, קל לזהות שכולם עוסקים באותו דבר – נפש רדופה של גבר המחפש גאולה, בקולנוע עמוס מוטיבים נוצריים, וגישה אוהדת במיוחד לקול-על של הגיבור, לא פעם כאשר הוא יושב בחדרו לבד מול יומן. אלו השדים בנפשו האומנותיות של שרדר, ולהם הוא מוצא ביטוי שוב ושוב, גם בסרטיו המצטיינים וגם באלו המקרטעים.
"סופר הקלפים" בהחלט לא מתרחק מהתלם. למעשה, הוא מאוד מאוד קרוב. הפעם זהו וויליאם טל (אוסקר אייזק), קלפן ומהמר חכם שעברו כסוהר ומענה בכלא אבו גרייב כחלק משירותו הצבאי לא נותן לו מנוח, והוא עובר מקזינו לקזינו, משולחן קלפים למשנהו, מעביר את ימיו בשיטתיות המנחמת של תכנון ואסטרטגיה בהימורים. במהלך שבוע אחד נכנסים לחייו של טל שני אנשים: בחור צעיר שמבקש נקמה על אביו (טיי שרידן), ולה לינדה (טיפאני האדיש), גברת שמנהלת מין סוכנות מהמרים. טל מחליט להצטרף ליוזמה של לה לינדה על מנת לצבור דולרים ולעזור לבחור הצעיר לבחור דרך טובה יותר לעתידו, תוך כדי שטראומות העבר ממשיכות לרדוף אותו. שריידר קלאסי.

הסרט (שברשימת מפיקיו הבלתי נגמרת אפשר למצוא את סקורסזה בעצמו, מה שבהחלט לא עוזר להימנע ממחשבות על "צבע הכסף") מגיע לחיפה ממש אחרי בכורתו בפסטיבל ונציה, שם, אם הבנתי נכון, צבר תגובות מעורבות והוא בעיקר מדובר כחלק מהשנה יוצאת הדופן של אוסקר אייזק, זו שכוללת גם את המיני-סדרה "תמונות מחיי נישואים" ו"חולית".
מצד אחד אני מבין מאוד מדוע הסרט עדיין לא הכה גלים, בטח לא בהשוואה ל"הכנסייה החדשה", אבל מאדך יש בי גם אכזבה במידה זו אחרת. בכל זאת, מדובר באחד הסרטים הכי טובים שראיתי השנה. טופ פייב, נכון לשלהי ספטמבר.

יכול להיות שזה מכיוון שנכנסתי לסרט הזה בתחושות מעורבות, או לפחות בלי ציפיות גדולות, אבל הוא תפס אותי לחלוטין איזה חמש דקות פנימה. הייתי שלו מההתחלה ועד הסוף, מרותק, על אף שחולשותיו בהחלט בולטות. מתוכן אפשר למנות מהלכים עלילתיים לא לגמרי מובנים, מידה מסוימת של חוסר סאבטקסט, והופעה מאוד לא מוצלחת של טיפאני האדיש, שבעיני לא לגמרי התשלבה טוב בעולם הזה (ייתכן ולא לגמרי באשמתה).
"סופר הקלפים" הוא אמנם עוד נראטיב על גבר במשבר, אבל הקולנוע של שריידר, יחד עם ההופעה המכונסת והעוצמתית של אוסקר אייזק, הפכו את הסרט הזה לקפסולה של אינטנסיביות מרהיבה, כזו שאתה לא תמיד בטוח מה עומד לבוא, ונאלץ לבחון בריכוז כל דבר שקורה כדי לזהות האם יש אולי משהו שלא מספרים לך. אין דבר שאני אוהב יותר בקולנוע.
סרטו של שריידר הזכיר לי סרטי סאנדנס של תחילת שנות התשעים (זה בקטע טוב, כן?), דרך עשייה קולנועית מאוד ספציפית שלא ממהרת להסגיר הכל ברגע הראשון, מעצבת עולם מכוער ומרהיב במקביל. המוזיקה ובחירת שירי הפסקול (שלי מאוד הזכירה את "דרייב", אגב אייזק), השימוש בתאורת בתי המלון ואולמות הקזינו שמטשטשות את היום והלילה, כלומר את האור והאפילה של הנפש, איגפו אותי מכל הכיוונים. הקצב של הסרט נראה שלא משתנה, כמו מטרונום עקשן במיוחד, אבל כל פעימה כאילו מצטברת לזו שלפניה והמשקל הולך ונערם עד לרמה של קריסה תודעתית.
בכל רגע ניסיתי לשאול את עצמי למה אני כל כך מעורב בתוך הסיפור הזה, למה אני כל כך מתלהב ממה שאני רואה. ובזמן שלא תמיד מצאתי לכך תשובות, גיליתי שהחלק הכי נהדר הוא שלא צריך כאלו במקרה הזה. הסרט הזה פשוט נספג לי בתודעה, ולקח אותי לאן שרק רצה.

הקרנה נוספת: יום ראשון, 26.9, בשעה 22:00

"גנב האופנוע" – The Bike Thief

האם סרט יכול להיות חסר יומרה לחלוטין ובמקביל ליפול לרמת יומרנות כמעט מתריסה? לשאלה הבאמת מטופשת הזו שהמצאתי כרגע ישנה תשובה – כן. וקוראים לה "גנב האופנוע".
סרט הביכורים של מאט צ'מברס הוא סיפור קטנטן, 75 דקות אורכו. לעיתים הוא אפילו מרגיש כאילו היה אמור להיות סרט קצר מבחינת העלילה והמרחב שהוא תופס. מטרתו העיקרית, כך נראה, היא הומניות. לעורר הזדהות ורגש אצל הצופים, למשוך אותם לתוך חיים שלרובנו אינם מוכרים, להכיר מקרוב קושי ומאמץ של אנשים מסביבנו. כמו כל כך הרבה לפניו ואחריו. הוא לא רוצה להביא בשורה, כך נראה. לא להדהים אותנו בעזרת קולנוע משוכלל. זה לא מרגיש כאילו הגיע יוצר חדש וניסה להכריז על עצמו כדבר הגדול הבא, אלא לשרת סיפור ואנשים שמסביבנו אך לרוב שקופים.

מצד שני, הסרט עוסק בגבר שמנסה לכלכל את אשתו ושני ילדיו, כאשר יום אחד נלקח ממנו האופנוע שלו, שאפילו לא שייך לו אלא לבוס שלו, ובכך נשללת ממנו האופציה לפרנסה ועתיד. ואם זה לא מספיק קרוב ל"גונבי האופניים" של דה סיקה, השם לא משאיר הרבה מקום לטעויות.
העניין עם "גונבי האופניים", וכאן נכנסת היומרה שהזכרתי בהתחלה, הוא שמדובר באחת מהיצירות הגדולות, המופלאות והחשובות ביותר של המאה העשרים, ולאו דווקא רק בתחום הקולנוע, אלא בכל תחומי האומנות בכלל. הסרט הניאו-ריאליסטי מ-1948 הוא פנינה שהזמן לא יכול לגעת בה, ושאולי יכולה לעשות את העולם הזה טוב יותר אם יותר אנשים יצפו בה בכל דור. לבוא בסרט ראשון ולשדך את עצמך לגדולה של דה סיקה, להכריז על סוג-של-עיבוד-מודרני לסרט ההוא זה, ובכן, מעיד או על ביטחון עצמי לא קטן.

ניתן לתאר שצ'מברס לא באמת שואף להשוואות מול "גונבי האופניים", אלא יותר פונה לכיוון המחווה, להראות שהסיפור ההוא עדיין רלוונטי והעולם עדיין אותו עולם (למרות, שכאמור, אין צורך. הסרט המקורי עובד מדהים), הפעם בנושא המהגרים. ועדיין, זה מרגיש שהוא נשען על הצלחה ותיקה כדי להתייצב, אולי אפילו להצדיק את קיומו. זה לא שלצ'מברס יש משהו חדש להגיד בנושא הקושי של חיי המעמד הנמוך, וזה לא איזו אמירה מפתיעה להגיד שלמהגרים מאוד קשה.

כל זה ברמת הדיון הקולנועי והמטא. באופן אישי אני מוצא את זה מעניין וחשוב רוב הזמן, אבל זאת לא חייבת להיות הפריזמה היחידה דרכה מסתכלים, גם אם הסרט מכריז על עצמו ככזה בשמו ובעלילתו. כשמפנים את זה מהדרך, "גנב האופנוע" מתגלה כסרט מאוד מוצלח, או לפחות עשוי היטב וראוי לצפייה. הסיפור והנראטיב כמובן מוכרים מאוד, אבל עיצוב הפריים מכניס אותנו לעולם ולתוך ראשו של הגיבור, ובעיקר נרשמת לטובת הסרט הופעות השחקנים.
את האבא הצעיר מגלם אלק סקראנו, שאולי יהיה מוכר לחלקכם כפועל הרומני מהדרמה הלהט"בית "ארץ אלוהים". הוא ממש מעולה פה בתפקיד הראשי, וזה שהוא יפיוף בטח לא מזיק. השחקנית לצדו היא לא אחרת מאשר אנאמרייה מארינקה, שהייתה הפנים של הפריצה הרומנית לעולם פסטיבלי הקולנוע אחרי הופעתה הראשית ב"ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים". גם היא מצוינת.
"גנב האופנוע" הפתיע אותי לטובה, בעיקר כי זה סרט שנראה שצץ משום מקום ישר לחיפה, והתגלה כחוויה עוצמתית למדי, ובעיקר פשוט סרט טוב ונוגע.

הקרנה נוספות: יום רביעי, 22.9, בשעה 14:16
און-ליין: 23-29 לחודש

"ליל המלכים" – Night of Kings / La Nuit des Rois

בדיוק לפני שנה התקיימה הקרנת הבכורה של הסרט הזה בפסטיבל ונציה, לאחריה הוכרז כנציג חוף השנהב לאוסקר. זאת הייתה בסך הכל הפעם השלישית של המדינה בתחרות (והשנייה מאז 1976), כאשר כמו הפעם הקודמת עם "Run" ב-2015, גם זו הייתה בזכות עבודת בימוי של פיליפ לאקוט. מה שהשתנה הפעם הוא שעם "ליל המלכים" לאקוט טיפס מדרגה ואפילו נכנס לרשימות המקדימות של המתמודדים, אך לא הגיע לחמישייה הסופית.
"ליל המלכים" מתרחש כמעט כולו בכלא רחב ידיים ומרוחק בחוף השנהב, בו יש היררכיה משלו והוא מנוהל כמעט לחלוטין על ידי האסירים. כלומר, עד שלמנהלי הכלא נמאס והם מתערבים כשבא להם. למקום מגיע בחור צעיר, כנראה חלק מכנופיית רחוב שצוברת עוצמה בערי המדינה, והוא נבחר על ידי מנהיג האסירים הגוסס להיות "המספר". תפקידו, עם רדת הלילה האדום, להחזיק את תשומת ליבם של האסירים כמה שניתן, ובכך למנוע את מאבק הירושה שכמעט בלתי ניתן למנוע אותו.
אם זה נשמע לכם מסורבל, חכו עד שתראו את הסרט.

כמו עם סרטו הקודם "Run" (שצולם על ידי דניאל מילר הישראלי. את זה הנוכחי צילם הקנדי טובי מארייר-רוביטיי), גם ב"ליל מהלכים" לאקוט מציג חזון קולנועי מהפנט למדי. זה באמת עולם מסוג אחר, מה שהוא מביא למסך. המיזנסצינה מלאה בפרטים וביצירתיות, והשימוש שלו בתאורה ופריימינג מרשים בכל רגע ורגע, מחזיק את כל האופרציה הזו מלהתרסק. על פני תשעים הדקות שלו, במרכזן אסירים בתוך חללים אפלים, הוא לא מפסיק להיות אקספרסיבי ויפה לעין. ליגה של הכי גדולים שיש.
עם זאת, החזון הספציפי של לאקוט הביא גם לכמה דברים שאולי היו מעניינים על הנייר, אבל לא לגמרי התרגמו היטב קולנועית. למשל, רגעים בזמן הסיפור על עלייתו של המלך זאמה בהם קמים מדי פעם אסירים ומתחילים להציג את הנעשה בריקוד אינטרפרטטיבי, כאילו אנחנו ב"למונייד" של ביונסה. זה מאוד משונה ולא מסתדר עם שאר האלמנטים של הסרט. באופן כללי הליהוק של השחקנים הראשיים ושל הניצבים, רובם כנראה אינם מקצועיים, הוא כל כך בעייתי שזה ממש מפיל את הסרט. מצד אחד כשלאקוט מעמיס על הפריים דמויות וגופים זה מייצר אינטנסיביות ותחושה של חיות. העניין הוא שברגע שהעין נודדת בטעות אל שולי התמונה או אל מעמקיה, ונחשפות ההבעות המוגזמות שלהם, כשהם מחככים את ידיהם כמו דמויות לוני טונס, מנסים לזייפים פנים מתעניינות או מופתעות, או סתם להבין מה קורה, כל מטען דרמטי מתפוגג.
אבל גם ברמת הכתיבה יש לא מעט בעיות. העולם שהסרט ניסה לברוא, יקום מאוד ספציפי עם חוקים משלו, מתחיל לא ברור ואז רק הולך ומסתבך ככל שהעלילה ממשיכה. מהם חוקי הלילה האדום, למה צריך מספר, מה קורה עם שחור-הזקן ופעולותיו, איך האסיר שמשמש כאישה של הכלואים חשוב או מקדם משהו, ומה מידת ההתערבות של מנהלי הכלא, כל אלו באים והולכים להנאתם. זה פוגם בקצב של הסרט ובכל מה שיכול להיחשב כמו התקדמות עלילתית.
על אף יופיו, הסרט הזה ממש אתגר את הערנות שלי בעיקר כי לא הצלחתי להבין מה קורה, או לפחות הרגשתי כאילו את הסרט זה לא מאוד מעניין והוא בונה על כך שלא נשים לב. כך יוצא שהיופי של השחקנים הראשיים והסטים הוא אמנם מצע מדהים, אבל לא מקבל את הדרמה הראויה לו.

הקרנה נוספת: יום שלישי, 28.9, בשעה 14:00

"יער: אני רואה אותך בכל מקום" – Forest: I See You Everywhere

מתוך ארבעת הסרטים שראיתי מאת הבמאי ההונגרי הנהדר בנדק פלגאוף, שלושה מהם היו בפסטיבל חיפה. היו אלו "רחם" מ-2010 שהוא כנראה סרטו המוכר ביותר, בעיקר כי הוא באנגלית ובנוכחות אווה גרין; "זו רק הרוח" שגם הביא אותו כאורח לפסטיבל ב-2012 אז ראיינתי אותו (בחיי שאני כבר לא זוכר לאן) ונוכחתי ממקור ראשון כמה הוא נחמד ואדיב; וכעת "יער: אני רואה אותך בכל מקום", שבפסטיבל משתתף במסגרת תחרות כרמל.
הסרט הרביעי שלו שראיתי, כי אני יודע בוודאות שאתם במתח קיצוני כרגע, הוא "דילר" שאותו אני זוכר בהתלהבות למרות שעבר הרבה מאוד זמן מאז שצפיתי בו.
לפלגאוף יש עוד שלושה סרטים באורך מלא: "לילי ליין", "שביל החלב", וסרטו הראשון שנשלח כנציג של הונגריה לאוסקר ב-2003, "יער". ואם השם הזה מצלצל לכם מוכר בגלל, אה, הסרט החדש, אז כן. זה לא במקרה.

"יער: אני רואה אותך בכל מקום" היה חלק מהתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין, כשהקונספט שלו מאוד פשוט ממש כפי שהוא בטח יהיה מאתגר לחלק מהצופים, אם לשפוט לפי ההקרנה הראשונה בטיקוטין. מדובר בשבעה סיפורים, שבע סצנות למעשה, שכל אחת מתחילה בהתנהלות נטולת קונטקסט ואז קופצים אחורה לדקות שהביאו אליה. הרבה אקשן מסחרר לא תמצאו כאן (אם כי יותר גופות ממה שציפיתי), אלא שיחות צפופות בקלוז אפים ומצלמת כתף, רובן אינטנסיביות למדי, שחושפות לנו בכמה דקות ספורות של דיאלוגים אמינים להדהים, פיסת חיים שהתחילה הרבה לפני ותגמר הרבה אחרי ההצצה שאנחנו קיבלנו.

לפני שאמשיך, אני קצת צריך לדבר בקונטקסט. אתם יודעים איך זה מרתונים בפסטיבלי סרטים – באיזשהו שלב חוויות הצפייה משפיעות וזולגות אחת לשנייה. לכן נראה לי הוגן, בהתחשב בכך שזה הסרט הרביעי שראיתי באותו היום, להסביר מה קרה לפני כן, שהשפיע על כך שבעיני זה אחד מהסרטים המצטיינים של הפסטיבל.
היום שלי התחיל עם "שנות ה-20 הסוערות",  כנראה אחת מהפעמים הבודדות השנה שאורון ואני לא מסכימים באופן נחרץ. גם סרטה של אליזבת' ווגלר, ממש כמו זה פלגאוף, מורכב מווינייטות קצרות של דיאלוגים, פיסות חיים בכמה דקות. אבל אם בסרט הצרפתי ההרגשה שלי הייתה של מלאכותיות, מיאוס, דמויות קריקטוריסטיות ו/או לא מעניינות עם סיפורים מתישים, בסרט ההונגרי פשוט לא יכולתי להתיק את עיני מהמסך. אמנם לא כל שבע התמונות מחיי הונגרים טובות באותה מידה, יש כמה שקצת צפויות מאחרות (הרביעית עם האב הגוסס החלשה מכולן), אבל כולן מבוצעות לעילא, וגם אם מתוסרטות לעיתים, מרגישות כאילו הן קורות בפעם הראשונה מול עינינו.
הדבר השני שגרם לי להתמסר בקלות יותר, הוא שהסרט שראיתי ממש דקות ספורות לפני זה, "מחוז טרמינל", לא רק שמאוד אתגר את היכולת שלי להישאר באולם במשך כל 110 הדקות שלו, אלא שהחוויה הייתה כל כך מפוקפקת שכמעט וויתרתי על לראות עוד סרט היום. איזה מזל שהתעקשתי ובפלגאוף שמתי מבטחי.
האם הייתי מעריך את "יער: אראב"מ" גם בלי שני אלו? אני אוהב לחשוב ככה, אבל לעולם לא אוכל לדעת. אבל בסדר, תזמון הוא הכל בחיים, וכנראה גם בקולנוע.

משהו שחשוב להגיד הוא שהסיפורים לא משתלבים זה בזה, לפחות לא באופן הקלאסי של סרטי אנסמבל. לא תראו את כל הדמויות לפתע הולכות יחד ברחוב ושרות לעצמן שיר, תודה לאל. הם עומדים בפני עצמם, אבל מנסים להתחבר באיזושהי רמה רגשית. לכן מה שעניין אותי בעיקר הוא האם הסדר שלהן חשוב, והאם היה נוצר אפקט שונה אם הסיפורים – כולם מצולמים בדיוק באותו סגנון – היו מופיעים ברצף שונה.
הדבר האחרון ברשימת ההילולים שלי הוא שהמשחק של כולם, אבל באמת של כולם, פשוט פנומנלי. יש בסרט שני ילדים צעירים שנותנים הופעות משוגעות ומחזיקים על עצמם סצנות שמבוגרים מהם היו נאבקים בם (אחת מהם, לילה קילזינגר, זכתה בפרס מטעם פסטיבל ברלין), אבל גם השאר פשוט חיים את הסצנות לחלוטין, לא מזייפים לשנייה. שוב, אולי קצת בפרק הרביעי.

נכון לכעת, "יער: אני רואה אותך בכל מקום" התמקם במקום השני ברשימת הסרטים הטובים ביותר שראיתי מאז תחילת הפסטיבל (אחרי "טיטאן"), אבל, כזכור, יש לנו עוד שני שליש מהטירוף הפילמאי הזה, והכל יכול להשתנות.

הקרנה נוספת: יום ראשון, 26.9, בשעה 16:00
און-ליין: בין ה-21 ל-24 לחודש.

עופר ואני כמובן נמשיך לסקר את הפסטיבל בימים הקרובים, אז מחכה לנו עוד הרבה.