• סרטים חדשים: ״בשורות טובות״ של ארז תדמור
  • ״בשורות טובות״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • נפתח פסטיבל או לה לה! לקומדיה צרפתית 2019
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019
  • מצעד סרטי העשור של סריטה - ארבעת הגדולים

אונס ונקמה בקולנוע – פרק 7: "מליפיסנט" 

22 באוקטובר 2019 מאת לירון סיני

החגים חלפו, משהו שמנסה לקרוא לעצמו סתיו מורגש באוויר (או שזו אשליה שקצת פחות חם), ובסוף השבוע הגיע לאקרנים "מליפיסנט: אדונית הרשע", ההמשך של "מליפיסנט" ("Maleficent") מ-2014, שהיה אחד מהסרטים הראשונים של דיסני שאפשר להתייחס אליו כאל עיבוד עם שחקנים בשר ודם לקלאסיקה אהובה. בניגוד לשעתוקים שהתרגלנו לקבל בשנים האחרונות, הוא גם הביא גרסה מנקודת מבט אחרת של הסיפור. זה לא טריק חדש, בטח לא בתחום המכשפות ירוקות העור, כפי שיעידו חובבי "Wicked", הספרים והמחזמר שמגוללים את סיפורה של המכשפה מ"הקוסם בארץ עוץ" באופן אחר לחלוטין. האחווה הנשית שנרקמת לאורך הסרט וייצוג של אישה עם כוחות יוצאי דופן מזכירה גם את החיבור בין האחיות ב"לשבור את הקרח" שהקדים אותו בשנה. ועדיין, היה ב"מליפיסנט" משהו מרענן ומעניין שראוי לפרשנות.

אבל מה הוא עושה כאן, בסדרת המאמרים על אונס ונקמה בקולנוע? אולי זה הרצון לחמוק לרגע משנות ה-80 (הסרט הבא מבחינה כרונלוגית עומד להיות אחד מסרטי "הארי המזוהם", היכונו). לבחון סרט שמתנהל לפי תבנית נרטיבית שונה מהסרטים שסקרתי עד עכשיו, אבל עדיין כולל ייצוג, גם אם מטאפורי הפעם (בכל זאת, הסרט מיועד גם לילדים) של אונס, וגם סיפור נקמה שמרכיב חלק מהותי בעלילה. וככזה, עם כמה שהוא שונה מהסרטים הטיפוסיים בתת הז'אנר, הוא עדיין כולל תמות ונקודות דמיון שמחברות אותו אליהם.

כרגיל, אתמקד בעיקר בנרטיב ובדמויות, והפעם אין מה לדאוג מתיאורים גרפיים. וכמובן – ספוילרים למליפיסנט, אה, ולסיפור "היפהפיה הנרדמת" המקורי – עד כמה שיש כזה דבר. מדובר בסיפור עמים שהתגלגל בעל פה ככל הנראה מאז המאה ה-14, עד שצ'רלס פרו כתב אותו במאה ה-17, ואחריו האחים גרים ליקטו אותו לאוסף של סיפורים. הגרסה הוותיקה של דיסני לוקחת די הרבה מהסיפור הנושן בו המוטיבציה של המכשפה ה"רעה" די פשוטה. היא חשה לא רצויה במסיבה לכבוד הולדת הנסיכה, ובצדק. בסיפור הישן הוזמנו שבע פיות לחגוג לה, ואירחו אותן עם כלי הגשה מזהב ותכשיטים. כשהגיעה הפיה המבוגרת, הגישו לה בכלים פחותים, והיא הניחה שפשוט לא רצו להזמין אותה, או חשבו אותה למתה. בקיצור, שכחו ממנה לגמרי.

פגועה וזועמת, היא הטילה קללה על הנסיכה התינוקת, שזו תמות כשתידקר באצבעה מכישור טוויה. פיה אחרת המתיקה את רוע הגזרה, ותיקנה את הקללה לשינה בת 100 שנים, ממנה תתעורר בעזרתו של נסיך. אותה פיה גם דואגת להרדים את שאר הארמון כשהנסיכה אכן נדקרת כדי שלא תתעורר ותהיה לבדה. כעבור 100 שנים הנסיך מגיע, שומע שיש נסיכה מתחת לחורבות הארמון שכוסה בצמחייה מרובה, מפלס דרך פנימה, מוצא אותה, מנשק אותה, כולם מתעוררים והם חיים באושר ועושר. כלומר, עד שעובר קצת זמן, נולדים להם בן ובת ומתברר שאימו של הנסיך היא למעשה עוג (כמו שרק) שזוממת מזימות. כשהוא והנסיכה, עכשיו מלכה, מבקשים לתפוס את מקומם על כס המלכות – החמות מנסה לאכול את הילדים שלהם אחד אחד, ואז גם את הנסיכה, כי למה לא. הנסיך מגלה את "טבעה האמיתי" של אימו, היא מתאבדת בזינוק לתוך אמבט מלאה ביצורים מבעיתים שתכננה במקור למלכה, וסוף טוב הכל טוב (בערך).

נשים חזקות משלמות מחיר על הכוח שלהן

בגרסה המונפשת של דיסני השאירו את המניעים של מליפיסנט דומים באופן יחסי למקור, ואם כבר הקטינו אותם עוד יותר והפכו אותה לדמות קטנונית במיוחד, או לפחות חסרת פרופורציות בתגובה שלה. לא אמורה להיות לנו שום אמפתיה אליה, והיא משמשת כנבלית שנשארת רלוונטית לאורך הסרט כולו, ולא מתפיידת אחרי הקללה שלה כמו בסיפור. אפשר לנתח את הסיפור המקורי, שעוסק בתמות של גורל וגם ביחס לזקנה מצד אחד, אך גם בחשיבות ההיפרדות של ילדים מהוריהם לטובת המשך הדור והקמת תא משפחתי חדש מצד שני. אבל, לא לשם כך התכנסנו.

בסרט מ-2014 בחרו היוצרים להסתמך על החומרים הקודמים כדי לספר לנו סיפור אחר, גם אם הוא כולל מרכיבי בסיס זהים: הפיות, הנסיכה, האב המגונן, הפיה ה"רעה" והקללה הבלתי ניתנת להסרה, וכן – גם עיסוק ביחסי הורים וילדים – מזווית אחרת. "מליפיסנט" הייתה בכורת הבימוי של רוברט סטורמברג, בדרך כלל אמן אפקטים מיוחדים וקונספטים – שטיפל ב"משחקי הכס", "חיי פיי", "משחקי הרעב", "אווטאר", "אימפריית הפשע" ועוד. את התסריט שמבוסס גם על הסרט של דיסני וגם על הסיפור שבעל פה, כתבה לינדה וולברטון. היא עובדת מזה כמה עשורים בתעשייה, וכתבה בין היתר תסריטים ל"דני שובבני" ולקחה חלק ב-2 קלאסיקות של דיסני משנות ה-90 – "היפה והחיה" ו"מלך האריות". מהצד השני היא כתבה גם את התסריטים לעיבודים של טים ברטון ל"אליס בארץ הפלאות". ככה זה, אף אחת לא מושלמת.

הפעם אנחנו פוגשים את מליפיסנט הרבה לפני שהיא הופכת לדמות האיקונית עם הקרניים המרהיבות והעור הירוק שמאיימת על הנסיכה התמימה. לפני שהיא גדלה והופכת לאנג'לינה ג'ולי, אנחנו רואים אותה כילדה-נערה, לא רק עם קרניים אלא גם כנפיים עצומות שהופכות אותה לפיה רבת העוצמה ביותר בממלכה הקסומה בה היא חיה. תפקידה של מליפיסנט הוא לשמור על ממלכה זו מכל משמר, בעיקר מפני בני האדם שחיים בסמיכות אליה, מתוך חשש שאלו ינסו לפרוץ פנימה, לנצל משאבים ובאופן כללי לזרוע הרס מתוך תאוות בצע וקנאה. הדמות של מליפיסנט ממוצבת כמוצלחת בעיקר ביחס לשלוש הפיות האחרות שלא רק קטנות ממנה בגודל באופן משמעותי, אלא גם מוצגות כהפוגה קומית מטופשת. זו מחווה לסרט האנימציה כמובן, אבל זו לא הפעם היחידה בתסריט שבו אישה אחת מוצגת כמוצלחת על ידי השוואה והקטנה, פיזית ושכלית, של נשים אחרות. לצערי, בעולם של מליפיסנט אין מקום להרבה נשים חכמות.

הנערה פוגשת את סטפן, נער אנושי עני עם שאיפות גדולות שניסה לגנוב אבן יקרה. כשומרת שלא רק חיה בהרמוניה עם הטבע של הממלכה שלה, אלא גם מפגינה חוכמה וחמלה, היא חסה עליו. בין השניים מתפתחת בזריזות ידידות ילדותית שמתחממת והופכת להתאהבות של גיל הנעורים, בזמן שהם מגלים שבני אדם ופיות אולי לא כאלו שונים כפי שחשבו. בסצנה בה הם משתעשעים יחד היא זו שסוחבת אותו במעופה בזמן שהוא נתלה על אחת מרגליה. הסצנה הקטנה הזו מבססת את יחסי הכוחות הלא-טיפוסיים מגדרית ביניהם, כשברור שמליפיסנט היא זו שידה על העליונה, כי היא חזקה יותר ויכולה לעוף, וסטפן הוא סוג של משקולת חביבה. אני מציינת אותה כי יהיה לה רפרור די משתלם בהמשך. סטפן שובה את ליבה של מליפיסנט כשגם הוא מפגין רגישות, כשהוא משליך טבעת ברזל שיש ברשותו כשהוא מבין שברזל הוא חומר שפוצע אותה.

כשהם גדלים סיפור האהבה שלהם נקטע והם מתרחקים בגלל שאיפותיו של סטפן להתקדם בחיים ולהצליח להגיע לכס המלוכה בממלכה האנושית. מליפיסנט לא מצליחה להבין את השאיפות שלו. ביחס אליו בשלב הזה של יחסיהם היא הפריבילגית מבין השניים, סוג של פיה מיוחסת ורבת עוצמה. סטפן רוצה את כל מה שיש לה, ולמרות שלא מתעכבים על כך מעבר למשפט קצר אחד ברקע, אפשר להבין שיש כאן פער גדול בתפיסות העולם, בכל זאת, בגלל הרקע השונה ממנו שניהם מגיעים. ובזמן שפריבילגיות גבריות הן משהו נפוץ, כאן הדמות הנשית הולכת לשלם מחיר מאוד גבוה ולהיענש על עצם היותה חזקה יותר ובעלת יתרון מולד, אם תרצו, מול הגבר שבחייה.

אונס מטאפורי, ייצוג מציאותי

הפער הוא הבסיס להתנהלות הרעילה שסטפן מפגין כשהוא גדל, והופך להיות שרלטו קופלי, השחקן הקבוע של ניל בלומקאמפ, שאפשר לראות או לשמוע ב"מחוז 9", "אליסיום" ו"צ'אפי". תחושת החסר והשאפתנות מובילה אותו לשרת את המלך, ומספקת לו הזדמנות להתקדם. המלך וכל אביריו מפסידים תמידית למליפיסנט, שגדלה להיות חזקה עוד יותר, ופועלת בשיתוף פעולה עם שאר השומרים על ממלכת הפיות, בעיקר חיות קסומות ואגדתיות ביניהן עצים מתהלכים. היא מסמלת כוח נשי מאיים טיפוסי, כזה שנתפס כאחד עם הטבע, כוח של הרס ובריאה. במקרה שלה בכוחה לא סתם להביס את החיילים שוב ושוב, אלא גם לעשות זאת בקלות ולשים אותם לצחוק, להגחיך אותם תוך כדי ניצחון בעוד קרב. היא נתפסת כבלתי מנוצחת.

אבל לסטפן יש דרך גישה שאין לאף גבר אחר מולו היא מתמודדת. הוא מחליט ליצור איתה קשר אחרי כל השנים, מבקש להזהיר אותה מאנשי המלך שזוממים להתנקש בחייה, והיא נעתרת לו. השניים מבלים ערב קסום יחד, שמהר מאוד מתהפך והופך לגרסת הפנטזיה של date-rape. סטפן נותן למליפיסנט לשתות משהו שמרדים אותה בקלות, רפרור ברור לסם אונס או ל"סתם" ניצול מכוון של אישה בסיוע אלכוהולי. סטפן תכנן לרצוח אותה, אבל הוא לא מסוגל לעשות זאת, ו"רק" כורת לה את הכנפיים, מותיר אותה לישון פצועה, ובורח עם השלל בחזרה אל המלך, שם הוא מקבל את גמולו והופך ליורש הממלכה.

המהלך של סטפן מעניין כי ביחס לסרטים שסקרתי עד עכשיו, כאן יש פגיעה על ידי אדם קרוב עם מניע מעט שונה. אם אנחנו מתייחסים להתנהלות שלו כאל אונס סמלי – כי יש כאן הרי ניצול, אלימות ומשהו שנלקח ממליפיסנט בניגוד לרצונה, לצד מחיר פיזי ונפשי כבד שהיא משלמת – דווקא באונס המרומז יותר הזה יש משהו מאוד מוחשי ושמרגיש קרוב למציאות הנפוצה יותר. עד עכשיו ראינו בעיקר סרטים בהם האונס הוא על ידי זרים רנדומאליים וכמה שאיתם יש לנאנסת היכרות שטחית או ראשונית מאוד. כאן התקיפה מתאפשרת בגלל שמדובר באדם קרוב אליה. בשני המקרים יש לפעמים מניע לחסל מה שנתפס כנשיות חזקה ומאיימת, אבל כאן יש גם מרכיב ברור של מעילה נוספת באמון, והתנהלות שמרפררת לתקיפות שמתרחשות בין אנשים שמכירים זה את זו, מסוג התקיפות המיניות הנפוצות פי כמה ביחס לתקיפות של זרים בסמטות נטושות.

מליפיסנט סמכה על סטפן ואהבה אותו, וכשהיא מתעוררת ומבינה מה הוא עשה לה היא סובלת מפגיעה פיזית ונפשית, וגם מתחושת בגידה וכמה דרגות שונות של ניצול. זו דוגמה לפגיעות שהיינו רוצות ורוצים להאמין שלא יכולות להתרחש, אבל הן מתרחשות והפוגעים הם מי שאמורים לספק לנו הגנה וחוף מבטחים – בני זוג, דייט, קרובי משפחה. בהתאמה, מליפיסנט מגיבה בשבר גדול, ובייצוג מהיר של פוסט טראומה שעוברת עיבוד והופכת למקור של כוח מצד אחד, אבל גם להיעדר אמון שמעודד אותה לפעול ולנקום בהמשך. מבחינת המבע זה השלב שבו ממלכת הפיות משנה צבע וסגנון ונראית יותר אפלה ואפילו קצת מורעלת, ומליפיסנט מקבלת את החזות המבהילה יותר שאנחנו מכירים. רק שעכשיו – הכל מוצדק ודי ברור, וקשה יותר להאשים אותה.

בן ברית גברי, חמלה נשית ונקמה בין-דורית

המניעים שלה מובילים אותנו להבדל השני המהותי בין הסרט הזה לרוב סרטי האונס והנקמה. ראינו בחלקם את הנקמה מתרחבת ומופנית כלפי גברים ונשים אחרים, כל מי שנושא באחריות כלשהי, או במקרה של "מיס 45" גם מי שלא, כי הגיבורה שלנו מועברת על דעתה. אבל כאן הנקמה בתוקף נעשית על ידי פגיעה בבת שלו. וזו כבר טריטוריה קצת אחרת, וקצת יותר בעייתית. מליפיסנט נעזרת בדיאבל (סם ריילי, אותו כבר ראינו בתפקידים אחרים בהם הוא לובש רק שחור' כמו "גאווה ודעה קדומה וזומבים" ו"קונטרול"), עורב שהיא הצילה את חייו, ובתמורה יכולה להפוך אותו לגבר צעיר מתי שתרצה, או לכל חיה שתחפוץ. הוא משרת ומסייע לה באובססיה שהיא מפתחת כלפי סטפן. הוא הכנפיים שלה, מילולית. כלומר, הוא בן הברית הגברי שמאפשר לה להמשיך ולהחזיק בכוח שנלקח ממנה. הוא לא מאוים ממנה, וגם מהווה סוג של מצפון עבורה. הוא זה שבהמשך יעשה מה שאפשר כדי להחזיר לה את היכולת לחמול.

אפשר להתעצבן מכך שמליפיסנט שעברה טראומה ועדיין שומרת על הכוח שלה צריכה גבר שיזכיר לה איך להיות רכה יותר, ובצדק. אפשר גם לשמוח על ייצוג של גבריות שעומדת בניגוד לסטפן הרעיל והקלישאתי, ומייצגת תפקיד נשי בדרך כלל. דיאבל, שהוא בעקרון עורב, חיה שכולה חידודים חידודים, הוא הלב הרגיש של הסרט. הרבה לפני שהנסיכה אורורה ממיסה את הקרחונים מסביב ללב של מליפיסנט, דיאבל הוא זה שמאמין שעדיין אפשר לשקם אותה, כלומר, שבכלל יש לה רגשות ויכולת להתגבר על הפצע הנוראי שהגדיר אותה כשהכירו. וזה לא מעט.

בכל אופן, העורב-יועץ-מצפון מדווח למליפיסנט על ההילולה לכבוד הולדת הנסיכה אורורה. אחרי שהיא מסיימת לכעוס, היא מגיעה לאירוע בכבודה ובעצמה, כולה נוראית ואומרת הוד, וכל מי שזוכר את הסרט המונפש יכול להתמוגג מהדמיון החזותי כאן לאותה הסצנה. מליפיסנט מטילה את הקללה, אך כשסטפן המלך מתחנן, היא מקלילה אותה מעט. אורורה לא תמות אלא תשקע בשינה. והדרך היחידה שבה תתעורר היא עם נשיקה של אהבת אמת. המלכה נראית מבועתת ולא מעניינת, והמלך נוהג כמו שאנחנו יודעים – מעלה באש את כל כישורי הטוויה בממלכה, ושולח את אורורה למשמורת אצל שלוש הפיות הקטנות, במעבה היער. שם היא תגדל בלי לדעת על מוצאה המלכותי, ובתקווה תישאר חבויה ובטוחה.

הפיות מתגלות כשלישייה לא יוצלחית גם בכל מה שקשור למשמורת על תינוקת, ודיאבל הוא זה שבעצם מוודא שאורורה לא תבכה ולא תגווע ברעב. הוא גם מכוון את מליפיסנט ומפגיש אותה עם הפעוטה ככל שזו גדלה, ומעודד אותה בדרכו להמשיך ולעקוב אחריה. היא אמנם מכנה אותה "חיה" או "תפלצת" אם תרצו, אבל השם הופך עם השנים לשם חיבה, בזמן שאורורה גדלה והופכת לאל פאנינג. השתיים מפתחות מערכת יחסים משפחתית חלופית של אם וסנדקית, ואורורה נהנית לבלות זמן בממלכת הפיות. היא לא מפחדת מהחזות של מליפיסנט, וכמו נסיכת דיסני טיפוסית מפעם היא מייצגת את כל מה שטוב בעולם. היא גם יפה, גם נחמדה, גם מחבבת את כל היצורים הקסומים ומכבדת אותם וניחנה בתמימות שגורמת למליפיסנט להיפתח ולחבב אותה עד כדי כך שהיא מנסה, בעצמה, להסיר את הקללה שהטילה – ללא הצלחה.

כאן אנחנו אמורים לחזור ולחוש אמפתיה כלפי מליפיסנט, אחרי שהבחירה לפגוע בסטפן דרך הבת שלו יכולה לערער את היחס שלנו כלפיה. הנקמה שלה מובנת גם אם נבזית, אך גם מבלבלת כי המניע יכול להיקרא כמניע של קנאה ולא רק של נקמה. התכונה הטיפוסית המעייפת של אישה קנאית ונקמנית מוכרת לנו מהנבלות של דיסני, עיינו ערך המלכה ב"שלגיה" או אורסולה של "בת הים הקטנה". לפחות כאן לוקחים את המהלך הזה ונותנים לו עוד בשר, כשהחיבור הרגשי הלא צפוי מבחינת מליפיסנט בינה לבין אורורה מערער אותה כליל. היא נאלצת לראות בה מעבר לשלוחה ניתנת לחיסול של אביה, ולהכיר בה כסובייקט, כאדם מלא בפני עצמו. זה לא המהלך הכי מתוחכם בעולם, אבל הוא כן מציג מערכת יחסים אוהבת בין שתי נשים שיכולה לאפשר לאחת מהן להאיץ את תהליך הריפוי מהפגיעה שפגעו בה, או לכל הפחות – לחזור ולהפנות את החיצים אל הפוגע ולא אל הסביבה ואל אנשים אחרים. הקשר עם אורורה גם מציב למליפיסנט מראה ומציג בפניה גם את התמימות שאבדה לה, וגם את גודל הטעות שעשתה כשרצתה לפגוע במישהי שבסופו של דבר לא קשורה ולא אשמה בשום דבר ממה שקרה לה.

בזמן שאורורה גדלה וכדי שהסרט יימשך קצת יותר זמן, סטפן מתכונן למלחמה וגם הולך ומשתגע מזעם על מליפיסנט. ועם קללות כמו עם קללות – אורורה מגלה שמליפיסנט הטילה עליה את הקללה, כועסת, פוגשת נסיך בשם פיליפ (ברנטון ת'ווייטס) וחוזרת לארמון רק כדי להידקר שם מכישור כמובטח וליפול לשינה. מליפיסנט ודיאבל עושים מה שהם יכולים כדי להציל אותה, קרי, סוחבים את הנסיך מהר מהר לארמון תוך כדי סיכון חייה של מליפיסנט כדי שהוא ינשק את הנסיכה ויעיר אותה. וכאן דברים נהיים קצת לא נעימים. אם אנחנו כבר בסרט שמסמל אונס כסצנה מרכזית שמניעה את כל העלילה בו, יכלו לחסוך מאיתנו את הנשיקה, גם אם היא קיימת רק כדי להוכיח נקודה וכדי להיכשל. מאוד בקלות יכלו לתת לנסיך הסבר על כך שהוא פגש את אורורה רק לפני כמה ימים ועם כמה שהיא מהממת, הוא ישמח להכיר אותה לפני שהוא מנשק מישהי שלא נמצאת בהכרה.

זו אמנם לא נשיקה פולשנית במיוחד, אבל היא עדיין מיותרת, ומסמלת המשך של התנהלות שמהדהדת תקיפות מיניות, כאלו שמתרחשות כשנוגעים במישהי (או מישהו) כשהיא לא יכולה להביע רצון או הסכמה. למזלנו, הרגע המביך נגמר חיש מהר, ועוד יותר למזלנו, אין עכשיו שורה של אנשים שמנסים לנשק את הנסיכה כדי להעיר אותה. זו רק מליפיסנט שגם בוכה וגם נושקת לפרידה לאורורה בה היא רואה קרובת משפחה בשלב הזה. והנה, זה עובד. כי אהבת אמת לא חייבת להיות אהבה בין בני זוג, היא יכולה להיות גם כזו בין אמא ובת סימבוליות. וכאן אין תחושת אי נוחות כי לאורך הסרט בנו את הקשר בין השתיים כקשר שנראה משפחתי ובטוח מאוד, ולא כיחסי מרות או כיחסים רומנטיים. נכון, יש למליפיסנט את הנטייה להרדים אנשים ולסחוב אותם למקומות, אבל הבה נבחר לקרוא את ההתנהלות הזו כאכיפת משמעת הורית, ולא כפגיעה או ניצול.

מעגל תמיכה כדרך לגאולה

ושוב, כדי שהסרט לא ייגמר כאן, מליפיסנט צריכה להילחם את דרכה החוצה מהארמון. סטפן הכין שלל מלכודות מברזל והוא מצליח לפגוע גם בדיאבל (אותו היא הופכת לדרקון) וגם לתפוס את מליפיסנט. מי שמצילה את היום הפעם היא אורורה, שמוצאת את הכנפיים של מליפיסנט, שמתברר שלא הושמדו אלא נשמרו כאיברים מתפקדים כי אתם יודעים, סיפור אגדה. היא משחררת אותן, ואלו מתחברות למליפיסנט שמקבלת את הכוח שלה בחזרה, בזכות החמלה והרכות ששבה והפגינה. למעשה התמיכה שקיבלה לאורך כל הדרך מדיאבל והמחילה והעזרה עכשיו מאורורה הם השילוב שאפשר לה לחזור לעצמה. יש לנו מסר מאוד ברור של אפשרות לשיקום בעזרת מעגל תמיכה, גם אם קטן. כל מה שנותר הוא לחסל את הגורם השלילי בסיפור.

כעת אנחנו זוכים לראות שוב את מליפיסנט החומלת. בזמן שסטפן נתלה לה על הרגל בניסיון לעצור אותה, בהעמדה זהה לאותה סצנה מתחילת הסרט שעכשיו מקבלת משמעות אלימה, היא מנסה להשתחרר ממנו. בסופו של דבר היא גוברת עליו ומתכננת להפנות לו גב ולהסתלק, אלא שהוא שוב מנסה לחסל אותה, מה שנגמר בנפילה שלו לתהום אל מותו. כך אנחנו זוכים בנקמה וגם בניקוי מכל אשמה של מליפיסנט. ברגע שהנקמה שלה באה על סיפוקה, הממלכה שלה חוזרת להיות צבעונית ונעימה לעין, והיא ואורורה משלבות כוחות באידיליה של אחווה נשית כשדיאבל נותר לצידה של מליפיסנט, והנסיך פיליפ עומד לצידה של אורורה כשהיא מומלכת וסוף טוב הכל טוב.

כמו שציינתי, זה לא הסיפור הכי מחוכם או עמוק בעולם, אבל בתור מה שהוא – יש כאן ייצוג ברור ודי רגיש של פגיעה קשה ומעילה באמון על ידי מישהו שאת אמורה לסמוך עליו. וגם הדרך חזרה מהטראומה הרגשית והפיזית מוצגת לא בעידון אמנם, אבל בצורה מובנת ומהימנה, עם נגיעות קלות מאוד של חתרנות, או לפחות כנות. מליפיסנט מאבדת את עצמה בתוך הנזק שנגרם לה, ופוגעת במישהי אחרת בגללו. אבל היא גם מסוגלת למצוא ולעשות תיקון בזכות קשרים אנושיים שרואים אותה, ומאפשרים לה לראות אחרות ואחרים. חבל רק שעל הדרך יש לא מעט נשים מוקטנות ומטומטמות עם מלא בדיחות על חשבונן. מצד שני, גם רוב הגברים בסרט לא ממש מוארים באור חיובי.

עכשיו נותר רק לראות אם תגיע התפתחות מעניינת בסרט ההמשך, אותו "מליפיסנט: אדונית הרשע". אסור לסמוך על טריילרים, אבל בינתיים הוא לא מבשר טובות, ונראה שלוקח את הדמויות כמה צעדים אחורה ושולח אותן חזרה למאבק כוחות של נשים קנאיות ושבורות. מצד אחר, הוא נראה גם כעוסק ביחסי אמהות ובנות, ואולי גם בקשר בין האני לאחר, אז נצטרך, בנוהל, לחכות ולראות.

תגובות

  1. arikbenedek הגיב:

    איזה מזל שנכדתי בת השבע סירבה ללכת לסרט, אפילו מדובב. נראה לי, שכשראתה את תמונת ה-ג'ולי עם הקרניים והלחיים המוגזמות ויתרה לגמרי.

  2. אנה הגיב:

    אורסולה מונעת מקנאה? איך הגעת למסקנה הזאת?
    היא מונעת מתאוות כוח הרצון לשלוט, וזהו בערך.

    1. אור סיגולי הגיב:

      "In my day, we had fantastical feasts when I lived in the palace. And now, look at me – wasted away to practically nothing – banished, and exiled, and practically starving, while he and his flimsy fish-folk celebrate. Well, I'll give ’em something to celebrate soon enough."

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.