• סרטים חדשים: ״ורדה על אנייס״ מגיע לקולנוע
  • פסטיבל סולידריות 2019: דיווח של עופר
  • Little Monsters :מחכים לתרגום
  • אוסקר 2019/20: אפשר לומר שהתחלנו באופן רשמי
  • ״אטלנטיקה״, סקירת נטפליקס
  • ״יד אבודה״, סקירת נטפליקס
  • סרטים מן העבר - מהדורה מיוחדת
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2019
  • ״בלון״, סקירה
  • ״רצח כתוב היטב״ סקירה
  • ״האירי״, סקירה וניתוח סרטו של מרטין סקורסזה

"ספיידרמן: רחוק מהבית", סקירה

4 ביולי 2019 מאת אור סיגולי

חודשיים בסך הכל נתנו לנו להתאושש מאירועי "הנוקמים: סוף המשחק" (אזהיר מראש שאהיה חייב להיכנס לספויילרים לסרט ההוא), שובר הקופות הגדול ביותר של העשור, לפני שהחזירו אותנו ליקום משותף של דיסני-מארוול, הפעם בשיתוף עם האולפן סוני.
הפרק החדש, ה-23 במותג המצליח ביותר בכל הזמנים, הוא "ספיידרמן: רחוק מהבית" (Spider-man: Far From Home), זה שגם מסיים רשמית את השלב השלישי של היקום המשותף. ובהתחשב בתוצאות הרווחים המאכזבות של שאר סרטי הקיץ מאז תחילת יוני, סביר להניח שאנחנו עומדים מול הלהיט הגדול ביותר פוסט "אלאדין", כזה שיחזיר קצת הצבע ללחיים של הוליווד אחרי המפולות האחרונות.

"ספיידרמן: רחוק מהבית" הוא סרט הסולו השני של איש העכביש פיטר פרקר בגלגולו השלישי מאז תחילת האלף. הוא מגיע אחרי "ספיידרמן: השיבה הביתה" שיצא בדיוק לפני שנתיים והיה לאחד ההתקנים המאכזבים ביותר של היקום המשותף, אם אתם שואלים אותי, בטח בהתחשב בהנאה מגיבור העל המתבגר דווקא בהופעות המשנה שלו ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" ו"הנוקמים: מלחמת האינסוף". האמת שכשיצאתי אז מ"ספיידרמן: השיבה הביתה" כבר הגעתי לנקודה בה התחלתי באמת לתהות האם ספיידרמן בכלל נועד לשרוד אך ורק כדמות משנה, והאם האתגר לתפור סביבו סרט שעוסק אך ורק בו נידון כבר מההתחלה לכישלון.
השאלה הזו כבר איננה רלוונטית.

על אף שמדובר באותם תסריטאים (כריס מקנה ואריק סומרס) ובאותו במאי (ג'ון וואטס), הקפיצה בין סרט הסולו הקודם של ספיידרמן לבין זה הנוכחי היא אחת המרהיבות. הסרט החדש הוא לדעתי אחד המוצלחים ביותר של דיסני-מארוול באופן כללי, וייתכן שסרט הספיידרמן הלא-מצוייר הכי טוב מאז "ספיידרמן 2" של סם ריימי אי שם ב-2004. נכון, זה אמנם איננו הרף הגבוה ביותר בעולם, אבל אלו בכל זאת חדשות משמחות לאלו כמוני שכבר איבדו תקווה. "ספיידרמן: רחוק מהבית" הוא שילוב נהדר של קומדיית התבגרות, סרט אקשן וסרט גיבורי על. יש בו כמה מהסיקוונסים הכי מוצלחים של היקום המשותף וגם רשע משובח, אבל ייתכן ומה שהכי משדרג אותו הוא ההופעה של טום הולנד כפיטר פארקר. אני לא מתכוון לעשות דירוג של ההופעות הטובות ביותר של היקום המשותף (עוד מצעד דיסני-מארוול אחד ואני מתנתק מהאינטרנט) אבל אם כן, הולנד כאן היה מתברג כנראה לאחד מחמשת המקומות הראשונים. זה לא רק שהוא מרגש וחמוד באופן כמעט בלתי נסבל, אלא הוא ממש מכיל בתוכו את כל מה שאי פעם ביקשנו מספיידרמן.

"ספיידרמן: רחוק מהבית" נפתח בעולם המתמודד עם שובה של חצי מאוכלוסיית כדור הארץ שנעלמה אז בגלל ת'אנוס, דבר שהטריד לא מעט מהגיקים שתהו איך כלכלת העולם יכולה להכיל אירוע שכזה בעקבות "סוף המשחק". התשובות שניתנות לנו אולי לא המספקות ביותר, אבל זה רק מראה כמה אדריכלי היקום המשותף רגישים למעריצים שלהם. בתוך כל זה נמצא פיטר פארקר, המתאושש ממות המנטור שלו ובסך הכל רוצה להיות הגיבור השכונתי. ממש לא מתאים לו לצאת להרפתקאות חובקות עולם ומסוכנות להחריד. ממש כמו הקפוצ'ינו של האדסון הוק, פארקר פשוט רוצה לצאת לדייט עם אמ.ג'יי. (זנדאיה), שום דבר יותר מזה, אבל למרבה הצער עם כוח גדול מגיעה אחריו… אוקי, סליחה. לא התכוונתי.
במהלך טיול כיתתי לאירופה, פארקר מתבקש על ידי ניק פיורי (סמיואל ל. ג'קסון) לחבור אל גיבור על חדש בשם מיסטריו (ג'ייק ג'ילנהאל והשיער המושלם ביותר של האלף החדש) ולהגן על העולם מפני כוחות הרסניים שהגיעו מממד אחר. עדיין מנסה לשמור על זהותו בסוד, ורואה איך אמ.ג'יי. כמעט ונתפסת על ידי בחור אחר (בראד דיויס), פארקר מנסה איכשהו להחזיק מעמד, ולנסות לצאת בשלום מכל החזיתות. מנקודה זו – אפקטים.

בשונה מרוב סרטי גיבורי העל, הפעם נדמה שלהציל את העולם הוא המכשול של הגיבור להשיג את מה שהוא רוצה, ולא ההפך. לא שזה לא נעשה בעבר, אבל זה עדיין סופר חמוד. זאת בסופו של דבר קומדיה מהנה של טעויות, גם אם לעיתים הווילון נופל ואנחנו רואים את המנגנון הכל כך מוכר הזה של הז'אנר נחשף לנגד ענינו ושולף אותנו החוצה מהחוויה האסקפיסטית. למשל הנאום המסבירני של הנבל נעשה פה בצורה הכי שלומיאלית שאפשר לתאר (אם כי זו הברקה קורעת שהצוות שלו איננו מורכב ממדענים משופמים בעלי מבט חורש רעות או פאם-פאטאליות פוטוגניות, אלא קבוצה שנראית בדיוק כמו החבר'ה מהנהלת חשבונות בעבודה שלכם), אנחנו לא באמת דואגים שפארקר יפספס את אמ.ג'יי כי זה ברור שהיא בקטע שלו מהשנייה הראשונה, דמויות המשנה מאוד לא מפותחות, וישנם כמה פיתולי עלילה מאוד מאולצים. אבל כשהכל מסביב כל כך… בואו נמצא מילה שלא השתמשתי בה… אה… אולי… הממ… טוב פאק איט… חמוד, זה מספיק מהנה בשבילי.

"ספיידרמן: רחוק מהבית" מחזיר אותנו למסלול המוכר והרגוע יותר של סרטי היקום המשותף, ואולי באמת קצת קשה לעכל את זה אחרי הפאתוס של הסרטים האחרונים כי אנחנו דורשים בצדק אסקלציה במקום רגרסיה, אבל שום דבר מההצלחות של הסרט הזה אינן מובנות מאליהן. לא ההומור שעובד מצויין, לא רגעי האקשן המשובחים (סצנת מרדף ההולוגרמות היא אחת מרגעי השנה שלי בינתיים), ולא החיבה והאהבה שאנחנו מפתחים לפיטר פארקר. בעיני הוא מצליח בכל מקום בו "קפטן מארוול" מעד.

אז עכשיו אנחנו נפרדים מהשלב השלישי של מותג גיבורי העל, ויש לנו קצת זמן עד הסרט הבא. אני חושב שההפסקה הזו תעשה לכולנו רק טוב. ככזה, בעיני "ספיידרמן: רחוק מהבית" הוא יופי של אפילוג, כזה שמחזיר את שמחת החיים ליקום המשותף וגם אם אין לו את כובד המשקל שהיו לקודמיו, בקיץ 2019 שהתחיל לא משהו בכלל, הוא חיוך אחד גדול. וטום הולנד חמוד. לא בטוח אם הדגשתי את הנקודה הזאת מספיק.