• אימת החודש - אוקטובר 2020: מהדורת האלווין מורחבת
  • על טרילוגיית
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 31
  • המדריך לתכני מונטי פייתון בנטפליקס - חלק שני
  • Spontaneous :מחכים לתרגום
  • ״סרט המשך בוראט״, סקירה
  • ״משולש פראי״: על תלונות שווא וניצול יחסי מרות
  • ״רבקה״, סקירה לגרסת 2020 בנטפליקס
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 30
  • בחזרה אל ״בוראט״, לקראת סרט ההמשך
  • ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי: חלק א׳
  • משפט השבעה משיקגו
  • המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – 1

פסטיבל אפוס 2020 לסרטי תרבות ואמנות: מדריך מקוצר וכמה המלצות (ואזהרות)

12 במרץ 2020 מאת מערכת סריטה

עדכון שהגיע כמה שעות לאחר פרסום הטקסט: למרבה הצער, בעקבות הוראת הממשלה בנוגע להתפשטות הקורונה, פסטיבל אפוס נדחה.

אתמול נפתח בפעם ה-11 פסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות, בצל הכותרות על מצב בריאות הציבור שמשתנה כל יממה. ככל הידוע לנו, הפסטיבל מתקיים כסדרו נכון לכרגע, אבל מומלץ לעקוב אחר אתר הפסטיבל או נוכחותו ברשתות החברתיות לעדכונים שוטפים. זה גם כמובן המקום להזמין כרטיסים לאירועים ולסרטים השונים, שמתכוננים עד מוצאי שבת. בשל מועד הפרסום המאוחר יחסית של פוסט ההמלצות השנתי שלנו, בחרנו די בכוונה להרחיב על סרטים שאפשר יהיה לראות מחר ומחרתיים, למי שיצטרכו זמן להתלבט או להתכונן. אבל עוד לפני כן, טעימה מהתוכניה הכוללת כ-50 סרטים ואירועים המתפרשים על פני מוזיאון תל אביב ובית אריאלה.

הקולנוע הישראלי מיוצג הן במסגרות השונות והן בתחרות לסרטים באורך מלא ולסרטים קצרים. הסרטים שיתמודדו בתחרות הם ״התנור״ של נועם זיו, ״לב השוליים״ של דן וולמן, ״8000 מהדקי נייר״ של ניצן טל, ״חזרה עם רנה״ של טל אלה, ״סיפורים מהמספרה״ של ברוריה פסטרנק, ו״החיים באור ובצל של רחל בנטוביץ'״ בבימוי אפרת גורן מור. במסגרת ההיצע הבינלאומי, פסטיבל אפוס מחלק את הסרטים לפי נושאים. גם שם אפשר למצוא סרטים מישראל, למשל ״איש החרב: גבריאל מוקד״ ו״ספרנים״ המצויים בקטגוריית ״המילה הכתובה״ לסרטים על ספרות ושירה. שם מתאכסן גם ״עולמות המד"ב של אורסולה לה-גווין״ על הסופרת שכדאי להכיר. אותנו הכי מעניינת באופן טבעי קטגוריית ״קולנוע על קולנוע״, שעל סרט אחד מתוכה תוכלו לקרוא בהמשך הפוסט. השלושה האחרים כוללים את ״פליני לנצח״ ו״מילוש פורמן – החיים כמו שהם״, שאין צורך להסביר במי הם עוסקים, וגם את ״מרסלין – אישה ותקופה״ על הדוקומנריסטית והסופרת מרסלין לורידן אייבנס, שיצרה יחד עם יורגן אייבנס סרטי תעודה פורצי דרך. סיפור חייה נשמע ככזה שיכול להתאים גם לקטגוריה שנדמה לי שהיא חדשה בפסטיבל, ״אמנות ההתנגדות״, ובה סרטים על יצירה כדרך מחאה.

יתר הקטגוריות מסורתיות יותר ומתוכן נזכיר כמה סרטים מייצגים. הרבה סרטים מסתתרים תחת ההגדרה של מוזיקה, החל מיוצרים ומבצעים כמו סרט הנעילה ״ברסנס על ברסנס״ או ״ביל אוונס״ על פסנתרן הג׳אז המחונן, וכלה ב״מירגה גרז'ניטה-טילה: מנצחת״ על מי שמכוונת את התזמורת. בקטגוריה המשלימה של סרטי מחול ודאי יקסום לקהל ״הבולרו של אוהד נהרין״, אבל שווה אולי להזכיר גם את ״אלכסנדר אקמן: משחק ברצינות״ אודות הכוריאוגרף והרקדן השוודי. מבין סרטי התיאטרון בולט ״כל העולם הוא ברודוויי״, המביא את סיפורו של עולם התיאטרון הניו-יורקי דרך מספרים מפורסמים כמו הלן מירן ואיאן מקלן. הסרט ״ברזיליה – החלום ושברו״ משתייך לסרטים אודות ארכיטקטורה ומראה את העיר הברזילאית כמראה למצב המדינה כולה. לסיום, קטגוריית ״אמנות פלסטית״ היא מטריה לאמנויות הציור, הפיסול והצילום גם יחד, שם אפשר יהיה לראות סרטים על אמנים כמו שון סקאלי, פרננדו בוטרו, מרת'ה קופר, מאוריץ קורנליס אשר וג'קסון פולוק. תודה ליח״צ על התמונות ועל הגישה המוקדמת לחלק מהסרטים, עליהם תוכלו לקרוא קצת יותר בהרחבה מיד.

סרט הפתיחה: הציור
The Burnt Orange Heresy

התמונה באדיבות קולנוע לב

סרט הפתיחה של פסטיבל אפוס הוא סרט הנעילה של פסטיבל ונציה האחרון, שבזמנו סירבתי להתייחס אליו. כיוון שהוא מגיע כעת ארצה, ואפילו עתיד לעלות לאקרנים בחודש מאי, אולי זו ההזדמנות להזהיר מפניו. טקסטים חיוביים יותר על סרטים אחרים אפשר יהיה לקרוא בהמשך אז מוזמנים ומוזמנות לדלג, גם על הסרט. כאמור בימי ונציה, הוא הזכיר לי את ״מסור חשמלי מקטיפה״ הנטפליקסי, רק בלי קומדיה ובלי אימה. או אם להיות מבקר קלישאתי, כמו זה שניצב במרכז העלילה, האימה היא מכמה שהסרט גרוע והקומיות מהיותו פשוט מגוחך. זה חבל כפליים משום שהוא אחד הסרטים העלילתיים היחידים בפסטיבל והיחיד שתוכלו לקרוא עליו בפוסט זה, מחוויר לצד אחיו התיעודיים.

השחקן קלאס בנג חוזר אל עולם האמנות אחרי תפקיד הפריצה שלו ב״הריבוע״, הפעם בתפקיד מבקר. הוא מקבל הזדמנות פז מחבר, אספן אמנות בעל אמצעים (מיק ג׳אגר) – גישה אל אמן מתבודד (דונלד סאתרלנד) שלא התראיין או הציג מזה עשורים. גיבורנו מבקש להיות זה שישבור את שתיקת הצייר ויביא אותו לתהילה ולחשיפה לה הוא ראוי, ובדרך יעלה את שווי היצירות ויעשיר את ידידו שקישר ביניהם. איכשהו זה הופך למותחן עתיר תפניות וזהויות במבחן, וכדי שתהיה גם אישה על המסך מצטרפת לעלילה בשלב מוקדם אליזבת׳ דביקי. אלא שהכוונות של הסרט כלפיה מתבררות כבר בסצנה השנייה או השלישית שלה, בה היא נדרשת להתפשט, וגם המשך התפקיד די מבזבז את השחקנית הנהדרת הזו. מי שיבואו בשביל סאתרלנד או ג׳אגר, ימצאו את זמן המסך שלהם קצוב למדי. ובנג? הוא עשה את אותו תפקיד רק טוב יותר לפני כמה שנים, כאמור. אז השחקנים כמוקד משיכה הם לא סיבה מספקת. מה בדבר שאר האלמנטים? לצערי, המצב רק מחמיר.

הבימוי של ג׳וזפה קפוטונדי (״השעה הכפולה״) מגושם ונוטה לקלישאות של מותחנים זולים. התסריט של סקוט בי. סמית׳ (״סיביר״), עיבוד לספר של צ׳ארלס ווילפורד, נע בין הצפוי לבין המפתיע באופן חסר היגיון – בלי שום טווח ביניים. ואפשר להמשיך אבל אני מניח שהנקודה ברורה. אבל מילא אם זה היה בי-מובי בלי שום ערך מוסף. הרי הסיבה שהסרט מקרין בפסטיבל לסרטי תרבות ואמנות היא הדיון שלו בעולם האמנות, וכאן אני כבר לוקח צדדים ולא לוקח שבויים. כי כמו תמיד, מחריד אותי לגלות מה חושבים אמנים על מבקרי אמנות. אם לשפוט על פי גיבור היצירה, מבקרים הם אנשים שמונעים מאגו ועסוקים בלהסתיר את חוסר הכשרון שלהם או ההבנה את תחום ההתמחות שלהם. בעיניי זה קצת מוזר לטעון שאנשים שמקדישים את חייהם להלל יצירות של אחרים הם אגו-דריבן. אבל כן, לפעמים עבודת המבקר כוללת גם המלצה להימנע מסרט כזה או אחר, במקרה הזה קוראים לו ״הציור״. גם בהתעלם מכל דבר אחר פרט לעלילה או לעשייה, מדובר לא בציור אלא בקשקוש שלא שווה את הזמן שלכם ושלכן.
(אורון שמיר)

ברנרדו ברטולוצ'י, נוסע מתמיד
Bernardo Bertolucci: No End Travelling

התמונה מתוך הסרט

הסרט התיעודי הזה נפתח בשוט של רכבת נוסעת ועליה הרבה דגלי המפלגה הקומוניסטית. עוד בטרם נאמר דבר, ידעתי כי שוט זה צולם עבור סרטו של ברנרדו ברטולוצ'י "1900", אף כי התקשתי לזכור באיזה שלב בסרט הוא מופיע (הגיוני, זה סרט באורך 5 שעות). בזמן שניסיתי להיזכר, במאי הסרט התיעודי, מריו ססטי, מספר על המפגש הראשון שלו כעיתונאי ומבקר עם ברטולוצ'י בשנת 1990. שנה מאוחר יותר השניים ניהלו כיתת אמן בה הוקרן השוט היפה זה, אשר בסופו של דבר נגנז ולא נכנס לסרט עצמו. זהו רגע קולנועי יפה המשולב ברצף של מפגשים אותם מתאר ססטי בתחילת הסרט: פגישות עם ברטולוצ'י לצורך ראיונות כאלו או אחרים, לצד מפגשים יזומים או מקריים עם אנשים אחרים. ביניהם, מפגש מחודש עם הזמרת פטי סמית' בהקרנת סרט של פזוליני, מפגשים עם הבמאים מריו בלוקיו ו-וים ונדרס, ראיון עבור הוצאת ה-DVD של "שמיים מגנים מעל", ואולי עוד כמה הקרנות משותפות.

רגעים אלו נתנו לי תקווה כי סרטו של ססטי יהיה סרט מסה-אישי בו תהיה צלילה של ממש לעולמו הפנימי של הבמאי מן הכותרת, ודיון בכמה מן העקרונות של היצירה שלו. דיון כזה אכן מופיע באותו קטע ראיון שנועד עבור ה-DVD. בראיון זה, שנערך בשנת 2003, ברטולוצ'י מדבר על מוטיבים ביצירה שלו, שיטת עבודה, וגם נוגע מעט בקושי שלו להגיע לרמה אותנטית בסצנות מיניות, לצד הדחף שלו לדון בחושניות בקולנוע. למי שמצפה בסרט זה לעיסוק ברמה כלשהי בהאשמות לניצול של השחקנית מריה שניידר בצילומי "הטנגו האחרון בפריז" – אין לזה כל זכר בסרט, המעריץ את הבמאי באופן לא מתנצל אך גם מעט לא מעמיק. יש לציין כי זה לא הדבר היחיד שלא מוזכר כלל בסרט. למעשה, גם אחרי הצפייה נותרים פרטים רבים בחיים של הבמאי וביצירה שלו מחוץ לשעה שנראית על המסך. אין בסרט רשימה מסודרת של הסרטים שביים ברטולוצ'י, או של תולדות חייו. סרטים או אירועים מגיעים בצורת שאלות או מוזכרים בידי ברטולוצ'י עצמו, ועל מנת לדעת את הרקע להם, ססטי סומך על הידע הקודם של הקהל. משמע, זהו סרט בעיקר למעריצים ומי שלא ממש בקיא בחומר כנראה לא יצא מן הסרט עם הבנה על מה שמייחד את ברטולוצ'י כיוצר, פרט לכך שהוא מאוד מוערך.

כסרט עבור מעריצים שכבר מכירים את הסרטים הנידונים, סרטו של ססטי מעמיד במרכזו תיעוד יחסית נדיר: ראיון שנערך בשנת 2018, בסמוך למותו של הבמאי. ראיון זה תופס את מרבית זמן המסך ואף כי ברטולוצ'י מדבר בו בבירור וזוכר היטב אירועים, דומה כי הוא לא לגמרי מרוכז או מגובש לגבי הסיפור שהוא רוצה לספר. השיחה הכללית על קולנוע כמעט ואינה נוגעת בעשייה עצמה (כמו גם הראיונות הקצרים יותר) ונכנסת לא מעט לפרטי רכילות על במאים אחרים, או הקבלה של סרטיו בידי האמריקאים. הסיפור העיקרי עוסק בזכייה באוסקר של "הקיסר האחרון". הוא מזכיר בקצרה כי הסרט עוסק בנושא אסייתי, אבל מדבר בעיקר על קידומו בעונת הפרסים, מפגש מחודש עם בילי ווילדר (אשר זוכר אמירה פוליטית של ידידה של ברטולוצ'י ממפגש מוקדם יותר) ופליטת פה בעת קבלת הפרס. הראיון הזה אכן נדיר ולפרקים משעשע, אבל לא נראה לי שהוא מספק צוהר חדש ליצירתו של הבמאי, או לדיון על קולנוע בכלל. בכך, סרטו של ססטי אינו מייצר משהו חזק יותר מן הדימוי אשר פתח אותו, אף על פי שהמתעד מנסה במקרים רבים לשלב בצד המסך דימויים מן הסרטים השונים ואף לחבר ביניהם בעזרת קליפים. עושה רושם שססטי בקיא בגוף היצירה ויודע הרבה על קולנוע, אבל כל ניסיון משחק שלו עם המדיום אינו משתווה לשוט של רכבת נוסעת שהוצא מן הסרט עבורו נוצר.
(עופר ליברגל)

ליאם גלאגר: כמו שזה היה
Liam Gallagher: As It Was

התמונה מתוך הסרט

לפני כשלוש שנים הוצג בישראל הסרט ״אואזיס: סופרסוניק״, המביא את סיפורם של האחים נואל וליאם גלאגר ממנצ׳סטר, מייסדי אחת הלהקות הבריטיות הגדולות בכל הזמנים. בסרט ההוא עשו זאת האחים המסוכסכים בשני קולות, והנה מגיע תורו של סרט סולו על הסולן. בעוד נואל יצא לדרך עצמאית מאז התפרקה אואזיס ולא מפחד להתנסות מוזיקלית, ליאם נותר בצלו של אחיו הגאון ומחפש כל הזמן להוכיח את עצמו, מבלי שהוא יכול להרפות מן העבר. שני האחים עדיין מצויים בנתק של עשור, והסרט מגיע ארצה בתקופה של שמועות על איחוד ופיוס מתקרבים. מצד אחר, מתי האחים לבית גלאגר לא היו בכותרות, במיוחד של הצהובונים הבריטיים? שאלה רטורית שוודאי תהיה רלוונטית גם למועד בו יגיע הסרט אל yes דוקו בעתיד הקרוב.

סרטם של צ'רלי לייטנינג וגאווין פיצג'רלד נפתח כמו הרבה יותר מדי סרטים דוקומנטריים, במעין טריילר לעצמו, או קליפ מרוכז שאמור להכין את הצופה לבאות אחרי כותרות הפתיחה. הוא כולל לא מעט הצהרות של מושא התיעוד, שמעולם לא עצר את לשונו או שטף בסבון את פיו מפיק הקללות, ולא מתכוון להתחיל בכך גם כשהוא מתקרב לגיל 50. הסרט עוקב אחריו מרגע הופעת ההתפרקות של ״אואזיס״ בצרפת של 2009, דרך עשור של שיקום שכלל לא מעט טעויות ופניות פרסה. כפי שקפץ מלהקה ללהקה, כלומר מאואזיס לבידי איי, גם הפרטנריות הרומנטיות שהן אמהות לילדיו התחלפו, והתקשורת לא נתנה לו מנוח גם כשניכר שהוא כבר סובל מאותה תשומת הלב. אבל במהותו, הסרט מכין את הקרקע לקאמבק ולהשקת הקריירה העצמאית של ליאם גלאגר, שהחלה בהופעת הקאמבק בעיר הולדתו מנצ׳סטר. בדרך עוצר הסרט בתחנות המוכרות של הרס עצמי, אהבת הקהל וחייו הפרטיים השבירים.

הסרט מציג את גלאגר בתור הרוקסטאר האמיתי האחרון, סולן בנשמה שנותן את הגרון בכל הופעה (ולכן לפעמים נגמרים לו מיתרי הקול בהופעה הבאה). אבל אין כאן ניסיון לפענח את דמותו או את ההגדרה של כוכב רוק, רק להסתמך על האישיות החצופה והכריזמטית של האח שתמיד נטען עליו שהוא הפחות מוכשר מבין השניים (גם הגלאגר השלישי, פול, נוכח בסרט לא מעט וגם האמא המקסימה שלהם). השאלה היא האם זה מספיק ולמי, בעיקר כי אין מוזיקה של אואזיס בסרט – רק של ליאם או אמנים אחרים. עבורי זה רק הבהיר שוב מיהו הגלאגר המועדף עליי ועד כמה שום דבר שעשו האחים בנפרד לא משתווה לגדולה של החיבור ביניהם. ואם היה מוזר לכם ולכן שבקליפ לשיר החדש של ליאם (אותו ביים אחד מיוצרי הסרט) מככב אריק קאנטונה, מסמלי קבוצת הכדורגל היריבה לזו שהגלאגרים אוהדים, חכו ותראו מי קופץ להתארח בסרט עצמו. אני מתחיל לחשוב שליאם בכלל אוהד מנצס׳טר יונייטד ולא סיטי, או שאולי הוא סתם עושה דווקא לנואל, כרגיל.
(אורון שמיר)

שיימוס היני
Seamus Heaney and the Music of What Happens

Seamus Heany, photographed at his home in Dublin by Antonio Olmos

סרטו של הבמאי אדם לאו חוגג את חייו ויצירתו של המשורר האירי הגדול ששמו כשם הסרט דרך השירה עצמה, המקומות בהם פעל ובעיקר דרך האנשים אשר הכירו אותו טוב יותר מכולם. הסרט אומנם מכיל מספר מומחים לשירה המדברים על עבודתו, אולם ללא יוצא מן הכלל הם הכירו אישית את המשורר שהלך לעולמו בשנת 2013, וברוב המקרים החיים שלהם הצטלבו מעבר להכרה המקצועית. מעבר לכך, בני המשפחה הקרובה שלהיני מקבלים יותר זמן מסך, בדגש על אלמנתו מארי, לה כתב כמות גדולה של שירי אהבה ישירים ומרומזים לאורך קשר שנמשך למעלה מחמישים שנה. בני המשפחה של המשורר יודעים לנתח את כתיבתו לא רק מבחינה אישית, וזה נכון גם לילדיו שגדלו בסביבה בה הוא כבר היא אינטלקטואל מוערך וגם לאחים שלו שחלקם עדיין חיים בסביבה החקלאית הפשוטה לתוכה נולד.

הכתיבה של שיימוס היני מכילה בצורה טבעית ומחושבת את החיבור בין הפשוט והיום-יומי למשכיל ולמחושב היטב. המשורר נולד וגדל במשפחה חקלאית בצפון-אירלנד בטרם היה מן הבודדים מן האזור שזכה ללמוד באוניברסיטה בבלפסט, שם החלה הקריירה הספרותית שלו. מן ההתחלה, הוא סומן כמשורר מוערך וכמומחה לגבי כתיבה של משוררים אחרים. למרות התהילה, שהגיעה לשיאה עם הזכייה בפרס נובל, היני המשיך לכתוב בעיקר על רגעים מחיי הסביבה האירית או סביבה אחרת בה חי, מדגיש תמיד הן את הזווית האישית שלו והן את הידע שלו במיתולוגיות שונות ובשירה בכלל. סרטו של לאו משלב בין ראיונות והשירה של היני, לבין שיטוט של המצלמה במקומות השונים בהם חי בקביעות לאורך חייו, דבר היוצר קשר על-זמני בין הכתיבה שלו והמציאות כפי שהיא נראית כיום. היני עצמו נראה בקטעי ארכיון רבים, כולל בכמה סרטים שיצר עבור ה-BBC אודות תרבות אירית ומשוררים אחרים. בקטע יפהפה הוא מדבר על הכתיבה של פטריק קאוונה, משורר אירי מן הדור שקדם לו, ומצליח לזקק משהו מהותי בכתיבה ובחיבור לחיים הכפריים באירלנד אצל שניהם.

רובד חשוב נוסף בסרט (וכזה הנוגע יותר לקהל הישראלי) הוא המאבק הפנימי של היני בין הכתיבה האישית לבין הזהות שלו כמי שנולד כקתולי בצפון אירלנד וחווה במהלך חייו את מלחמת האזרחים הסוערת במדינה. מלחמה בה בריטניה הפגינה נוכחות צבאית ואלימות כלפי המיעוט הדתי באזור בו היא שולטת ולתוכו נולד היני, אף כי בחלקים רבים של חייו חי באירלנד העצמאית. הלחץ לכתוב על הכאב של בני עמו שנגע ישירות גם במשפחתו היה משולב אצלו כסלידה מכתיבה מטיפנית או חד-צדדית על המצב. הדבר בא לידי ביטוי בכמה שירים בהם הוא מחבר בין האישי ללאומי, או משתמש בהיבטים מן העבר, או בגילוי של גופות שהשתמרו בביצות, על מנת לגעת בכאב מול האלימות הפוליטית הסבוכה. אף כי השירה של היני תורגמה לעברית, איני יודע עד כמה הוא מוכר לציבור חובבי הספרות בישראל. ייתכן וסרט זה הוא הזדמנות טובה להכיר מעט יותר לעומק את המשורר שהזכייה שלו בנובל נראית לי אחת מן הראוית והמוצדקות ביותר. כאמור, הסרט נותן כבוד לשירה עצמה, והשירים הלא מעטים שמשולבים בסרט נראים גם על הדף וגם מוקראים בלי חיתוכים (פרט לכמה ארוכים מאוד), והתוצאה היא סרט מהודק וקולח.
(עופר ליברגל)

תגובות

  1. משה מושקוביץ הגיב:

    שלום למכובדי ,אתם ממשיכים לתת ביקורת על סרטי קולנוע ,כאשר כולם סגורים כעת, מה הטעם בכך? לעניות דעתי רצוי לכוון אותנו יותר להמלצות של סרטים טובים במסגרת יס, הוט ונטפליקס, כך נמנע מאיתנו לצפות בזבל קולנועי ולכוון עצמנו לצפייה ע"פ המלצותיכם וסליחה על ההערה
    שלכם ומוקירכם משה מחדרה

    1. אורון שמיר הגיב:

      שלום משה,
      כפי שאתה יכול לראות, אתה מגיב על טקסט בן למעלה משבוע, שגם הוא עודכן ממש בשורה הראשונה כדי להתריע שאינו רלוונטי (שעות בודדות אחרי שעלה לאוויר).
      וכפי שיעידו כל הפוסטים בבלוג שהעלנו מאז יום שבת, אנחנו מן הסתם לא מסקרים סרטי קולנוע (הפעם זה קרה קצת לפני שנסגרו לחלוטין האולמות).
      ממש אתמול כתבתי על הנושא ועל התוכניות לעתיד בו אי אפשר ממש לעשות תוכניות. בקצרה: נכתוב על מה שזמין. בפירוט:
      http://srita.net/2020/03/19/new_releases_19_3_2020/

    2. רחלי הגיב:

      זו ביקורת רלוונטית לפסטיבל סרטי אמנות המתקיים בימים אלו באינטרנט https://www.filmart.co.il/ הסרט "ברסאנס על ברסאנס" מומלץ ביותר!

    3. רחלי הגיב:

      משה מחדרה, תראה את כל הסרטים המומלצים בפסטיבל היפה הזה ברשת https://www.filmart.co.il/ הסרט "ברסאנס על ברסאנס" מומלץ ביותר!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.