״לשבור את הקרח 2״, סקירה

בהתחשב בכמות הלהיטים שלהם השנה, אולפני וולט דיסני ממש לא זקוקים להמשכון של המגה-להיט שלהם מ-2013, ״לשבור את הקרח״. אם נביט בטבלת שוברי הקופות של השנה, כל ששת המקומות הראשונים הם זיכיונות של תאגיד-העל של דיסני (״הנוקמים: סוף המשחק״, ״מלך האריות״, ״ספיידרמן: רחוק מהבית״, ״קפטן מארוול״, ״צעצוע של סיפור 4״, ״אלאדין״) וכל אחד ואחד מהם הכניס למעלה ממיליארד דולר בכל העולם. גם את ההצלחות הפחותות שלהם, נגיד ״מליפיסנט: אדונית הרשע״ או ״דמבו״, יש למדוד בהכנסות של מאות מיליונים. ואנחנו עוד לפני ״מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר״ שיגיע בסוף השנה וצפוי להיות אירוע משמעותי נוסף בקופות הכרטיסים. למרות זאת, לפעמים אפשר לשכוח שדיסני הם תאגיד דורסני ובולעני, עם רישיון להדפיס כסף והרבה במשותף עם הצד האפל מ״מלחמת הכוכבים״ או עם הנבלים המונפשים שלהם לאורך השנים. זה קורה כשיוצא להם סרט קסום, ממיס התנגדויות וציניות. ובפעם השנייה בעשור הזה קוראים לו ״פרוזן״. או ״לשבור את הקרח 2״ (Frozen II) בשפת הקודש.

״לשבור את הקרח״ הראשון אמנם לא נכנס אל מצעד העשור של סריטה, אבל אני בטוח שהוא יתגבר על זה משום שבהיסטוריה הוא מזמן רשום כמהפכה. עם כל הכבוד ליצורים הצהובים שאומרים ״בננה!״, מחלקת האנימציה של דיסני נמצאת כבר שנים בתחרות רק עם פיקסאר, כלומר עם עצמה. ״פרוזן״ הגיע אחרי עשור שהסתיים בשליטה מוחלטת של פיקסאר, בעוד מה שהיה לדיסני להציע רצף של הברקות והחמצות לסירוגין (על כל ״ראלף ההורס״ היה ״אמהות ממאדים״). ״פרוזן״ מצד אחד שבר את התבנית, לא רק את הקרח, אך היה עשוי מן החומרים של קלאסיקה אמיתית. מרד שהוא גם חזרה למקורות. עליו ועל הצלחות נוספות כמו ״זוטופיה״ אחראית התסריטאית ג׳ניפר לי, שלמען ההגינות שותפה גם לכשלון ושמו ״קמט בזמן״, אבל גם זה עדיין חלק מכריע במהפכה הנשית שעוברת על דיסני. לא בכדי נבחרה לי לנהל את מחלקת האנימציה, במשותף עם אחד המצליחנים של פיקסאר, פיט דוקטר (״הקול בראש״ ובקרוב ״נשמה״). וסליחה שהשמטתי את ״פלונטר״ מ-2010, שהוא בעיניי טיוטה של ״לשבור את הקרח״. עם זאת, הבמאים ג׳ניפר לי וכריס באק, שחתום איתה גם על הראשון, כנראה נזכרו בסרט ההוא – שתיים מהתוספות בסרטם החדש הם סוס עם רעמה וזוחל מחמד זעיר.

״לשבור את הקרח 2״ נפתח (כמו קודמו) עם אנה ואלזה הילדות. הפעם נכיר מעט יותר טוב את ההורים שלהן (אוון רייצ׳ל ווד ואלפרד מולינה, תאמינו או לא) ואת ההיסטוריה של ארנדל. שיר הערש והסיפור שלפני השינה יהפכו למציאות עבור הגיבורות בבגרותן, אז שבות לדבב אותן קריסטן בל ואידינה מנזל. השקט שהושג ונשמר בממלכה כמה שנים מאז הסרט הקודם, מופר כשאלזה שומעת קול שירה מסתורי (של הזמרת הנורווגית אורורה אקסנס), אותו היא מפרשת כקריאה להרפתקה נוספת. במקביל, יסודות הטבע מאיימים על שלום התושבים ולאלזה אין ברירה אלא להיענות לקריאה. מצטרפים אליה כמובן אחותה, סוון אייל הצפון, אולף איש השלג (ג׳וש גאד) ואהובה של אנה, כריסטוף (ג׳ונתן גרוף, שמאז הסרט הראשון הפך להיות הולדן מ״מיינדהאנטר״ ועכשיו אני לא יכול להביט בדמותו המצויירת שלו באותו האופן). החבורה תשים פעמיה אל היער מכוסה הערפל מסיפורי הילדות של הגיבורות, שם יחכו להם חברים ותיקים ואויבים חדשים, לצד תשובות לשאלות כמו מה מקור הכוחות של אלזה.

עם כל הכבוד לעלילה, המתפרשת על פני 103 דקות קצביות וקולחות (קראתי תלונות שהסרט אורך שעתיים – שקר וכזב), יש לשפוט את הסרט קודם כל לפי הצלילים והתמונות. מהצד המוזיקלי, משמח לגלות כי כותבי השירים זוכי האוסקר של הסרט הראשון ושל ״קוקו״, בני הזוג קריסטין אנדרסון-לופז ורוברט לופז, תרמו מכשרונם גם הפעם. הם אף קיבלו קרדיט של שותפים לכתיבה, יחד עם האנימטור מארק סמית׳. יש שבעה נאמברים חדשים ב״פרוזן 2״, לצד רפרנסים בלבד ללהיטי הסרט הראשון. אני לא חושב שיש כאן תחרות, שכן בקודם היו אך ורק שירים מדהימים להוציא את שיר הטרולים התמוה, וכאן הכמות אולי דומה אבל ההרגשה של פחות סינגלים ושואו-סטופרים ויותר של אלבום קונספט.

מה שבכל זאת אמור להיות ה-״Let It Go״ החדש נקרא ״אל הלא נודע״ (דני סנדרסון צריך לבקש תמלוגים) ומושר בידי אלזה והקול המסתורי. אנה זוכה לסולו מעצים משלה, אולף מקבל שיר אבסורד חדש, יש את הא-קפלה המוכרת מהסרט הקודם וגם אחת חדשה שקשה להפסיק לזמזם. אבל השיא הגיעה בעיניי באמצע הסרט ושייך לכריסטוף/גרוף, עם בלדת-רוק על גבריות במשבר תחת הכותרת ״אבוד ביערות״ (לא נראה כדבר הזה מאז ״Agony״ במיוזיקל ״אל תוך היער״). השיר מקבל לא רק מעין קליפ מצחיק-מרגש, אלא גם קאבר של להקת וויזר במהלך כותרות הסיום, למקרה שלא תתאהבו בגרסה המקורית (ואי אפשר שלא). אגב, נחמד להישאר לאורך הקרדיטים כדי לשמוע עוד ביצועים לכמה משירי הסרט, למשל את הוריאציה של ״Panic! At the Disco״ לשיר הנושא או את קייסי מאסגרייבס. ואם כבר תישארו אז כן, יש גם בדיחה אחרונה בסוף-בסוף.

האנימציה בסרט מענגת ומפעימה, מהרקעים ועד הדמויות. כל מה שקשור לטבע, שנהיה מוטיב מרכזי יותר ויותר, נעים לעין בזכות גוונים שולטים של תכלת ושני, מוחשי בזכות הקפדה על הפרטים, ובעיקר מרהיב כמו תמונה (בעצם לא כמו). לטקסטורה של עור אנושי או פרווה של חיות כבר הרגילו אותנו, אבל איני בטוח מתי נראו כאלה הבעות פנים והחצנת רגשות בסרט מונפש. הביטו באנה, אצלה הכל מעט יותר מוגזם מטבעה, ואולי תסכימו איתי שהיא אשכרה משחקת. בעולם שבו אפקטים מיוחדים מולבשים על פניהם של שחקנים בשר ודם כדי להצעיר או לעצב אותן מחדש, מה שקרוי איפור דיגיטלי, זה רק הגיוני שגם מהצד השני תהיה התקדמות. בואו פשוט נביא את האנימטורים שאחראים למה שקורה בפרצופי הדמויות בסרט הזה בפעם הבאה שצריך להלביש מסכה מונפשת על פנים של שחקנים חיים. אה, כבר עושים את זה? אז למה פה זה נראה טוב יותר?

אולי כאן נכנסת ההיכרות עם הדמויות שמצליחות לשוב ולרגש. האתגר של היוצרים היה להשאיר אותן דומות לאלה שהתאהבו בהם מיליונים אך גם להעמיק ולפתח אותן. לדעתי הסרט מצליח בכך במידה מסויימת, כשם שאין תחליף לרושם ראשוני. התהליכים שרק החלו בסרט הראשון מועצמים, בין אם זה הקשר בין האחיות שנדמה איתן מתמיד אבל צפויים לו מבחנים לא קלים, או כל אחת מהן לחוד. אלזה (כמה מוזר שנסגרנו על התעתיק הזה כשהשם שלה בפירוש אלסה מבחינת היגוי) אמנם כבר לא מחביאה את כוחותיה ואת מי שהיא, אבל דווקא בכך משהו בתוכה מתערער. אנה זכתה סוף סוף בקירבת האחות שתמיד חיפשה, אך עדיין יש בה צד רומנטי, אותו היא מפנה אל כריסטוף. הוא מצידו עדיין מסתדר יותר עם איילים מאשר עם בני אדם, אבל מקבל קו עלילה מקסים ברובו בו החצי השני שלו, סוון, דוחף אותו להיות רשמית החצי השני של אנה.

די הדהים אותי לגלות כמה התגעגעתי לדמויות משנה שבכלל לא זכרתי, למשל אוקן חובב הסאונות והספא. ישנן גם דמויות חדשות אבל נדמה לי שזה בגדר ספוילר לחשוף את כולן. אפשר רק לומר שהסרט מביא למסך פרצופים מסוג אחר – אנשי נורת׳לדרה, מעין לאפים/סאמים, שכניהם של הארנדלים הוויקינגיים למראה. הנס כריסטיאן אנדרסן בטח היה מרוצה מהגיוון הזה. הייתי גם אומר משהו על אולף, שהולך למחוזות ג׳אר-ג׳אר בינקסיים ובוחן את הקו הדקיק שבין חמוד למעצבן, אבל למזלי ראיתי את הסרט באולם מלא ילדים בגיל חד ספרתי – ונזכרתי עד כמה הם שבויים בקסמו. כל מה שהוא עושה או אומר, פשוט מגלגל אותם מצחוק. זה קצת משונה כי יש לו בסרט הזה כמה משפטים שבפירוש מכוונים להורים שבקהל, אבל הם כנראה עוברים מעל ראשי המעריצים הצעירים שלו, שפשוט נהנים לראות ילד בדמות איש שלג על המסך.

אולף הוא גם זה שמסביר בקול רם או בשירה את אחד המסרים של הסרט. הציפייה שלו להתבגר, כמו ילד שרק רוצה להיות כבר גדול מספיק כדי להבין הכל, מהדהדת את הדוגמאות הנוספות לאורך העלילה לשינויים מתמידים, הפחד מהם או הקבלה שלהם. בין אם זו אלזה המפחדת להפר את השלווה שהושגה בעמל רב, אנה שחוששת מחוזק הקשר עם אחותה, או כריסטוף שמתקשה בצעד הבא במערכת היחסים עם אהובתו. כמובן שזה גם מקור להזדהות עבור קהל היעד המרכזי, הצופים שהיו ילדים לפני שש שנים והתבגרו מעט או הרבה. עוד מוטיב חזק הוא כוחם של סיפורים לעומת אמיתותם. כל מיתוס שמסופר בסרט וזוכה לבחינה מחודשת, כולל מה שנחשב לעובדות בפרק הקודם, כך שלא רק ההווה והעתיד פגיעים לשינוי אלא גם העבר. בכך הסרט מערער על מושג המיתוס בעודו מנסה לברוא אחד, שכן הרפתקאות הדמויות שואפות אל האפי והפולקלוריסטי. אפשר להוסיף לרשימה גם את הדגש על משל יחסי אדם וטבע, האופנתי כשם שהוא חיוני בתקופתנו, אבל כל זה לא אומר שהסרט שוכח להיות קליל או מצחיק. יש בו הומור שכבתי, לכל גיל, להורים, וגם לעצמו ועל עצמו. בעיניי, יש רק חצי-כנות בעקיצות הקשורות להצלחת הסרט הקודם, או באימוץ קר של נדבכים מן הסרט הקצר ״קדחת הקרח״, שכשמו כן הוא. לי בכל זאת הייתה חיבה קלה למוצר הצריכה הסחטני ההוא.

עוד הסתייגויות הכרחיות נוגעות לתסריט היותר מסועף אך פחות שלם מקודמו. ראשית, הסרט מבקש להשיג דרמה באמצעים שקצת חוזרים על עצמם, בעיקר בין האחיות. ולרוב, התוכנית של הדמויות הראשיות היא פשוט לרוץ אל תוך סכנת מוות ולראות מה יקרה. רפטטיביות אפשר למצוא גם בקו העלילה הרומנטי של כריסטוף ואנה, שהכיל בדיחה חוזרת שלא הייתה מבריקה גם בפעם הראשונה, אז בטח שלא בשנייה או בשלישית (אבל לבסוף משתחרר מכך ומתגבש יפה). יש כמה וכמה מהלכי תסריט של גילויים וחשיפות, שאולי מיועדים לקהל צעיר או תמים ממני, אבל בניגוד לסרט הראשון לא הופתעתי אפילו פעם אחת והרגשתי צעד אחד לפני רוב המהלכים. תגידו שזה ״סרט ילדים״, אומר שלכאורה גם הקודם ועדיין הוא הפיל אותי בפח פעם אחר פעם, ונהנתי מכל רגע. בסופו של דבר, מה שמכריע את הכף לטובתו של ״לשבור את הקרח 2״ הוא המרכיב הסודי – הקסם. זה שכל הסרטים של דיסני מנסים להפיק אבל מעטים מצליחים באותה קביעות כמו שני סרטי ״פרוזן״. אולי הפעם מה שמנצנץ הוא לא רק הקרח אלא גם הזיעה שמבהיקה מרוב מאמץ להשתוות למקור, אבל אני מעדיף המשכון שעובד קשה על פני אחד שמתעצל. בטח אם זה פשוט עובד, לפחות עליי שכבר מוכן לראות את הסרט שוב. עד שהוא יגיע לדיסני+ אלך להקשיב בריפיט ל״אבוד ביערות״, גרסת גרוף וגרסת וויזר לסירוגין.