אימת החודש – פברואר 2020: "שותפים לרשע", "לוז", "אחרי חצות", "מיי בלאדי ואלנטיין"

למהדורת פברואר של אימת החודש החלטתי לנסות וללכת על גיוון. כמה שניתן, זאת אומרת. באופן טבעי כמעט כל סרטי האימה שאנחנו נחשפים אליהם מגיעים מארה"ב, ולעיתים מאנגליה, כאשר לרוב צריך לחכות לפסטיבלי הקולנוע המקומיים כדי להיתקל ביצירות מעניינות מכל העולם – וזה קורה בשתי פעימות בשנה עם ירושלים וחיפה. לכן, חשבתי, גם אם הסרטים לא בדיוק ניצחונות מוחלטים, לפחות נצא לבדוק מה קורה במקומות אחרים.
אז כן, מצד אחד, יצאה רשימה די מעניינת: סרט בריטי שאפילו הופץ בישראל, משהו גרמני, אמריקאי סופר אינדי, ונציגות וינטאז' תוצרת קנדה. מצד שני… בואו נגיד שחדשות טובות רבות אין פה.
אבל זה בסדר, אני מניח. יש גם חודשים כאלה. אנחנו לא ניתן לזה להרוס לנו את ההנאה.

"שותפים לרשע" – Malevolent

אני פותח עם הסרט הזה מכיוון שהוא צץ בהקרנות מסחריות בישראל, ולא בגלל חשיבותו. למעשה, הסרט הזה כל כך זניח, חיוור ונשכח, שעל אף הפצתו החלטתי לוותר על סקירה בפני עצמה וחיכיתי לאימת החודש, תוהה האם גם כאן אצליח לדרדס לו כמה פסקאות משלו. בואו נראה.
מדובר בהפקה בריטית נטפליקסית מ-2018 לא פחות. בממשק הישראלי של חברת הסטרימינג הוא לא מופיע, אלא צץ על המסכים ב-2020 מסיבה שאינני לגמרי מבין – כנראה בעקבות הצורך למלא אולמות בסינמה סיטי. ואולי גם איזושהי תקווה שההצלחה של "נשים קטנות", והמועמדות לאוסקר של השחקנית הצעירה והנהדרת פלורנס פיו, תצליח לייצר תשומת לב לסרט הזה בו היא כיכבה שנה לפני הפריצה הגדולה שלה. לכן, אגב, תהיתי מדוע בכרזת הפרסום הישראלית שמה עוות מ"פיו" ל"פו". כאילו, באמת, יש לכם רק הצדקה אחת להפצה הזו, למה גם את זה לא בדקתם עד הסוף?

את "שותפים לרשע" ביים אולף דה פלור ג'והאנסון (כן, זה שם אמיתי) האיסלנדי שכבר מעל לעשור מביים סרטי תעודה, סרטים בדיוניים וסדרות טלוויזיה על אף אחד מהם לא שמעתי. אמנם יצא לו סרט לא מאוד מאוד רע, אבל בהחלט מדובר בסיפור רוחות מהסוג שאני באמת חושב שאפשר כבר להפסיק לעשות. מיצינו. נשבע לכם.
במרכז הסרט חבורת צעירים המובלת על ידי ג'קסון (בילי לויד-יוז) ואחותו הצעירה אנג'לה (פיו), המעמידים פנים שהם ציידי תופעות על טבעיות, ומנצלים כלכלית אנשים שחושבים שיש בביתם רוחות. החבורה מגיעה עם ציוד מפונפן ועושים כאילו אנג'לה מצליחה לתקשר עם הרוח ולהרחיקה. אנג'לה הרגישה לא משתגעת על זה, ונדמה שהעניין הזה גובה ממנה איזשהו מחיר, אבל אחיה הדי מגעיל ממשיך ללחוץ עליה. יום אחד הם מקבלים טלפון מאישה הגרה באחוזה מבודדת המבקשת מהם לבוא ולגרש את הרוחות שנותרו שם לאחר רצח נורא. הם כמובן באים לעשות את השטיק הרגיל – ולא תאמינו מה קורה! מסתבר שהבית באמת רדוף! ושלאישה שהזמינה אותם הייתה אג'נדה אפלה! מי. היה. מאמין.

אז כאמור, "שותפים לרשע" הוא לא איזשהו סרט מביך או מצ'וקמק, ואפילו יש בו איזו הקפצה או שתיים בעלות אפקטיביות, והמשחק בסדר גמור, אבל באמת שקשה להתייחס אליו ברצינות כי הוא צפוי, תבניתי, חסר ייחוד וחבוט.
על כתיבת הסרט חתומים שניים, בן קטאי ואווה קונסטנטופולוס שגם כתבה את הספר עליו מבוסס התסריט, ונדמה לי שלשניהם יש הרבה במשותף עם הגיבורים שלהם – הם עבדו עלינו שהם אשכרה עושים את העבודה לה נשכרו.

"לוז" – Luz

אומר זאת כבר על ההתחלה – אין לי מושג מה זה היה. בכל היקר לי, אני יודע שזה לא מוציא אותי הכי טוב, אבל באמת שאין לי שמץ של הבנה מה קרה בסרט הזה. כלומר, אני יכול לתאר את מה שראיתי, אבל מכאן להגיד שפענחתי משהו מהמתרחש יהיה שקר מאוד גדול.
זהו סרט המגיע אלינו מגרמניה, בחסות הבמאי והתסריטאי טילמן סינגר, אחרי שצץ בפסטיבלי ברלין, פנטסטיק פסט, סיטג'ס, טורונטו ועוד. הוא בהחלט אחד הסרטים המקוריים שראיתי לאחרונה, ואקח כאלו הרבה לפני "שותפים לפשע" ודומיו, אבל כנראה שהוא התנהל על רמת מודעות שהייתה גדולה עלי.

זה מתחיל עם לוז, נהגת מונית צעירה שעברה תאונה ונמצאת בחקירה אצל שני שוטרים, גבר ואישה. במקביל, שוטר יושב בבאר ושם פותחת אתו בשיחה מישהי נאה למדי שמספרת לו על חברתה נהגת המונית לוז, ועל כנראה מקרה דמוני למדי שהתרחש בעברן כאשר היו תלמידות בבית הספר. השוטר מקבל זימון להגיע לתחנת המשטרה, אבל לפני זה אותה אישה פלרטטנית מעבירה לו איזה דיבוק בשירותים. מילולית. כולם יחדיו מגיעים לתחנה, שם לוז עוברת תהליך היפנוטי לשיחזור התאונה, ומשם קורים דברים. את כולם ראיתי. אף אחד מהם לא הבנתי.

העשייה של "לוז" די מרשימה כי ברור שאין פה הרבה תקציב, והעבודה של טילמן והצוות שלו הייתה להוציא הרבה ממעט. הם לגמרי הצליחו. יש פה סצנות מרשימות מאוד וכמה רגעים מצויינים, אבל אני הייתי צריך איזשהו עוגן כדי להשאיר את רמת העניין שלי בתחום הסביר. לקראת הסוף זה כבר היה ממש קשה.
אני בכל זאת אמליץ עליו למי שרוצה להיחשף לקולנוע מעניין של במאי סופר מסקרן, אבל הלוואי שהייתי יכול לצלול פנימה ולפענח כמה מהרבדים שלו. לצערי נותרתי בחוץ.

"אחרי חצות" – After Midnight

לקח לי יותר מדי זמן להגיע לסרט הזה, בטח בהתחשב בכך שהבמאי-תסריטאי-שחקן ראשי שלו הוא ג'רמי גארדנר, האיש מאחורי "הסוללה" – אחד מסרטי הזומבים הטובים ביותר של העת האחרונה, כזה שאפילו הצליח להיכנס למצעד העשור של סריטה.
את "אחרי חצות" גארנדר לא ביים לבד, אלא נעזר בכריסטיאן סטלה, שהיה אחד מעמודי התווך של "הסוללה" וחתום שם על הפקה, סאונד, עריכה ואפקטים. וכפי שאפשר לצפות, לא מדובר בסרט אימה שגרתי אלא כזה המשתמש במאפיינים של הז'אנר להביא סיפור אישי וקטן מאוד, על התמודדות ובדידות.
עם זאת, בשונה מ"הסוללה", מבחינתי הניסיון המעניין לא צלח, ואת רוב הצפייה העברתי במצב של שעמום מתקדם.

גארדנר מגלם את האנק, בחור צעיר שחי בעיירת ספר אמריקאית בבית גדול ומתפורר שהורישה לו משפחתו. אנחנו פוגשים אותו בנקודה די נמוכה של חייו, כאשר לא רק שאהובתו עזבה אותו ללא הסברים, אלא גם שמאז אותה נטישה נדמה לו שיש איזושהי מפלצת בשדות הסמוכים המנסה להגיע אליו. כמובן שאף אחד לא מאמין לו, והוא נאלץ להתמודד עם שני הדברים האלו – כל אחד מהם לא פשוט, נגיד את זה ככה.
"אחרי חצות" בהחלט לא מנסה להיות סרט מפחיד, זה יאמר לזכותו. הבעיה היא שגם הדרמה לא מאוד מעניינת ופשוט קטנה מדי בשביל למרוח על סרט שלם, אפילו שאורכו כשעה ורבע. נדמה שרוב הסצנות ממש חוזרות על עצמן לעייפה, אין התפתחות או התקדמות, הסיפור הרומנטי חביב אך מאוד תבניתי ומוכר, ואם יש לסרט מה להגיד על חוויה גברית של נטישה זה מתמסמס לחלוטין. כשזה מגיע לסצנה שלמה בה גארנדר מבצע בקריוקי את "סטיי" של ליסה לואב כבר לגמרי הרגשתי שהסרט הזה מאולתר לחלוטין. ממש לאחר הרגע הזה סוף סוף קורה משהו, אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי.

אז שוב, הסרט הזה מקבל הרבה נקודות על ניסיון להיות קצת אחר, להביא משהו חדש לשולחן, אבל ניסיון בצד והצלחה בצד. "אחרי חצות" בסופו של דבר היה לאחת האכזבות הגדולות שלי, בעיקר בגלל שציפיתי יותר מהמגע של גארנדר.

"מיי בלאדי ואלנטיין" – My Bloody Valentine

ונסיים עם סרט וינטאג' אהוב משנת 1981, מאלה שלאחרונה נדמה שיותר ויותר צופים מגלים ואוהבים, מעניקים לו מעמד של קאלט. הוא הופק בקנדה, נכתב על ידי ג'ון באירד ובויים על ידי ג'ורג' מיהאלקה, ממש בתקופה בה סרטי הסלאשרים הפכו לטרנד החם ביותר בעולם האימה, שלוש שנים אחרי "האלווין" שלגמרי שינה את כל חוקי המשחק, ושנה אחרי "יום שישי ה-13". שלוש שנים אחריו יצא "לילה שקט וקטלני" שמתרחש בכריסטמס. נדמה שהמטרה באותה תקופה הייתה לייצר רוצח לכל אירוע מיוחד על לוח השנה הנוצרי.

הקוראים האדוקים מביניכם כבר ודאי יודעים ומכירים את חיבתי לסרטי סלאשרים, במיוחד לאלו שעיצבו את הז'אנר. על "האלווין", "סיוט ברחוב אלם" ו"המנסרים מטקסס" כתבתי לעייפה, ובאימת החודש הופיעו במהלך השנים סרטים כמו "סליפאווי קאמפ", "בלאק כריסטמס" שהוא בעיני מאסטרפיס מוחלט של הז'אנר, "לילה שקט וקטלני" כאמור, "מה עשיתם לסולאנג'", וגם ניסיונות חדשים כמו "העיירה שפחדה מהשקיעה", "בית 1,000 הגופות" ועוד ועוד. על פניו, "מיי בלאדי ואלנטיין" היה חור בהשכלה שלי, ולא הייתה שום סיבה למה לא אאמץ אותו לקאנון האישי שלי. כלומר, חוץ מזה שמדובר בסרט ממש גרוע.

בגדול, אם זה מעניין אתכם, הסרט מתרחש בעיירת כורים לקראת חג האהבה כמובן. בעבר הייתה מסורת מקומית של מסיבה גדולה לצעירים, אבל פעם אחת קרה אסון במכרה בזמן המסיבה, ואנשי העיירה היו עסוקים בחגיגות ולכן לא שמו לב שאחד מבניהם כלוא בהריסות. כאשר הצליח לצאת משם, הוא רצח את אלו שהפקירו אותו, ואושפז במוסד סגור. השנה סוף סוף מנסים להשיב את השמחה לעיירה, אבל גופות שנערמות וחבילות שי בהן יש רק לב שאמור להיות אצל מישהו בחזה אבל כבר לא, גורמות לשריף לבטל את כל העניין. הצעירים מחליטים למרוד, ועושים אחת בכל זאת ממש בסמוך למכרה, ועל כן רובם לא ישרדו. יש בסוף גם טוויסט ממש מעאפן ולא סביר בעליל.
בשונה מהרבה סרטים אחרים, לא כל כך ברור לי למה הסרט הזה קיבל מעמד של פולחן, מעבר לזה שהכי מתאים לצפות בו בכל ואלנטיין באשר הוא. יש בו כמה סצנות רצח סבבה, זה בהחלט, אבל מעבר לזה הוא כל כך חסר ניצוץ שתשעים הדקות שלו עברו לי כמו הרבה יותר ואפילו לא מצאתי בו הנאה אירונית. כבר ראינו איך עושים את זה טוב, או לפחות עם איזה רגע בלתי נשכח א-לה "סליפאווי קאמפ".
"מיי בלאדי ואלנטיין" פשוט לא שם. הוא מרגיש הכי אמצע הדרך, ואין לו דבר וחצי דבר להתהדר בו. אבל, ההיסטוריה אמרה את דברה. נותר לי רק לקנא.

ובזאת סיימנו עוד מהדורת אימה חודשית. מקווה שהבאה תביא עמה סרטים טובים יותר. אתם כמו תמיד מוזמנים לחזור אחורה לכל פרקי אימת החודש (שבקרוב תחגוג 7 שנים) ולהציץ בדף הפייסבוק חתולשחור להמלצות ודיונים.