המלצות סינמטקים: ינואר 2020

בדרך כלל אני פותח את פוסט ההמלצות החודשי במסגרות הגדולות יותר, ויש כאלו גם החודש, אך במקרה של היום הראשון בחודש הראשון בשנה החדשה אני חש צורך להדגיש המלצה למהירי החלטה. שתי יצירות מופת מאמצע שנות הארבעים, כל אחת מהם באורך של כ-3 שעות, יוקרנו הערב במקומות שונים בארץ. בהרצליה יוקרן "ילדי גן העדן" של הבמאי מרסל קרנה והתסריטאי-משורר ז'אק פרוור, סרט על עולם התיאטרון במאה ה-19 שהופך למתמודד ראוי על תואר הסרט הכי רומנטי בכל הזמנים. לעומת זאת, בירושלים יש מכה ריאליסטית למציאות של אחרי מלחמת העולם השנייה עם "שנות חיינו היפות ביותר" של וויליאם ויילר, סרט זוכה אוסקר שמתמודד באופן נדיר עם הלם קרב ופציעות קשות במלחמה וחברה שלא ממש מקבלת בחזרה את הלוחמים שהיא מעריצה.
עוד בירושלים, יוקרן במקביל גם "ג'ורג'יה אחותי" של הבמאי אולו גרוסבארד, סרט על הקרבה, הריחוק והקנאה בין שתי אחיות – אחת זמרת קאנטרי מצליחה והשני זמרת רוק כושלת. הסרט הזה קצת נשכח אבל הוא כולל את אחד מן התפקידים הכי גדולים של ג'ניפר ג'ייסון לי. בירושלים יקרינו גם את "כתוב בעור", אחד מן הסרטים הגדולים של פיטר גרינאווי הבריטי שתמיד מאתגר את הקשר בין יצרים ושלמות אסתטית ובסרט זה עוסק בכתיבה כאקט אירוטי מורכב. בתל אביב, הערב ההקרנות החד פעמיות של "המגדלור" יעברו למתכנות של כל רביעי ושבת. לרגל האירוע הסרט ילווה בהקדמה של יובל פרנס-מדר ואוהד עמיחי, מן הכותבים בכתב העת האינטרנטי המעמיק "אוף סקרין". עד כאן מבזק מה מוקרן ממש הערב בסינמטקים, וכעת לעיקר החדשות.

בסינמטק חולון, אור סיגולי, שכותב כאן ומנהל את התכנייה שם, מתכונן לטקס האוסקר עם מסגרת של סרטים שזכו בפרס לסרט הטוב ביותר בשפה זרה, פרס שכעת נקרא הסרט הבינלואמי הטוב ביותר. כל הסרטים הם כאלו המכוונים לתחום הרגש וזה מתחיל עם המלודרמה הסובייטית "מוסקבה אינה מאמינה בדמעות" שמציע מסע לאורך כמה עשורים ושואף לגרום לקהל לדמעות. הסרט "הודו-סין" של רז'י וורנייר הוא למעשה סרט צרפתי העוסק בשלטון הצרפתי בווייטנאם והוא שילוב נוסף של סיפור אהבה והיסטוריה. "קוליה" הצ'כי עוסק במוזיקאי אשר מוצא את עצמו נקשר לילד שהוא נאלץ לגדל. "אורפאו נגרו" ממקם את המיתוס של אורפאוס בברזיל ואי שם בסוף שנות החמישים ולקח את כל הפרסים החשובים בעולם הקולנוע (דקל הזהב בנוסף לאוסקר, הישג מאוד נדיר) על חשבון סרטי הגל החדש הצרפתי, אף כי הסרט ייצג גם הוא את צרפת. סרט צרפתי שטרם ראיתי אבל הרבה אנשים טוענים שהוא פנינה נסתרת שראויה לכל רשימת הסרטים הגדולים אי פעם הוא "ימי ראשון עם סיבל" של סרג' בורגינון (תמונה מתוך הסרט בראש הפוסט). לקוראי סריטה יש גם קוד הנחה שתקף לכל סרטי המסגרת שהוזכרו – "סריטה2020" ייתן לכם כרטיס במחיר 20 ש"ח בלבד.

המסגרת שתאפשר לכם לראות החודש בתל אביב וירושלים את הקולנוע הישראלי באור אחר היא "דברים שרואים משם", מסגרת שאצר חוקר הקולנוע אריאל שוויצר והיא מציגה סרטים שצולמו בישראל (כולל בארץ ישראל לפני הקמת המדינה) בידי במאים זרים. החל מסרטים קצרים של האחים לומייר משנת 1896 ועד למאה ה-21. גם חובבי קולנוע אדוקים יכלו למצוא במסגרת כמה דברים שפספסו, כמו היצירה הנדירה של החוקרת סוזאן סונטאג "הארץ המובטחת" – יומן מסע בארץ ישראל שמגיע לשיא בטיפול רפואי לא שגרתי ולא קל לצפייה בהלם קרב. או סרטו של הבמאי הפולני אלכסנדר פורד "חלוצים-סברה", שהוא אחד מן הטוענים לכתר הסרט הישראלי הראשון, וצולם בידי במאי שמאוחר יותר היה המורה והמדריך של ענקי דור הפריצה של הקולנוע הפולני. שני הסרטים הללו מייצגים שני כיוונים שונים שהמסגרת חושפת. הראשון הוא העיסוק של במאים והוגים עם נטייה לקולנוע תיעודי ניסיוני בישראל כסוג של ויכוח היוצא מן הפוליטי לפילוסופי והאישי. השני הוא מסמך היסטורי נדיר המשקף לא רק את הלך הרוח בארץ, אלא גם סוג משחק וסוג קולונע שחלפו מן העולם.
לעומת שני זרמים אלו, גם הקולנוע ההוליוודי מיוצג בידי שני סרטים עם קירק דאגלס – "הלהטוטן" המבריק לדעתי של אדוארד דימיטריק ו"הטיל צל ענק" של מלוויל שבלסון, לצד הסרט המוכר "אקסודוס" של אוטו פרמינגר. המחווה מציע גם מבטים אוהדים יחסית כמו "למה ישראל" של קלוד לנצמן, בחינות שנונה עם "הצד השלישי של המטבע" של כריס מרקר, ואכזבה מעט צינית אך חכמה מאופיה של הארץ מצד פייר פאולו פזוליני ב"חיפוש אתרי צילום בפלשתינה". כל סרטי המחווה גם מאפשרים מבט שיכול להיות נוסטלגי על ישראל והעולם בתקופות שונות, למשל בסרט הארוך המוקדם מאוד "חיי היהודים בארץ ישראל 1913", שנוסע מאודסה לישראל ומהווה דוגמא אף מוקצנת יותר למהלך שהצעתי עם הסרט של פורד. הסרט החדש ביותר הוא גם הניסיוני ביותר, "שם" של שנטל אקרמן, יצירה אשר מבטאת מילולית מבט בעיניים חצי-זרות חצי-שייכות על המציאות המקומית. כל הסרטים ילוו בהקדמות ו/או דיונים, בונוס חשוב במיוחד בסרטים אלו שחלק מהם הם במוצהר הזמנה לשיח.

מסגרת נוספת המאחדת את הסינמטקים של ירושלים ותל אביב היא "קולות העשור". זהו עוד סיכום לעשור שהסתיים זה עתה, דרך מיפוי מקומי של יוצרים שפרצו לשיח הקולנוע בעיקר במהלכו, בהם כאלו שיצרו להיטים גדולים מסחרית או רק להיטי פסטיבלים, או סרטי פולחן כמו "החיים בצללים" של טייקה וואיטיטי, שיהיה מעניין לראות על מסך גדול בתקופה בה "ג'וג'ו ראביט" החדש שלו מופץ. או לראות את "פרנסס הא" בו גרטה גרוויג פרצה לתודעה כשחקנית ותסריטאית אצל נואה באומבך (אחרי סרטים בעלי פרופיל הרבה יותר נמוך) בסמוך ליציאת "נשים קטנות" של גרויג ומעט אחרי "סיפור נישואים" של באומבך. שני היוצרים, שהם גם בני זוג, נחשבים כבעלי סיכוי למועמדות לאוסקר לפחות בקטגורית התסריט.
מעבר לכך, יוקרנו גם: "הלובסטר" של הבמאי חביב הבלוג יורגוס לנתימוס (שיוקרן גם בחולון); "מאמי" שהוא בעיניי הסרט הכי טוב של קסבייה דולאן; הדוקומנטרי המוערך של העשור "מעשה בהרג" של ג'ושוע אופנהיימר; "לזרו השמח" המבריק של אליצ'ה רורוואכר; "וויפלאש" הקצבי של של דמיין שאזל; "הסוכן" של אמן התסריט האנושי מאיראן, אסגר פרהאדי; וגם "טווח קצר 12" של דסטין דניאל קרטון, סרט שהוקרן בארץ גם בשם "בית זמני" ומוצג לא בזכות הבמאי, אלא כנקודת פריצה לכוכבת ברי לארסון. בירושלים, גם הקולנוע המהורהר של מיה הנסן-לאב זוכה לייצוג עם "העתיד לבוא".

הלובסטר

קולנוע דוקאביב מקדיש את חודש ינואר לא לסרט בודד, אלא לסרטים שנכנסו לרשימה המצומצמת של קטגוריית הסרט התיעודי באורך מלא באוסקר. גם בלי קשר לפרסים, זה אומר שהם מעניקים החודש הזדמנות להשלים כמה מן הסרטים התיעודים הבולטים של השנה שחלפה. כמו "ארץ הדבש" שנכנס לרשימת סרטי השנה שלי, "אקוורלה" הפואטי שהיה אחד מן הסרטים שהכי אהבתי בפסטיבל ונציה אשתקד, "משפחת חצות" המלחיץ שהיה משיאי פסטיבל ירושלים ומכיל סיטואציות שקשה להאמין שמתרחשות/צולמו, "אפולו 11" שמראה את הנחיתה על הירח כמו שאף פעם לא ראינו ו"אומת ילד אחד" העוסק במדיניות הסינית השנויה במחולקת של הגבלת ילודה, תוך מבט פנימי גם על הסיפור האישי של יוצרת הסרט. אף כי הסיכויים לכך קלושים, אם בעוד כמה ימים נתבשר כי זו תהיה חמישיית המועמדים, אף אחד מהם לא ייחשב כהפתעה גדולה במיוחד. אגב, גם "לאה צמל, עורכת דין" שנכנס אף הוא לרשימה המצומצת, ממשיך להיות מוקרן בסינמטקים.

כבר כתבתי כאן על כמה הקרנות של סרטים/מחוות לבמאי הדני הפרובוקטיבי לארס פון טרייר, והחודש המחווה לסרטיו מגיעה/שבה לתל אביב. תמהיל הסרטים מעט שונה, זמן לא רב אחרי הקרנות בהרצליה. המיני-סדרה "הממלכה" היא השיא מבחינת הקרנה נדירה על המסך הגדול, "לשבור את הגלים" ו"דוגוויל" הם בעיניי הטובים ביותר ממה שיוקרן. אם כי מי שיגיד שזה דווקא "מלנכוליה", או "רוקדת בחשכה", יכול לשכנע אותי אחרת.

בסינמטק ירושלים תערך מחווה למפיק הרוסי (שהוא גם במאי לפרקים) אלכסנדר רודניאנסקי, לקראת הפצה בארץ של הסרט הממוטט שהפיק השנה "ג'ירפה". המחווה כוללת גם שני סרטים תיעודיים שרודניאנסקי ביים על גורל יהודי אירופה. "ביקור עם אבא" עוסק בשתי נשים שאביה של אחת מהן השתתף בטבח באוכלוסיה היהודית, טבח בו נרצחה כל משפחתה של האישה השנייה. סרט זה יוקרן ביחד עם "המשימה של ראול וולנברג", המנסה לברר את גורלו של הדיפלומט השבדי שהציל כ-100,000 יהודים הונגרים. סרט תיעודי נוסף שביים רודניאנסקי הוא "היי שלום, ברית המועצות", שהופק עם נפילת המשטר הסובייטי. מבין הסרטים שרודניאנסקי הפיק וכלולים במחווה, שימו לב ל"ילנה", אחד מן הסרטים הפחות מוכרים ולא פחות טובים של אנדריי זוויאגינצב, מן המוערכים בקרב יוצרי הקולנוע של ימינו.

"מלאך" של ארנסט לוביטש הוא קומדיה רומנטית שאני סבור שכוללת כמה מן הסצנות הכי טובות של של הז'אנר ושל התחכום של לוביטש, אבל שאר העולם פחות מעריך. ב-15 לינואר בירושלים תוכלו לראות בעצמם את מרלן דיטריך נעה בין שני גברים ואת הכוח שבמסירת אינפורמציה דרך מה שלא נראה בסצנה.

גם בחיפה יוקרן החודש סרט של לוביטש, אבל שם מדובר באחד מסרטיו הידועים ביותר – "להיות או לא להיות". הסרט שהופק בשנת 1942 הוא קומדיה פרועה על להקת תיאטרון פולנית בה חברים יהודים רבים המנסים להמשיך את ההצגה מול אתגרי הכיבוש הנאצי, ומול משולש אהבים שמאיים לסכסך בין שני כוכבי הלהקה שהם זוג נשוי. הסרט כולל הרבה בדיחות על הנאצים שנעשו לפני שהבינו עד כמה חמורים הפשעים שלהם, אבל הסאטירה רלוונטית עד ימינו. הסרט יוקרן ב-26 לחודש.

עוד בסינמטק החיפאי: המיטב של פסטיבל חיפה החולף ממשיך להיות מוקרן, כולל סרט השנה שלי "זהירות, ילדים" ועוד הרבה סרטים עליהם כבר כתבנו במהלך הפסטיבל.

זהירות, ילדים

לזכרה של השחקנית אנה קארינה, שהלכה לעולמה באמצע החודש שעבר, יוקרן בסינמטק תל אביב הסרט הכי גדול שהיא עשתה עם בן זוגה, ז'אן לוק גודאר. כלומר, אחד מן הסרטים הכי גדולים בתולדות הקולנוע – "לחיות את חייה". זה יקרה בתל אביב ב-17 לחודש. בירושלים יקרינו ב-20 לחודש שיתוף פעולה קאנוני נוסף של שני היוצרים, "פיירו לה פו" (פיירו המשוגע) שגם הוא סרט עתיר המצאות והברקות.

למי שסרט הפרידה "ורדה על אנייס" עורר את התיאבון לעוד סרטים של אנייס ורדה, סרטה הידוע ביותר, "קליאו מחמש עד שבע", יוקרן בהרצליה ב-11 לחודש.

צמד היוצרים מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר (הראשון ביים, השני כתב, אך הם החליטו לחלק בניהם את הקרדיט על שתי המלאכות) אחראים לכמה מן הסרטים הבריטיים הכי גדולים ומשפיעים של שנות הארבעים. ב-2 לחודש יוקרן בירושלים "נרקיס שחור" שלהם, סרט על נזירות במזרח הרחוק. הסרט דן הן בתשוקות סמויות והן בנזקי השליטה הבריטית באיזורים אחרים בעולם, והוא עושה זאת עם שימוש יוצא דופן בצבעים ומשחק נהדר של דבורה קר.

העותק המושחזר של סרטו פורץ הדרך של עמוס גוטמן "בר 51" מגיע להקרנה בסינמטק תל אביב ב-7 לחודש. אני שוב ממליץ על העותק שהוקרן בפסטיבל ירושלים כי הדבר המיוחד הזה בנוף הקולנוע הישראלי זקוק לכמה שיותר צופים.

עוד משהו שכבר המלצתי עליו בעבר הוא "קזבלנקה" שיוקרן בחולון ב-13 לחודש. אבל תמיד כדאי לשוב לסרט שהוא אולי הדבר הכי מייצג ומענג שהוליווד הקלאסית ייצרה. ועוד המלצה חוזרת: "יחסי חוץ" של בילי ווילדר, שילוב של קומדיה רומנטית ודרמה קשה על גרמניה ההרוסה פיזית ומוסרית אחרי מלחמת העולם השנייה. יוקרן בירושלים ב-3 לחודש.

חובבי קולנוע רבים מכירים את "נוספרטו" של מורנאו כאחד משיאי הקולנוע האילם; פחות נצפה הוא הרימייק שעשה לסרט אחד מענקי הקולנוע הגרמני המודרני, וורנר הרצוג. הגרסה שלו, "נוספרטו: הערפד" תוקרן בהרצליה ב-29 לחודש. זה כולל את קלאוס קינסקי בתפקיד עצמו, סליחה, בתפקיד הרוזן דרקולה. חובה לחובבי ערפדים.

דומני כי טרם כתבתי על מסגרת ההקרנות החודשית של פסטיבל סרטי הסטודנטים בסינמטק תל אביב, אז זו הזמנות לעשות זאת. החודש, ב-22 ליתר דיוק, היא תוקדש למבחר סרטים מפרויקט "קצר על הדרך", שעל סרטיו אני כותב מדי שנה בפסטיבל עצמו. יוקרנו סרטים של שלושה במאים צעירים מוכשרים מאוד: משה רוזנטל, ענבר חורש ואור סיני.

"ליבי החסיר פעימה" הוא אחד מן הסרטים של ז'אק אודיאר שאני הכי אוהב. הבמאי הצרפתי המוכשר לקח את הסרט האמריקאי המחוספס והפגום "אצבעות" ושפך לתוך העלילה שלו את כל הרגש והעידון שיש במעבר מניו יורק לצרפת. יוקרן בירושלים ב-11 לחודש.

נוצרו הרבה סרטים על דמותו של וינסנט ואן גוך, אולם אני עדיין מעדיף את "וינסנט ותיאו" של רוברט אלטמן, שיוצג בתל אביב ב-5 לחודש.

זוכרים את פאזוליני מתחילת הפוסט? רגע לפני שהוא יצא למסע לארץ ישראל, הוא ביים את אנה מניאני באחד מתפקידיה הגדולים ביותר, בסרט "מאמא רומא". הסרט משלב בין מורשת הניאו-ריאליזם למתקפה בגוונים סוריאליסטיים על מוטיבים דתיים, אבל הסרט מהנה בגלל שהוא גם סיפור נוגע ללב על אם ובנה.